דבר תורה לפרשת בלק - נאום הגבר שתום העין

"נאום הגבר שתום העין” (במדבר, כ״ד:ג’)

יש הסוברים שהמילה  “שׁתום” בשין ימנית, ניתן להחליפה ב״שׂתום״ - שין שמאלית.

וכיון שיש מילים שנכתבות הן בשין שמאלית והן בסמך, כמו ״תפש״ = ״תפס״, הרי מכאן שתום=סתום, ובברכת בלעם הוא בעצם מכנה עצמו ״סתום העין״.  כביכול, שעינו סתומה, או אינו רואה. אלא שאונקלוס מתרגם דווקא ההיפך - ״דשפיר חזי״, דהיינו ״הרואה היטב”. האם יש כאן לשון סגי נהור (euphemism)?

במקורותינו לשון סגי נהור נועדה לבטא מהות שלילית בלשון חיובית. תמיד בצורה זו, ולא להיפך. עיוור ייקרא ״סגי נהור״ (רב האור). במקום ״לקלל״ נאמר ״לברך״, ובספרות העברית ״בית קברות״ נקרא ״בית החיים״. (יש האומרים ש״לבית חולים״ צריך לקרוא ״בית בריאות״. ובמאמר מוסגר, פעם היו קוראים למעון בו משכנים את הזקנים ״מושב זקנים״. בדור שהמעיטו לכבד זקנים שונה השם ל״בית אבות״, וכיום כאשר הומעט גם הכבוד לאבות, קוראים למקום ״בית גיל הזהב״. לזה חולקים כבוד...)

לא מצוי במקורותינו ״סגי נהור הפוך״, דהיינו, שימוש בלשון שלילית למציאות חיובית. לא מצאתי שלאיש המיטיב לראות ייקרא “עיוור״ (כמדומני, נקרא הדבר בלעז dysphemism).

כמו כן, לא מצאתי שבמקורותינו האות שין שמאלית תוחלף בשין ימנית. לכן, לא סביר שהביטוי ״שתום העין״ הינו ״סתום העין״. (1)

ואכן רש״י מפרש:״שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום ויסתום ויגוב.” רש״י מפרש כך על פי המשנה, במסכת עבודה זרה: ״אם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב״ (משנה, ע״ז, ה:ד). על פי הגמרא (ע״ז ס״ט) מובן שהשורש ״שתמ״  הוא ״נקב״.גם שם, בגמרא, על פי רש״י ״ישתום״ זה ״יקוב נקב״.

במילון ״מילון העברית המקראית״ של מנחם צבי קדרי, “סתום״ היא “פתוח״ ולכן הפירוש הפשוט הוא ״גלוי העיניים״ = בעל יכולת ראיה של מחזה שדי”.

הפירוש הפשוט הוא, אם כך, ״פתוח העין, זה שעינו פתוחה” .

מעניין גם פירושו של האבן עזרא, כפשוטו: ״שתם העין: אין לו אח רק פירושו כפי מקומו הפך סתום״ ובהמשך דרש: ״וי''א כי עין אחד היתה לבלעם וזה דרך דרש״.

מעניין שהאבן עזרא אינו כותב ״פתוח״, אלא ״הפך סתום” , אולי רוצה לרמוז לנו שלא נטעה ונחשוב ש״שתום״ זה ״סתום״.

אם כן, לפי פשוטו של מקרא, ״שתום העין״ מורה עך פתיחת העין וראיה טובה, כמו שתרגם אונקלוס.


(1). ראוי אולי לציין שאמנם אין במקורותינו חילוף בין שין שמאלית לשין ימנית, אך בגמרא נכתב:
״ריש לקיש אמר: איו אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה:ב) איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב. (סוטה ג, ד״א). כביכול, נכתב ״תשטה״ ולא ״תסטה״, כדי שנוכל לדרוש בשין ימנית (רוח שטות).
וכן במסכת סנהדרין: ״אמר רבי יוחנן: בלעם סומא באת מעניו היה, שנאמר "שׁתֻם העין". (סנהדרין ק״ה:ע״א).

ההפיכה ביו שין שמאלית לסמך נראית בשמה של מסכת סוטה (במקום שׂוטה).
ועוד לחילופי שין שמאלית בסמך בתרגום אונקלוס: המשפט ״איש כי תשטה אשתו״ מתורגם
ל ״גבר ארי תסטי אתתיה״.

נראה שההפיכה בין שין שמאלית לשין ימנית נמצאת רק בדרשות חז״ל.
ההפיכה בין שין לסמך בעיקר בשפת חז״ל, אולם יש כנראה מקום אחד בתנ״ך בו יש הפיכה בין שין ימנית לסמך. בספר איכה נאמר : ״גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי:״ (איכה ג':ח') ורש״י מפרש: שתם תפילתי. סתם חלונות הרקיע בפניה.״

בארמית השורש ״כנש״ (״יאסף״ מתורגם ״ליתכנש״) הוא בעברית ״אספ״, ויתכן שניתן לומר שגם ״כנס״.
בספר במדבר, פרק כ' פסוק כ״ו, פרשת חקת, נאמר: ״ואהרן יאסף ומת שם״. ובתרגום: ״ואהרן יתכנש וימות שם״. רש״י מביא מתוך ספרי דברים: ״אמר לו הכנס למערה, ונכנס..."

הנה פירוש רשי לפסוק במלואו: ״ את בגדיו: את בגדי כהונה גדולה  הלבישהו,   והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה   ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה״.

ראה צילום להלן מתוך המילון האטימולוגי של קליין לערך ״כנס״: