Saturday, April 1, 2017

לראש השנה - בג המלך פת וילך



- פרשת וילך
איזו פרשה קוראים לפעמים פעם אחת בשנה, לפעמים שתי פעמים, ולפעמים כלל לא קוראים אותה כל השנה?
תשובה:
כידוע, מחזור הקריאה בתורה אינו חופף לתחילת השנה, אלא מסתיים בשמת תורה.  משמעות הדבר היא שהפרשיות האחרונות בתורה נקראות בתחילת השנה החדשה. פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת האחרונה שלפני ראש השנה (בשנה המסתיימת), פרשת האזינו נקראת תמיד בשנה החדשה, אבל פרשת וילך נקראת לפעמים בתחילת השנה החדשה, ולפעמים היא מתחברת לפרשת ניצבים ונקראת בשבת שלפני ראש השנה.
אי לכך, אם במחזור קריאה מסוים פרשת וילך נקראת לפני ר"ה, ובמחזור הבא פרשת וילך נקראת אחרי ר"ה, בשנה האמצעית לא קוראים את פרשת וילך. לעומת זאת, במקרה ההפוך, אם במחזור קריאה מסוים פרשת וילך נקראת אחרי ר"ה, ובמחזור הבא פרשת וילך נקראת לפני ר"ה, בשנה האמצעית קוראים פעמיים את פרשת וילך. ביתר המקרים קוראים פעם אחת (בתחילת השנה או בסופה).
לדוגמא, בשנת תשע"ה לא קוראים כלל, בשנת תשע"ו קוראים רק בתחילתה, ואילו בשנת תשע"ז קוראים פעמיים.
הרחבה:
השו"ע נותן לכך סימן - ב"ג המלך, פת וילך (או"ח סימן תכ"ח סעיף ד'). (סימן זה מבוסס על הביטוי "פת-בג המלך" שמופיע בספר דניאל (א' ה'). המשנה ברורה במקום (ס"ק ח') מסביר שהכוונה היא שאם ר"ה (שבו ממליכים את ה') חל ביום ב' או ג', אז מחלקים ומפרידים (מלשון "פתות אותה פיתים") את פרשת וילך מפרשת ניצבים, וקוראים אותה בשבת שובה, ואת פרשת האזינו קוראים בשבת שבין יו"כ לסוכות. אבל אם ר"ה חל ביום ה' - יו"כ חל בשבת. ואם ר"ה חל בשבת - סוכות חל בשבת. בשני מקרים אלו אין שבת בין יו"כ לסוכות, ולכן פרשת האזינו נקראת בשבת שובה, ופרשת וילך מתחברת לפרשת ניצבים ונקראת לפני ר"ה.
אם בשנה מסוימת ר"ה חל ביום ה' או ז', ובשנה שלאחריה, ר"ה חל ביום ב' או ג', לא קוראים כלל את פרשת וילך באותה שנה. לעומת זאת, במקרה ההפוך, אם ר"ה חל ביום ב' או ג', ובשנה שלאחריה ר"ה חל ביום ה' או ז', קוראים פעמיים את פרשת וילך. ביתר המקרים קוראים פעם אחת (בתחילת השנה או בסופה).
הרחבה נוספת למעוניינים:
לכל שנה יש סימן בן 3 אותיות:
האות הראשונה מציינת את היום בשבוע בו חל ר"ה (ב/ג/ה/ז)
האות השנייה מצינת האם השנה חסרה (מרחשון וכסלו שניהם חסרים), כסדרה (מרחשון חסר וכסלו מלא), או שלמה (שניהם מלאים) (ח/כ/ש)
האות השלישית מציינת את היום בשבוע בו חל חג הפסח (א/ג/ה/ז)
ישנם בסה"כ 14 סוגי לוחות (שבע פשוטות ושבע מעוברות).
בשנים שסימנם גכ"ז, בש"ז                             קוראים פעם אחת בתחילת השנה
בשנים שסימנם זש"ג, הש"ג, זש"ה, זח"ג       קוראים פעם אחת בסוף השנה
בשנים שסימנם הכ"ז, זח"א, הש"א, הח"א    לא קוראים כלל
בשנים שסימנם בש"ה, בח"ג, גכ"ה, בח"ה      קוראים פעמיים


השנה ראש השנה חל ביום שני. על פי ״בג המלך פת וילך״  פרשת וילך נפרדת מפרשת ניצבים.  מכיון שניצבים תמיד קוראים לפמי ראש השנה, פרשת וילך תקרא בשבת שובה תשע״ז הבאה עלינו לטובה.  אולם בשנה שאחריה, תשע״ח, ראש השנה יחול ביום חמישי, לכן על פי ״בג המלך פת וילך״ ניצבים-וילך יקראו באותה שבת כפרשיות צמודות. וכיון שניצבים תמיד נקראת לפני ראש השנה, לכן וילך שתקרא עמה, תקרא באלול של שנה זו, תשע״ז. הרי פעמים קוראים את ״וילך״. פעם בתשרי השנה, ןפעם באלול השנה. 

לפרשת נח

בפרשת נח, פרק ח פסוק י״א נאמר:  ״וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.״
מה פירוש המילה ״טָרָף״?  . המילה ״טָרָף״ בארמית היא ״עלה״.  הנה על פי אונקלוס ״עלה זית״ שבפסוק זה מתורגם כ״טְרַף זֵיתָא״.  אונקלוס כותב ״וַאֲתָת לְוָתֵיהּ יוֹנָה לְעִדָּן רַמְשָׁא, וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מַחַת בְּפֻמַּהּ; וִידַע נוֹחַ, אֲרֵי קַלּוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא.״אם כך, נראה שהמילה עלה בפסוק נאמרת פעמיים:  ״עלה״ וגם ״טרף״. מדוע פעמיים? ובכן, 
על פי אבן עזרא, יש פעמים שמכפילים את המילה.  אצטט את דבריו, ואחר כך אסבירם:
״יש אומרים שהיא מלה מוכפלת בטעם, כמו: אדמת עפר, ויפרשו טרף כמו עלה זית. וכן כל טרפי צמחה. והראיה שיש תחת הרי"ש קמ"ץ גדול כמו זהב ועשן.״ 
צטטתי רק את החלק הראשון מתוך דבריו. יש לשים לב שהוא פתח ב״יש אומרים״, אם כך לאו דוקא דעתו היא, אלא הוא מסביר את ״יש אומרים״: כיון שהמילה ״טרף״ שבפסוק מנוקדת בשני קמצים, הרי זה שם עצם. ויש ששני שמות עצם באים זה אחר זה, כאשר שם העצם השני מתאר את הראשון. זהו דבר אחד, עצם אחד בשני שמות.  כדוגמה, האבן עזרא מביא את צמד המילים מספר דניאל ״אדמת עפר״ (דניאל י״ב ב) שניהם שמות עצם, כאשר השני מתאר את הראשון. הייתי מוסיף ״מצח נחושה״ (נחושה = נחושת) .אם כך, המילה ״טרף״ כשם עצם באה לתאר את העלה. מהו ״טרף״? מה ההבדל בינו לבין ״עלה״?
על פי המלבי״ם ״ההבדל בין עלה ובין טרף, שטרף הם העלים הלחים שהם טרף לתולעים ולזבובים..ובאר שהיה עלה לחה שזה סימן שלא קלטתו מן המים רק מן העץ הרענן״. אם כן, על פי פירוש זה המילה ״טרף״ היא עלה רענן. נראה אם כן שעל פי ״יש אומרים״ של האבן עזרא, וכן על פי המלבי״ם, המילה ״טרף״ היא שם עצם (שכן מנוקדת בשני קמצים, כפי שמנוקדים שמות עצם. דוגמה - עשן, זהב) ושם עצם זה בא לתאר את שם העצם שלפניו, אם כך ״עלה זית, שהוא עלה רענן״. יכולתי לכתוב את זה כך: עלה-זית-טרף.  אולם, אם נסתכל בטעמי המקרא, נראה שיש מקף בין המילים ״עלה״ ו״זית” - ״עלה-זית״. אחרי צמד המילים ״עלה-זית״ מופיע טעם מפסיק (טפחא), ובין המילה ״טרף״ למילה ״בפיה״ יש טעם מחבר: “עֲלֵה-זַיִת , טָרָף בְּפִיהָ”. אם כן, על פי טעמי המקרא יש קושי בלהבין את דברי ״יש אומרים״ לאבן עזרא, שכן המילה ״טרף״ קשורה יותר למילה ״בפיה״ מאשר לצמד המילים ״עלה-זית”. לכן, כותב האבן עזרא שבעיניו הפירוש הוא אחר. האות בית, לדעתו היא נוספת, מיותרת. ולכן יש לקרוא ״טרף פיה״. “טרף” יהיה הנשוא, ו”פיה” הנושא. ובמילותיו של האבן עזרא ״והנכון בעיני שיהיה הבית נוסף כבית ״ברוחו שמים שפרה״ (איוב כ״ו י״ג) ״והוא באחד״ (שם כ״ג, י״ג). על פי פירוש זה ״טרף״ הוא פועל, בנין קל. אבל ידוע שבנין קל מנוקד בקמץ באות הראשונה ופתח באות השניה. בעיה. האבן עזרא פותר ומסביר שלעיתים בנין קל מנוקד בשני קמצים.  בספר הדקדוק ״שיח יצחק״ מוסבר שבדרך כלל בנין קל מנוקד בקמץ ובפתח, יש מקרים, בעיקר לפני טעמים מפסיקים, שבנין קל ינוקד בשני קמצים. ואמנם, בפסוקינו המילה ״טרף״ מופיעה לפני טעם מפסיק - טפחא. האבן עזרא גם הוא אומר שיש ובנין קל מופיע בשני קמצים הוא כותב״ ‘כִּי הוּא טָרָף, וְיִרְפָּאֵנוּ’ (הושע ו’ א’) ‘אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא’ (עמוס ג’ ח’) וחבריהם״.  אגב, בשתי הדוגמאות האלה שנתן האבן עזרא, הפעלים ״טרף״ ו״שאג״ (שניהם בשני קמצים) שניהם לפני הטעם המפסיק טפחא, ממש כמו המילה ״טרף״ שבפסוקינו, גם היא לפני הטים המפסיק טפחא. שוב, לפי פירוש זה של האבן עזרא ״טרף בפיה״ הוא ״פיה טרף״ . האבן עזרא אינו מסביר מה כוונת המשפט ״פיה טרף״. בפירוש רש״י לפסוק ״טרף - חטף״.
לאבן עזרא פירוש נוסף ״או יהיה טרף קמוץ בעבור שהוא תואר השם, כמו חכם, והטעם כמו טרוף, כי יש תואר דומה לפועל ויש תואר דומה לפעול״ אם כן, על פי פירוש זה ״טרף״ הוא תואר. מתאר את מצב עלה הזית בפי היונה. שני פירושים אלה, האחד ש״טרף״ הוא פועל (פיה טרף) והשני ש״טרף״ הוא תואר השם (מתאר את מצב עלה הזית) מתאימים להבנה על פי טעמי המקרא, בעוד שפירוש האבן עזרא של ״יש אומרים״ הוא מנוגד להבנה על פי טעמי המקרא.

כמו שצויין, גם רש״י רואה את המילה ״טרף״ כפועל. רש״י אינו מזכיר את הבעיתיות של שני הקמצים (אותה מזכיר האבן עזרא, וגם פותר אותה) , אך הוא מתמודד עם בעיה אחרת. בעוד שאצל האבן עזרא הפועל ״טרף״ הוא הנשוא של ״פיה״, הרי שאצל רש״י ״טרף״ הוא הנשוא של היונה. לכן עליו להתמודד עם הבעיה של התאמת המין. הרי היונה נזכרת בפסוק כנקיבה ״ותבוא..היונה” , ״בפיה” , ולכן איך יתכן שיהיה כתוב ״טרף״ בלשון זכר, צריך להיות ״טרפה”.
ורש״י פותר ״אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקיבה , כמו ‘כיוני הגאיות כולם הומות’ (יחזקאל ז ט״ז)״ . כפי שציינתי, גם האבן עזרא וגם רש״י, רואים את המילה ״טרף״ קשורה למילה ״בפיה״ ולא לצמד המילים ״עלה-זית. זה תואם את טעמי המקרא שבפסוק.

אונקלוס מתרגם את הפסוק כך: ״וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מַחַת בְּפֻמַּהּ״ . יש לשים לב שהמילה ״טרף״ המצויינת בתרגום, היא תרגום המילה ״עלה״ שמופיעה בפסוק שבמקרא, ואילו המילה ״טרף״ 
שבפסוק מתורגמת ארמית למילה ״תביר”.  “,תביר״ בארמית הוא ״שבור״ בעברית .  אם כן, גם לדעת אונקלוס המילה ״טרף״ היא תואר השם, ותרגומו תואם את טעמי המקרא.  מה הכוונה ״שׁבור״? על פי חזקוני - שבור מן עץ הזית. בפירושו לזבחים דף קי״ג -

לא ירד מבול לארץ ישראל האיך שלא הבאתו ממרום רחוק, שהרי ‘טרף’ כתיב, לשון חטיפה, שחטפתו מן האילן, וחטיפתו מעידה עליו, שאילו מצאתו על פנח המים כדרך שאר עלין שנושרין מן האילן, על ידי רוח ״לא העה טרוף אלא שלם, וכן התרגום מוכיח, תביר מחת בפומה״.

לפרשת מקץ =

פרשת מקץ, פרק מ״א:
יד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.

 יד וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף, וְאַרְהֲטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי; וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְּסוּתֵיהּ, וְעָאל לְוָת פַּרְעֹה
אונקלוס מתרגם ״ויגלח״ = ״וספר״ 
בכל התורה כולה אונקלוס מתרגם את הפועל ״גלח״ = ״גלח״. אם כן, מדוע כאן שינה וכתב ״וספר״, ולא כתב ״ויגלח״?
משמע, שעל פי אונקלוס יוסף לא התגלח, אלא הסתפר. 

בפרק הבא, פרק מ״ב פסוק ח’ נאמר:
ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ.
רש״י אומר: "והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן”
הם לא הכירוהו , כי מעולם לא ראו אותו קודם עם זקן, כי בפעם האחרונה שראו אותו הוא היה צעיר ללא זקן, ועכשיו יש לו זקן.


עכשיו מובן למה אונקלוס מתרגם שיוסף הסתפר, ואינו גורס שיוסף התגלח.  הרי אילו היה מגולח, אחיו היו מכירים אותו.

שמות (names)

רוסיה שגרה ליד הים קוראים לה מרינה,
רוסיה שבעלה עזב אותה נטשה,
רוסיה שלא אוהבת חריף לאריסה,
רוסיה שעובדת בחנות שעונים מאשה,
רוסיה שמטאטא טאטיאנה,
רוסייה שאוהבת סברס, סברינה,
ולזאת שמגלה סודות, גלינה ,
רוסייה שמבקשת יפה –אנה
מרוקאי שאוהב כסף – ממן
מרוקאי מאמין – קדוש
מרוקאי מאמין שמתאמן לכוכב נולד-חזן
מרוקאי כופר-אלבז
מרוקאי "ג'וניור" – בן שלוש
מרוקאי "חטיאר"-בן זקן
מרוקאי שנון- חדידה
מרוקאי IRON MAN‏ -ביטון
מרוקאי YES MAN‏- קבלו
מרוקאי מנומס-שוקרון
מרוקאי שיודע שפות-תורג'מן
מרוקאי סקפטי-אזולאי
מרוקאי שמתפרפר-בן חור
מרוקאי סנוב שלא אומר שלום-אמסלם
מרוקאי שאוכל עם הידיים-אמזלג
מרוקאי שכולם בזים לו-בוזגלו
מרוקאי משוגע-בן לולו
מרוקאי בהתקפת אלרגיה-יפרח
מרוקאי שאוהב לעזור-עזריאל
מרוקאי שמביא "נאחס"-נחמיאס
מרוקאית חלפנית כספים-שטרית
מרוקאי נצר למשפח גננים-בן שושן
מרוקאי שסבא רבא שלו היה זגג-בן גיגי
מרוקאי גנב-פרץ

מרוקאי לא מחמיא-איפרג

Sunday, February 26, 2017

לפרשת יתרו - בין מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם

הכתוב מטה הוא על פי דבר תורה ששמעתי מהרב גולדין, והוספתי דברים מתוך הספר ״פרשגן״ להרב רפאל פוזן ז״ל, שבשבוע הבא תהיה זו שנה למותו.
הרב גולדין סיפר שבצעירותו, כאשר קרא את המשפט ״כל המוגע בהר מות יומת״ (פרשת יתרו, ספר שמות, פרק י״ט, פסוק י״ב) סבר שכל מי שיגע בהר, עצם הנגיעה בהר תמית אותו.  מוות בידי שמיים. אלא, לאחר שעיין בפסוק הבא ״לא תגע בו יד, כי סקול ייסקל או ירה יירה״, הבין שבעצם אין זו מיתה בידי שמים, אלא בידי אדם. וכי למה לא בידי השם? הרב הסביר שכאשר השם נתן תורתו וחוקותיו לעם ישראל, הוא נתן בידיהם גם את החובה לאכוף את החוקים. ולכן תפקיד הענישה הוא של העם ולא של השם. המשפט ״מות יומת״ אינו מצביע על תוצאה, אלא על ציווי. השם מצווה את העם להמית את הנוגע בהר.

בקריאת תרגום אונקלוס לפסוק, ובעיון בספר פרשגן, ניתן להבין שהמיתה היא בידי אדם ולא בידי שמים. אונקלוס מתרגם את ״מות יומת״ בצמד המילים ״אתקטלא יתקטל״. אונקלוס בתרגומיו משתמש במילים שונות עבור מיתה בידי שמים, ומיתה בידי אדם. מיתה בידי שמים הוא מתרגם במילים ששורשן ״מות״, ומיתה מידי אדם - במילים ששורשן ״קטל״. לדוגמה, בספר בראשית פרק ב’ פסוק י״ז “ביום אכלך ממנו מות תמות״, תרגומו הוא - ״ממת תמות״ ואילו בידי אדם, כבפרשת תרומה ״מכה איש ומת מות יומת״ - תרגומו ״דימחי לאנש ויקטלניה אתקטלא יתקטיל״. 

בפסוק שבפרשינו ״כל הנוגע בהר מות יומת״, תרגומו -״כל דיקרב בטורא אתקלא יתקטל״. מכאן שזוהי מיתה בידי אדם.

לפרשת משפטים - שבת שקלים

אחת הדוגמאות לקריאה נכונה של התורה על פי טעמי המקרא, לקוחה מתוך הפרשה של השבוע, פרשת משפטים: ״ומכה אביו ואמו מות יומת״. 
שמעתי בעלי קריאה שקוראים את הפסוק שנשמע כך: ״ומכה אביו, ואמו מות יומת״ (וכי מה חטאה שמגיע לה עונש מיתה?)  . הסיבה שכך זה נשמע, היא שאחרי המילה ״ואביו״ יש טעם תביר, ואחרי המילה ״ואמו״ מופיע טעם טיפחא. יש בעלי קריאה שנוטים להאריך בניגון התביר, ולקצר מאד, כמעט ללא כל השהיה, את ניגון הטיפחא, ולכן הפסוק נשמע מוזר - ״ומכה אביו, ואמו מות יומת”.

 חלוקת הפסוק הנכונה היא: ״ומכה אביו ואמו, מות יומת״. שכן, טעם הטיפחא הוא מפסיק מסוג ״משנים״, ואילו טעם ״תביר״ הוא מסוג ״מלכים״.  המפסיק טפחא שאחרי המילה ״ואמו״, הוא לכן חזק יותר מאשר המפסיק שאחרי המילה ״אביו״. חלוקת הפסוק הנכונה היא אם כן “ומכה אביו ואמו, מות יומת״. יש להחיש את המילה ״ואמו״ יותר מאשר את המילה ״מות״, או במילים אחרות ההפסק אחרי המילה ״אביו״ קצר יותר מההפסק אחרי המילה ״מות״.  
דוגמה זו אולי ממחישה את הצורך בהשהיה קטנה אחרי טעם הטפחא באופן כללי, לא רק בפסוק זה. דבר שהרבה מבעלי הקריאה (האשכנזים) אינם עושים.

ובנושא ההגיה, מי שלא רגיל לשמוע קריאה בהיגוי אשכנזי, עשוי למצוא עצמו מופתע כאשר ישמע את הפטרת השבוע - הפטרת שבת שקלים. ״ונתנו את הכסף המסוכן,,,” כך זה נשמע (הפטרת שבת שקלים מלכים ב’ פרק י״ב, פסוק י״ב). אין כמובן קשר בין השקלים לבין הכסף המסוכן. הפסוק כתוב כך: ״ונתנו את הכסף המתוכן״.
על פי רש״י מתוקן זה מנוי, שמנו אותו.


מעניין שהמילה ״מסוכן״ (והפעם ״מסוכן״ לא ״מתוקן״ ) מופיעה בספר ישעהו פרק מ’ פסוק כ’: “המסוכן תרומה עץ לא ירקב יבחר״.  כאן פירוש המילה ״מסוכן״ הוא ״עני״. על פי פירוש המלבי״ם: "המסוכן תרומה", תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר.

Saturday, January 21, 2017

לפרשת ויחי, ע״פ דבר תורה ששמעתי מהרב משה חיים לאו

את הדבר-תורה הזה סכמתי על פי הדבר-תורה ששמעתי בסעודה שלישית בשבת פרשת ״ויחי״, שנת תשע״ז, מפי הרב הראשי של נתניה, הרב משה חיים לאו.

בפרשת ״ויחי״ מבקש יעקב לברך את שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים. 
יוסף עומד מול אביו יעקב, לוקח את בנו אפרים לשמאלו, שזה ימין יעקב, ואת מנשה לשמאלו, שזה יד ימינו של יעקב.  
"וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו.”(בראשית פרק מ״ח פסוק י״ג)
״וכיוֵן שיהא הבכור מיומן לברכה” (רש״י).
אולם אביו שִׂכֵּל את ידיו. התחכם לו. כך מתרגם אונקלוס את המלה ״ שִׂכֵּל״
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.״
״וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא:״ (אונקלוס).
יוסף מנסה לתקן את ״שגיאתו״ של אביו "וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.”
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ."(בראשית פרק מ״ח פסוק י״ז, י״ח)
אולם אביו לא מקבל "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.”

על פי החסידות, אומר הרב לאו, יש שתי גישות לחזרה בתשובה. וזה על פי הפסוק מתהילים פרק י״ד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.”
הגישה האחת אומרת, קודם סור מרע, זהו השלב הראשון. אחרי שהחלטת לא לעבור עבירות, רק אז תעבור לשלב השני ״ועשה טוב”. ואילו הגישה השניה אומרת ״עשה טוב״.  אין צורך לעבור שני שלבים. עשה טוב, ואז ממילא לא תעשה רע. עשיית הטוב היא כמו נר. אור המגרש את החושך.
יוסף החזיק בדיעה הראשונה, שיש קודם לסור מרע, ורק אחר כך ניתן לעבור לשלב השני שהוא ״עשה טוב”. לכן נתן את מנשה לימינו שך אביו. השם מנשה מרמז על נטישת הרע. 
"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. (בראשית פרק מ״א פסוק נ״א). על פי הרשב״ם המילה ״נשן״ זה “נטש״.
ואילו השם אפרים מרמז על עשית הטוב: "וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי."(בראשית פרק מ״א פסוק נ״ב). 

כאשר יעקב אומר ״ידעתי״, הוא בעצם אומר “אני יודע את דעתך. אני יודע שלפי דעתך קודם יש לסור מרע, ואחר כך לעשות טוב, אולם אני מחזיק בדיעה השניה. שניתן לעשות טוב קודם, והרע כתוצאה מזה יופסק. כן, שתי הגישות טובות, גם שלך, אבל אני סבור שהגישה שלי עדיפה. לכן אומר שאחיו הקטון יגדל ממנו.
"וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם."


"וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. (בראשית פרק מ״א פסוק נ״א). על פי הרשב״ם המילה ״נשן״ זה “נטש״

"וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי."(בראשית פרק מ״א פסוק נ״ב). 

"וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו.”(בראשית פרק מ״ח פסוק י״ג)
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.
וְאוֹשִׁיט יִשְׂרָאֵל יָת יְמִינֵהּ וְשַׁוִּי עַל רֵישָׁא דְאֶפְרַיִם וְהוּא זְעֵירָא וְיָת שְׂמָאלֵהּ עַל רֵישָׁא דִּמְנַשֶּׁה אַחְכִּמִינּוּן לִידוֹהִי אֲרֵי מְנַשֶּׁה בּוּכְרָא:
"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.”(בראשית פרק מ״ח פסוק י״ז)
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ."

"וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם."