דבר תורה לפרשת בלק - כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ

כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ (במדבר כ״ד:ט’)  

אינטואטיבית, נראה שיש לקרוא את הפסוק כך:

כרע שכב כארי ;  וכלביא, מי יקימנו.

אולם המדקדקים טוענים שיש לקרוא כך:

כרע שכב כארי וכלביא ; מי יקימנו. כלומר, התיבה ״מי יקימנו״ מוסבת על שניהם .

הטיעון הוא על פי הטעמים. ההפסק אחרי התיבה ״כארי״ קטן מההפסק אחרי התיבה ״וכלביא״. זאת משום שהטעם אחרי התיבה ״כארי״ הוא תביר, שזהו מפסיק מסוג ״משנה״, ואילו הטעם אחרי התיבה ״כלביא״ הוא מפסיק מסוג ״מלך”, שדרגת הפסקתו גדולה מן ה״משנה״.

אולם, האם ייתכן שהסיבה לטפחא אחרי התיבה ״כלביא״ היא סיבה מוסיקלית ולא תחבירית?

על פי חוקי הטעמים יש שלושה סוגים של טיפחא. אחת בהוראה פיסוקית ושתיים - בהוראה מוסיקאלית. 

בהוראה פיסוקית:

הטיפחא באה כהפסקה אחרונה לפני אתנח ולפני סילוק כאשר בתחום אס"ף (אתנח ו/.או סילוק) יש שלוש תיבות ומעלה בהוראה מוסיקאלית:

 א. תמיד כשבתחום אס"פ רק שתי תיבות הראשונה תוטעם בטיפחא.

ב. לעתים כשתיבת אס"פ או/ו התיבה שלפניה הן תיבות ארוכות (שתי הברות בלתי מוטעמות לפני ההטעמה העיקרית) נמצא את הרצף: זקף, טיפחא, אס"פ. 

כלומר, יש כללים קבועים לשני המצבים הראשונים  ואמנם ניתן לחזות את היקרות הטיפחא. 

באשר למצב השלישי - כשהטיפחא באה ברצף זקף , טיפחא אס"פ ניתן לבארה אך לא לחזות את היקרותה.

נראה שהטיפחא בפסוק הנ״ל היא בהוראה פיסוקית. היא אינה מתאימה להוראה מוסיקלית מסוג א (לעיל) שכן יש בפסוק יותר משתי תיבות, וגם אינה מתאימה להוראה מוסיקלית מסוג ב (לעיל), כי אין כאן רצף של זקף, טיפחא, ואתנחתא. אילו התיבה ״כארי״ היתה מוטעמת בזקף קטן, אז היינו יכולים לומר שהטפחא היא בהוראה מוסיקלית. וגם, אם ״כארי״ היתה מוטעמת בזקף קטו, הרי שאם יש שני טעמים זהים ברמתם, כמו זקף קטן וטיפחא, ששניהם מלכים,  במקרה זה תמיד הקודם הוא חזק מהבא אחריו, ואז היינו יכולים לקרוא: 

כרע שכב כארי;  וכלביא, מי יקימנו.

לא ברור למה בחרו בעלי הטעמים להטעים כפי שהטעימו כאן.  הבנתם היתה ״כרע שכב כארי וכלביא; מי יקימנו״, וכך רצו שנבין. ש״מי יקימנו״ נסוב על ״ארי ולביא”.

הדבר קשה, שכן ברכתו/שירתו של בלעם בנויה ממשפטים עם הקבלה כמו:

כִּֽי מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ  - וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ

הֶן עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן  - וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב

לֹֽא הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב  - וְלֹֽא רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל

כִּ֤י לֹא נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב  - וְלֹא קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל

הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם  - וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א

ועוד הרבה. יותר מכל ממחיש הפסוק האחרון שבדוגמאות (הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם  - וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א), הנה הארי והלביא הם משני צידי ההקבלה. 

טיעון נגד נוסף הוא התרגום הירושלמי:

״כאריה שרין וכאריותא מתגברין״

ועוד, הרי אריה ולביא חד הם, ומדוע יכתוב אריה ולביא? אילו היה כותב, לדוגמה אריה ונמר, היה ניתן אולי להבין.

וכן, אם הכוונה שהמילה ״יקימנו״ נסובה על שניהם - אריה ולביא, היה צריך לכתוב:

״כרע שכב כארי וכלביא; מי יקימם״. ולא ״מי יקימנו״.

מעניין לראות שלא כל המפרשים קבלו את פירושם של בעלי הטעמים. הנה ספורנו כותב:

כרע רבץ כאריה - היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק.... וכלביא מי יקימנו- כן יהיה במלכותו לעתים שירבץ כלביא…”.

הספר ״המקרא בין טעמים לפרשנות״ של פרופסור שמחה קוגוט דן במקרים בהם יש התאמה או אי התאמה בין הבנת המפרשים השונים, לבין הבנת בעלי הטעמים, אך לא מצאתי בספר הזה את הפסוק הנדון.

(בהבנת הנושא נעזרתי בד״ר לאה הימלפרד מאוניברסיטת בר-אילן.)