תיקון קוראים
הרב עידו פכטר
את הסיטואציה הבאה ניתן למצוא רבות בבתי הכנסת: הקורא בתורה טועה בקריאת אחת
המלים, וכל הציבור צועק על מנת לתקנו. אז לפתע גם אזנים שבדרך כלל אינן כרויות לשמוע את
קריאת התורה מחדדות את שמיעתן. מי יודע, אולי תישמע עוד איזושהי טעות, ובעליהן יוכל
להעיר אף הוא על כך.
לכאורה, זהו דבר מבורך, שאנשים מקפידים על קריאה נכונה של התורה. אך האמנם כשר
והגון הדבר? אני מבקש לפקפק בכך. ראשית, עוד טרם השיקול ההלכתי, יש להעיר על
המוטיבציה. האם באמת צעקתם של כל המתקנים נובעת מהקפדה יתירה על קריאה מדוקדקת של
התורה? האם הם בעצמם מקפידים על קריאה מדוקדקת של המלים, למשל בקריאת שמע, או
שמא מעורב כאן גם מניע זר, המבקש להשמיע קולו בציבור למען ישמעו ויראו?!
שנית, מבחינה פרקטית, ספק עד כמה הדבר מועיל. לא פעם צעקות המתקנים מן הציבור
גורמות בדיוק את ההפך הקורא שאיננו מודע לטעות שלו איננו מבין היכן טעה ומה עליו לתקן והוא מתבלבל בקריאה ויוצא מריכוז. לא זו בלבד, אלא שהנוהג הזה גורם לו לעתים לעצור
קריאתו למשמע קולו של אחד המתפללים, שכלל לא התכוון לתקנו אלא אמר דבר מה לחברו
בקול רם.
שלישית, מבחינה חברתית מוסרית, יש לתהות האם אין הקפדה זו על קריאה מדוקדקת באה על חשבון כבודו של הקורא? לא פעם ולא פעמיים ראיתי בעיני כיצד הצדיק שהשמיע קולו
מן הקהל הלבין את פניו של בעל הקריאה, והאחרון סיים את מלאכתו בבושת פנים. האין מבחינה
זו איסור הלבנת פני חבר ברבים חמור יותר מקריאה לא נכונה של פסוק מן הפרשה?
אכן, דעתו של בעל ספר המנהיג, הייתה שבגין כך לא ראוי לתקן את בעל הקריאה כלל וכלל.
כך הם דבריו בעניין זה המובאים בספר הטורים לר' יעקב בן הרא"ש (אורח חיים קמב):
" אם טעה הקורא... טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאף על
פי שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא ".
בעל המנהיג מתאר טעות שנראית על פניה חמורה. הקורא החסיר את האות 'א' מהשם אהרון,
ומשום כך השתבשה הקריאה. והנה, אף על פי כן, הוא פוסק שאין לתקן את הקורא, וזאת משום
הלבנת פניו. הלכה למעשה, אין הלכה כדברי בעל המנהיג, אך זאת לא משום יחס מקל להלבנת
פנים אלא מפאת ההחמרה בדיני קריאת התורה, ועל כך לקמן. אולם בכל מקרה, ניתן ללמוד
מכאן עד כמה עלול להיות חמור הנוהג המצוי לצעוק ולהעיר לקורא בתורה בציבור.
רביעית, מסתבר שמבחינה הלכתית, התיקונים המושמעים מן הציבור במקרים רבים אינם
הכרחיים כלל וכלל והציבור יוצא ידי חובה גם בלעדיהם. מאידך גיסא, שגיאות אחרות שכן
מעכבות אינן מתוקנות. כל זאת מטיל ספק גדול ביכולת התיקון של הציבור הרחב.
מהן השגיאות שיש להחזיר את הקורא עליהן ועל אילו אין צורך להחזירו? השולחן ערוך
פוסק את דעתו של הרמב"ם בעניין זה (שלא כספר המנהיג): "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת
מחזירין אותו" (רמב"ם הלכות תפילה יב, ו; שו"ע קמב, א). על כך מעיר הרמ"א:
" ודווקא שינוי שמשתנה על ידי זה העניין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בנקוד אין
מחזירין אותו אבל גוערין בו" (=מעירים לו לאחר מכן).
לדברי הרמ"א הקריטריון הקובע הוא שינוי העניין, קרי שינוי המשמעות של המקרא. שינוי
זה נעשה בדרך כלל בהחסרת אותיות דווקא, אבל מעירים האחרונים שלעתים הוא יכול לבוא גם
בעקבות שינוי טעם או ניקוד (חלב בצירי או בפתח; טעם מפסיק או מחבר). לדעת הגר"א יש
להחמיר בהחסרת אותיות גם ללא שינוי משמעות, אך גם לשיטתו אין לתקן ניקוד או טעם ללא
שינוי משמעות.
מכלל השיקולים הללו עולה שאין זה פשוט כלל וכלל לתקן את הקורא בתורה, לא מבחינה
מוסרית ולא מבחינה הלכתית. ראשון לכל, על המתקן להיות בר אוריין, המבין בענייני לשון
ויודע להבחין בין טעויות שבהן יש שינוי משמעות ובין טעויות שאין בהן שינוי משמעות. גם
לאחר שנמצא כזה יש להקפיד שהתיקון ייעשה בצורה המכבדת את הקורא בתורה ולא תבייש
אותו.
אשר על כן ראוי הלכה למעשה להנהיג שליד הקורא בתורה יעמוד איש בקיא בהלכות
הקריאה, הנאמן על הציבור כמי שיודע היכן ומתי יש לתקן. האחריות לתקן את הקריאה תהיה
מוטלת אך ורק עליו, והוא יעשה זאת בשקט ובנועם. מלבדו, איש לא יהיה רשאי לתקן את
הקורא, ודאי שלא בצעקות. בדרך זו גם יישמר כבודו של בעל הקורא וגם בסופו של דבר נזכה
בקריאה בתורה טובה ומדוייקת יותר.
No comments:
Post a Comment