טעמי המקרא - סגול וטפחא

טעמי המקרא בקצרה:

טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות. האחת משמשת לכ״א הספרים, שהם כל ספרי המקרא מלבד איוב, משלי ותהילים, והשניה היא קבוצת הטעמים המשמשים את ספרי איוב, משלי ותהילים, ואלה קרויים ״טעמי אמ״ת”.  במאמר זה אתמקד בטעמי כ״א הספרים.

טעמי המקרא מתחלקים למפסיקים ולמשרתים.  הקיסרים הם דרגת ההפסק הגבוהה ביותר, והם שניים - סילוק (סוף פסוק) ואתנחתא (בפי הספרדים - אתנח). מתחתם המלכים: סגול (סגולתא), טפחא (טרחא), זקף קטון, זקף גדול ושלשלת.  אחריהם המשנים: רביעי (רביע), זרקא, פשטא, יתיב ודביר. והאחרונים שבמפסיקים הם השלישים: אזלא, גרש, גרשיים, פזר, תלישה גדולה, מונח לגרמיה (אצל אשכנזים בלבד) וקרני פרה (פזר גדול).

עד כאן המפסיקים לדרגותיהם.

המשרתים, כולם באותה דרגה: מונח (שופר הולך), מהפך (שופר הפוך), קדמא, תלישה קטנה (תרסא), מרכא (מאריך) , דרגא, מרכא כפולה, מאיילא, ירח בן יומו.

(יש מהספרדים שקוראים לקדמא בשם אזלא, ולפשטא יקראו קדמא).

כל פסוק מתחלק לשני חלקים. וכל חלק גם הוא מתחלק לשני חלקים, עד שנותרת יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. כיון שבקיסרים ומלכים עסקינן, נוכל להמשיל את הפסוק לקיסרות.  הקיסר, סילוק,  מחלק את כל תחום שלטונו לשניים, וּמְמַנֶּה את האתנחא למשול על חלקו הימני. האתנחתא ״תמשול״ מתחילת הפסוק ועד תיבתה (המוטעמת באתנחתא).  הסילוק ימשיך למשול ישירות על החלק הנותר, שהוא החלק שלמאל האתנחתא. עכשיו האתנחתא תחצה את תחום שלטונה. היא תְּמַנֶּה מלך. המלך ימשול מתחילת הפסוק ועד תיבתו שלו. האתנחתא תמשול ישירות על החלק הנותר. המלך גם הוא יחצה את תחום שלטונו, וימנה משנה. 

האתנחתא יכולה למנות מלך נוסף, מלך זה ימשול על החלק שבתיבה הנמצאת מיד לאחר התיבה המוטעמת במלך הראשון, ועד תיבתו שלו.

הסילוק, אחרי שחילק ע״י אתנחתא, ימשיך לחלק את שמאלה של האתנחתא ע״י מלך, ואת שמאלו של אותו מלך יוכל לחלק על ידי מלך אחר, וכן הלאה. מלכים אלה יחלקו את החלק שלימינם ע״י משנים, והמשנים ע״י שלישים.

יש לציין שכוח הפסקם של המפסיקים השונים אינו תלוי רק בדרגתם, אלא גם במקומם בפסוק. מפסיקים בדרגה שווה הנמצאים תחת אותו ״שליט״, כוחם על פי הסדר מימין לשמאל. לדוגמה, בפסוק: ״וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת-דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַֽעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ:״  האתנחתא שבתיבה ״הַגָּדֹ֑ל״ מחלקת את הפסוק לשנים. תחום שלטונה של האתנחתא הוא מתחילת הפסוק ועד תיבתה (״הַגָּדֹ֑ל״). האתנחתא ממנה מלך, כאן זקף קטון שבתיבה ״לְרִבְקָ֔ה״, המחלק את שלטונה לשניים. “וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה” היא היחידה הקטנה ביותר שאינה ניתנת לחלוקה, ולכן בתיבה ״״וַיֻּגַּ֣ד״ אין מפסיק, אלא משרת (מונח). ואז שוב ממנה האתנחתא מלך, הפעם טפחא. למרות שזקף קטון וטפחא שניהם באותה דרגה, שניהם מלכים, כוחו של הזקף קטון בתיבה ״לרבקה״ גדול מכוחה של הטפחא בתיבה ״עשו״, שכן הוא מופיע לימינה. הוא מונה קודם. 

נשוב לסילוק. אחרי שסילוק מינה את האתנחתא לחלק את תחום שלטונו, הוא ממנה מלך, זקף קטון במלה ״הַקָּטָ֔ן״,  לחלק את הקטע שבין ״ותשלח״ ועד תיבתו (״להרגך”). לאחר מכן הוא ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה ״אֵלָ֔יו״, ושוב ממנה מלך נוסף, גם הוא זקף קטון בתיבה  ״אחיך״, ואחר כך בתיבה ״לך״ - שם טפחא.

שלושת הזקפים - הזקף הימני ביותר, בתיבה ״הַקָּטָ֔ן״, כוחו הוא הרב ביותר. אחריו הזקף שבתיבה ״אֵלָ֔יו״, וכן הלאה. כוחם של מפסיקים מאותה דרגה הולך וקטן מימין לשמאל.

כמו שציינתי לעיל, כוח הפסקם של המפסיקים תלוי כמובן בדרגתם, אבל גם במקומם בפסוק. לדוגמה הפסוק הבא: 

וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (דברים כ״ו:א’)

הטפחא בתיבה ״נחלה״ מינתה את הזקף קטון בתיבה ״אל הארץ”.  זוהי חלוקה ראשונה בתחום הטפחא. חלוקה זו הולידה שני תחומים. האחד מהתיבה ״והיה״ ועד הזקף קטון בתיבה ״אל הארץ״, והשני הוא מהתיבה ״אשר״ ועד התיבה “נחלה”. שני תחומים אלו יחולקו. האחד בתיבה ״והיה״, החלוקה תתבצע ע״י הטעמת התיבה ״והיה״ בפשטא, והשני בתיבה ״אלוקיך״. חלוקה זו תתבצע ע״י הטעמת התיבה ״אלקיך״ בזקף קטון. אם כך ניתן לומר שכוח הפסק הפשטא בתיבה ״והיה״ זהה לכוח הפסק הזקף קטון בתיבה ״אלוקיך״.  הרי שניהם תוצאה של החלוקה המשנית שבחציו הימני של הפסוק.

לא הכל יסכימו עם מסקנה זו.

טעמי המקרא כפי שעברו בעל פה מאב לבן ולמרב לתלמידו ניתנו למשה מסיני. סימני הטעמים פותחו מאוחר יותר, וכלליהם הוסקו הרבה יותר מאוחר.  חלק רב מו הכללים גובש ונוסח על ידי אנשים מאומות העולם, וכמה מהלשונאים בני עמנו ובני זמננו מסתמכים בספריהם על עבודות מחקר שנכתבו על ידי מומחים מעמים אחרים.

יפה כתב הרב ברויאר בספרו ״טעמי המקרא״ שהכללים אותם תיאר הם ״כמות שהם נראים לכותבם”. 

נראה שכלל בסיסי וגם יציב הוא שהוא שהחלוקה לטעמים היא חלוקה דכוטומית.  אולם יש לזכור שחלוקה זו היא לאו דוקא על בסיס תחבירי או משמעות המשפט.  

לדוגמה הפסוק הבא:

״אַֽחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת-מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֨רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַֽעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן:״ (דברים י״ג:ה’)

נראה שהפסוק מחולק לשישה חלקים שוים מבחינת חשיבותם בפסוק:

אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ || וְאֹתוֹ תִירָאוּ || וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ || וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ || וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ || וּבוֹ תִדְבָּקוּן:

אף על פי כן הפסוק חולק לשני חלקים ע״י האתנחתא (קיסר), ושוב לשניים ע״י הטפחא (מלך). משמאל לטפחא יש חלוקה לשניים ע״י הזקף קטון (מלך), ותחום הזקף קטון חולק ע״י פשטא (משנה).

הקטע שבין הזקף קטון ובין הסילוק חולק לשניים ע״י טפחא. סך הכל שישה חלקים. שניים מימין לאתנחתא, וארבעה לשמאלה. האם יש חשובות שונה לארבעת החלקים מאשר לשניים האחרים? האם יש חשיבות שונה למשפט שהסתיים במשנה  - ״ואת מצוותיו תשמורו״ לעומת זה שהסתיים בטפחא - ״ואותו תיראו״?  כנראה שלא, החלוקה היא לשם ההטעמה.  

יש לשים לב שכל אחד מהמשפטים בפסוק הנ״ל מסתיים במלה המופיעה בצורת הֶפְסֵק, גם כאשר הטעם הוא משנה (״תִּשְׁמֹ֨רוּ֙״).

וכן הפסוק:

״וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁ֨נֵי הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת-שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֨שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּֽצְאִ֖ים מִן-הַמְּנֹרָֽה:״ (שמות כ״ה:ל״ה)

הקטע שבין תחילת הפסוק לבין האתנחתא מכיל שלושה חלקים:

״וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה || וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה || וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה״

אולם החלק הראשון מסתיים במשנה (רביע), השני - במלך (זקף קטון) והשלישי מסתיים בקיסר (אתנחתא).

רואים שלא תמיד טעמי המקרא משקפים חלוקה רעיונית.

עד כמה מוצקה היא חלוקת המפסיקים לקיסרים, מלכים, משנים, שלישים?

אמרנו שכל מפסיק ממנה ״מושל״ הנמוך ממנו בדרגה. קיסר ממנה מלך, מלך ממנה משנה, משנה ממנה שליש.

אבל הנה הסילוק ממנה אתנחתא, ואף על פי כן האתנחתא היא קיסר בעצמה? האם נוכל להגדירה אם כך כמלך ולא כקיסר?

יש שני טעונים שיכריעו את הכף לטובת היות האתנחתא קיסר.

א. האתנחתא תמיד ממנה מלך תחתיה. אילו היתה היא מלך, היתה ממנה משנה תחתיה.

ב. כמעט בכל המקרים בהם יש תיבה שלה צורת הפסק, התיבה אם באתנחתא תופיע בצורת הפסק, אך במלך תופיע בצורת הקשר כמו: לָחֶם באתנחתא אל לֶחֶם בזקף קטון: ״וַיִּזְבַּ֨ח יַֽעֲקֹ֥ב זֶ֨בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶֽאֱכָל-לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר:״ (בראשית ל״א:נ״ד) ועוד הרבה.

עד כמה יציבה מלכותו של הטעם טפחא?

לדוגמה הפסוק: ״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת-שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת-הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת-הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּֽוֹכָבִֽים: (בראשית א’:ט״ז)

האם הטפחא בתיבה ״ואת״ בצמד המלים ״ואת הכוכבים״ ראויה לשרביט מלוכה? הרי הקשר בין שתי המלים ״ואת הכוכבים״ אינו פחות הדוק מאשר הקשר בין המלים ״ואת המאור״. 

טיעון נוסף נגד מלכותה של הטפחא הוא הופעתה הנדירה בצורת הפסק. לדוגמה, טפחא  בתבנית פתח/קמץ (כמו אָמַר/אָמָר) אחוז הפעמים בה מופיעה הפסק הוא 2% בלבד. בעוד שהטעם רביע שהוא משנה בלבד, באותה תבנית  אחוז ההקרויות הוא 10%. 

הנה בפסוק ״עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי-קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ: ״(איכה ב’:י״ז)  - ״זָמָ֗ם״ בצורת הפסק אף על פי שמוטעם במשנה (רביע), ואילו ״הָרַ֖ס״ המוטעם במלך (טפחא) מופיע בצורת המשך.  האם יש בזה לערער את כס מלכותה של הטפחא?

הטפחא היא מלך, שכן היא המפסיק האחרון המופיע לפני קיסר. ממנה אותה סילוק וממנה אותה אתנחתא. שניהם קיסרים. אלא, שבהרבה מן הפסוקים אין הוראתה פיסוקית, אלא מוסיקלית בלבד. תפקידה במקרים אלו הוא להכין את הנגינה שלפני הקיסר.  כיון שקיסר היא ״עצירה חזקה״ יש להכין עם ״עצירה קלה״ יותר לפניו.

פסוק נוסף שאין הטפחא בו משמש לפיסוק, אלא לניגון בלבד, הוא הפסוק הבא:

״וַיֹּ֣אמֶר ה’ אֶֽל-יְשַׁעְיָהוּ֒ צֵא-נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל-קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל-מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס:״ (ישעיהו ז’:ג’)

הרי ״שאר ישוב״ הוא שם בנו של הנביא, ומה ראתה הטפחא להפריד בין שני חלקי שמו? 

וכן גם ״מסלת שדה כובס״ הוא שם מקום. ״מסלת״ בפתח תחת האות למ״ד, כניקוד נסמך. גם כאן בטפחא. כמובן שגם כאן את תפקידה פיסוק, אלא תפקיד מוסיקלי.

כתבה ד״ר לאה הימלפרב: ״יש שלושה סוגים של טיפחא: אחת בהוראה פיסוקית ושתיים - בהוראה מוסיקאלית.

אשר לשכיחה  -בהוראה פיסוקית: הטיפחא באה כהפסקה אחרונה לפני אתנח ולפני סילוק כאשר בתחום אס"ף (אתנח ו/.או סילוק) יש שלוש תיבות ומעלה.

בשני המקרים האחרים להופעת הטיפחא היא לא באה בהוראה פיסוקית, כנראה בהוראה מוסיקאלית הראשון - תמיד כשבתחום אס"פ רק שתי תיבות הראשונה תוטעם בטיפחא. 

השני - לעתים כשתיבת אס"פ או/ו התיבה שלפניה הן תיבות ארוכות (שתי הברות בלתי מוטעמות לפני ההטעמה העיקרית) נמצא את הרצף: זקף, טיפחא, אס"פ.

כלומר, יש כללים קבועים לשני המצבים הראשונים  ואמנם ניתן לחזות את היקרות הטיפחא. ובאשר למצב השלישי -כשהטיפחא באה ברצף זקף , טיפחא אס"פ ניתן לבארה אך לא לחזות את היקרותה.״

יש לציין שלא הכל מסכימים עם כלל חלוקת המפסיקים לארבע דרגות. התימנים מחלקים את הטעמים כולם לשלוש קבוצות: מעמידים, מפסיקים ומשרתים. הטפחא מופיעה בדרגת המפסיקים יחד עם פשטא ויתיב, שניהם מוגדרים אצלינו כמשנים, ואילו הרביע שאצלינו מוגדר כמשנה, מופיע אצלם בדרכה גבוהה יותר, דרגת המעמידים, יחד עם סילוק, אתנחתא וסגולתא.

ד״ר ישראל בן דוד מגדיר שני סוגי טפחא, ומציין שהם שני טעמים שונים. לאחת הוא קורא ״טפחא גדולה״, ולשניה ״טפחא״. את ה”טפחא” הוא מגדיר כ״מלך אביון”, ואת ה״טפחא גדולה״ הוא מגדיר כ״מלך דמוי קיסר”.  תפקידה של ה״טפחא גדולה״ הוא לחלק פסוקים לשניים, בפסוקים נטולי אתנחתא. פסוקים כמו: ״לא תרצח:״ או ״לֹֽא-תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ:״ בפסוקים אלה אין אתנחתא, ולפי ד״ר בן דוד ה״טפחא גדולה״ מחלקת את הפסוק לשניים, ולכן משמשת בתפקיד הקיסר אתנחתא.

האם סגולתא היא קיסר?

יש הטוענים שקיימים בעצם שלושה קיסרים, והסגולתא מצטרפת אל השניים האחרים - אתנחתא וסילוק. 

על מה מבוססת טענתם?

נראה לדוגמה את הפסוק הבא. פסוק זה מחולק לשלושה חלקים, שמבחינת חשיבותם נראה דוקא שההפסקה העיקרית היא דוקא בסגולתא ולא באתנחתא:

״וְנָֽתַתָּ֣ה אֶת-הַפָּרֹ֘כֶת֘ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵֽבֵאתָ֥ שָׁ֨מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָֽעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֨כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:” (שמות כ״ו:ל״ג)

וכן בפסוק:

“וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞ה הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ”: (בראשית ל״ב: י’)

נראה שמבחינה תחבירית יש כאן שני משפטים עיקריים. האחד הוא ״ויאמר יעקב״ והשני הוא תוכן דבריו. תוכן דבריו מחולק לשניים על ידי אתנחתא. 

חלוקה רעיונית זו שונה מהחלוקה על פי כללי הטעמים, שכן לפי כללי הטעמים האתנחתא חילקה את תחום הסילוק כולו, את הפסוק כולו, לשניים, והסגולתא חילקה רק את תחום האתנחתא לשניים.

הנה שוב פסוק המחולק מבחינה רעיונית לשלושה חלקים, כאשר החלק האמצעי הוא טפל. 

“וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ-סְדֹם֘ לִקְרָאתוֹ֒ אַֽחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת-כְּדָרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת-הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל-עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ:” (בראשית י״ד:י״ז)

החלק העיקרי הוא: ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:״

והטפל: ״אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ״

ניתן לכתבו כך: ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ (אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ) אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:״

לסגולתא ולאתנחתא כאן תפקידים שוים, הם מפרידים את המשפט הטפל מהעיקרי. האחד כביכול פותח סוגרים, והשני סוגרם. אף על פי כן האתנחתא בדרגת קיסר, ואילו הסגולתא - מלך.

וויליאם וויקס בספרו (עמוד 71) על טעמי המקרא מפריך את הטענה שסגולתא היא קיסר מכמה טעמים. להלן שלושה מהם בקצרה:

א. על פי כללי הדיכוטומיה של טעמי המקרא, זה בלתי אפשרי שאתנחתא וסגולתא יהיו באותה דרגה. 

ב. ישנן תיבות שהמסורה מציינת שהן מוטעמות בזקף קטון, אך בכתבי היד הקיימים הן מוטעמות בסגול.

ג. אתנחתא תמיד מופיעה בצורת ניקוד הפסק, אך לא כך סגולתא. וויקס מציין מלים כמו ירושלים, סף, פרח, המופיעות בצורת הפסק באתנחתא, אך בצורת הקשר בסגולתא.

ייתכן שניתן להתעמת עם כמה מטיעוניו.

א. הכלל שסילוק ממנה אתנחתא, גם הוא קשה על פי כללי הדיכוטומיה, שכן שניהם קיסרים.

ב. בספר ״עין המסורה” לא מצאתי את המונח ״סגולתא״, אך מצאתי את המונח ״סמוך לזרקא״ שכמה מהקדמונים השתמשו בו במקום המלה ״סגולתא״ (כיון שסגולתא מופיעה שלפניה זרקא).

ג. אמנם הסגולתא מופיעה בצורת הפסק פחות מאשר האתנחתא, אך יותר מאשר בזקף קטן.

לדעתי הסגולתא היא מלך, אך משקלה גדול מהמלכים האחרים.  סגולתא תמיד תבוא בקטע הפסוק הנשלט ע״י האתנחתא, וכאשר היא מופיעה היא תמיד תהיה המלך הראשון מימין. כפי שנאמר קודם, חוזקם של המלכים הוא מימין לשמאל.