לפרשת יתרו - בין מיתה בידי שמים למיתה בידי אדם

הכתוב מטה הוא על פי דבר תורה ששמעתי מהרב גולדין, והוספתי דברים מתוך הספר ״פרשגן״ להרב רפאל פוזן ז״ל, שבשבוע הבא תהיה זו שנה למותו.

הרב גולדין סיפר שבצעירותו, כאשר קרא את המשפט ״כל המוגע בהר מות יומת״ (פרשת יתרו, ספר שמות, פרק י״ט, פסוק י״ב) סבר שכל מי שיגע בהר, עצם הנגיעה בהר תמית אותו.  מוות בידי שמיים. אלא, לאחר שעיין בפסוק הבא ״לא תגע בו יד, כי סקול ייסקל או ירה יירה״, הבין שבעצם אין זו מיתה בידי שמים, אלא בידי אדם. וכי למה לא בידי השם? הרב הסביר שכאשר השם נתן תורתו וחוקותיו לעם ישראל, הוא נתן בידיהם גם את החובה לאכוף את החוקים. ולכן תפקיד הענישה הוא של העם ולא של השם. המשפט ״מות יומת״ אינו מצביע על תוצאה, אלא על ציווי. השם מצווה את העם להמית את הנוגע בהר.

בקריאת תרגום אונקלוס לפסוק, ובעיון בספר פרשגן, ניתן להבין שהמיתה היא בידי אדם ולא בידי שמים. אונקלוס מתרגם את ״מות יומת״ בצמד המילים ״אתקטלא יתקטל״. אונקלוס בתרגומיו משתמש במילים שונות עבור מיתה בידי שמים, ומיתה בידי אדם. מיתה בידי שמים הוא מתרגם במילים ששורשן ״מות״, ומיתה מידי אדם - במילים ששורשן ״קטל״. לדוגמה, בספר בראשית פרק ב’ פסוק י״ז “ביום אכלך ממנו מות תמות״, תרגומו הוא - ״ממת תמות״ ואילו בידי אדם, כבפרשת תרומה ״מכה איש ומת מות יומת״ - תרגומו ״דימחי לאנש ויקטלניה אתקטלא יתקטיל״. 

בפסוק שבפרשינו ״כל הנוגע בהר מות יומת״, תרגומו -״כל דיקרב בטורא אתקלא יתקטל״. מכאן שזוהי מיתה בידי אדם.