Thursday, July 19, 2018

לפרשת דברים - השכל


 מילים מסוימות הנכתבות בתורה באות שין שמאלית, נכתבות בדברי חכמים באות סין:
 "הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם:" (דברים א: י״ג)
 "הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן:" (אונקלוס)  ״סכולתין״ כנראה מהמלה ״שכל.

וגם מעניין, שורש ״סכל״ פה בתרגום אונקלוס זה ״נבון״ אבל  בספר קוהלת זה בדיוק הפוך. “סכל” זה טפש:
"אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ.” (קוהלת)

ויש גם סיכול אותיות  (שׂיכּוּל אותיות…) בין ״סכל״ ל ״כסל״:
"מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.” (משלי)

מקוה שהשכלתם...

Wednesday, July 4, 2018

דבר תורה לפרשת בלק - נאום הגבר שתום העין





"נאום הגבר שתום העין” (במדבר, כ״ד:ג’)
יש הסוברים שהמילה  “שׁתום” בשין ימנית, ניתן להחליפה ב״שׂתום״ - שין שמאלית.
וכיון שיש מילים שנכתבות הן בשין שמאלית והן בסמך, כמו ״תפש״ = ״תפס״, הרי מכאן שתום=סתום, ובברכת בלעם הוא בעצם מכנה עצמו ״סתום העין״.  כביכול, שעינו סתומה, או אינו רואה. אלא שאונקלוס מתרגם דווקא ההיפך - ״דשפיר חזי״, דהיינו ״הרואה היטב”. האם יש כאן לשון סגי נהור (euphemism)?


במקורותינו לשון סגי נהור נועדה לבטא מהות שלילית בלשון חיובית. תמיד בצורה זו, ולא להיפך. עיוור ייקרא ״סגי נהור״ (רב האור). במקום ״לקלל״ נאמר ״לברך״, ובספרות העברית ״בית קברות״ נקרא ״בית החיים״. (יש האומרים ש״לבית חולים״ צריך לקרוא ״בית בריאות״. ובמאמר מוסגר, פעם היו קוראים למעון בו משכנים את הזקנים ״מושב זקנים״. בדור שהמעיטו לכבד זקנים שונה השם ל״בית אבות״, וכיום כאשר הומעט גם הכבוד לאבות, קוראים למקום ״בית גיל הזהב״. לזה חולקים כבוד...)

לא מצוי במקורותינו ״סגי נהור הפוך״, דהיינו, שימוש בלשון שלילית למציאות חיובית. לא מצאתי שלאיש המיטיב לראות ייקרא “עיוור״ (כמדומני, נקרא הדבר בלעז dysphemism).
כמו כן, לא מצאתי שבמקורותינו האות שין שמאלית תוחלף בשין ימנית. לכן, לא סביר שהביטוי ״שתום העין״ הינו ״סתום העין״. (1)

ואכן רש״י מפרש:״שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא, כדי שישתום ויסתום ויגוב.” רש״י מפרש כך על פי המשנה, במסכת עבודה זרה: ״אם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב״ (משנה, ע״ז, ה:ד). על פי הגמרא (ע״ז ס״ט) מובן שהשורש ״שתמ״  הוא ״נקב״.גם שם, בגמרא, על פי רש״י ״ישתום״ זה ״יקוב נקב״.

במילון ״מילון העברית המקראית״ של מנחם צבי קדרי, “סתום״ היא “פתוח״ ולכן הפירוש הפשוט הוא ״גלוי העיניים״ = בעל יכולת ראיה של מחזה שדי”.
הפירוש הפשוט הוא, אם כך, ״פתוח העין, זה שעינו פתוחה” .

מעניין גם פירושו של האבן עזרא, כפשוטו: ״שתם העין: אין לו אח רק פירושו כפי מקומו הפך סתום״ ובהמשך דרש: ״וי''א כי עין אחד היתה לבלעם וזה דרך דרש״.
מעניין שהאבן עזרא אינו כותב ״פתוח״, אלא ״הפך סתום” , אולי רוצה לרמוז לנו שלא נטעה ונחשוב ש״שתום״ זה ״סתום״.

אם כן, לפי פשוטו של מקרא, ״שתום העין״ מורה עך פתיחת העין וראיה טובה, כמו שתרגם אונקלוס.


(1). ראוי אולי לציין שאמנם אין במקורותינו חילוף בין שין שמאלית לשין ימנית, אך בגמרא נכתב:
״ריש לקיש אמר: איו אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה:ב) איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב. (סוטה ג, ד״א). כביכול, נכתב ״תשטה״ ולא ״תסטה״, כדי שנוכל לדרוש בשין ימנית (רוח שטות).
וכן במסכת סנהדרין: ״אמר רבי יוחנן: בלעם סומא באת מעניו היה, שנאמר "שׁתֻם העין". (סנהדרין ק״ה:ע״א).

ההפיכה ביו שין שמאלית לסמך נראית בשמה של מסכת סוטה (במקום שׂוטה).
ועוד לחילופי שין שמאלית בסמך בתרגום אונקלוס: המשפט ״איש כי תשטה אשתו״ מתורגם
ל ״גבר ארי תסטי אתתיה״.

נראה שההפיכה בין שין שמאלית לשין ימנית נמצאת רק בדרשות חז״ל.
ההפיכה בין שין לסמך בעיקר בשפת חז״ל, אולם יש כנראה מקום אחד בתנ״ך בו יש הפיכה בין שין ימנית לסמך. בספר איכה נאמר : ״גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי:״ (איכה ג':ח') ורש״י מפרש: שתם תפילתי. סתם חלונות הרקיע בפניה.״

בארמית השורש ״כנש״ (״יאסף״ מתורגם ״ליתכנש״) הוא בעברית ״אספ״, ויתכן שניתן לומר שגם ״כנס״.
בספר במדבר, פרק כ' פסוק כ״ו, פרשת חקת, נאמר: ״ואהרן יאסף ומת שם״. ובתרגום: ״ואהרן יתכנש וימות שם״. רש״י מביא מתוך ספרי דברים: ״אמר לו הכנס למערה, ונכנס..."

הנה פירוש רשי לפסוק במלואו: ״ את בגדיו: את בגדי כהונה גדולה  הלבישהו,   והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו, אמר לו הכנס למערה   ונכנס, ראה מטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עיניך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו כאשר מת אהרן אחיך (דברים לב, נ), מיתה שנתאוית לה״.

ראה צילום להלן מתוך המילון האטימולוגי של קליין לערך ״כנס״:



דבר תורה לפרשת פינחס - לאן נעלמה הא הידיעה? - לראב״ע פתרונים


בספר שמות נכתב: ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (שמות כ״ט: ל״ט)
ואילו כאן "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם." (במדבר כ״ח: ד’)

דרך הלשון היא, שאם המתואר בה״א הידיעה, יבוא גם התואר כמוהו, בה״א הידיעה, 
כמו ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״.  
אם כך, לאן נעלמה הא הידיעה בפסוק שבפרשתינו?

האבן עזרא מביא שנו פירושים. האחד לדעתו של משה הכהן הספרדי, הוא משה אבן ג’יקטיליה, מתלמידיו של רבי יונה אבן ג’נאח (המכונה ריב״ג, ושמו הלטיני - מרינוס). לפי דעה זו בחר הכתוב בדרך קצרה, כאילו כתוב ״את הכבש - כבש אחד״. 
 והשני את דעתו שלו -  ״מושך עצמו ואחר עמו”. 
האות הא משמשת הן את המילה "כבש" ("הכבש"), והן את המילה "אחד". כביכול ״האחד”.

ניתן אולי לומר שלשתי הדעות יש את המוטיב ״מושך עצמו ואחר עמו”, אלא שלדעתו של משה הכהן הספרדי השיתוף הוא במילה  ״כבש״ ואילו לדעתו של האבן עזרא האות הא היא המשותפת.

Sunday, July 1, 2018

דבר תורה לפרשת בלק - כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ


כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ (במדבר כ״ד:ט’)  

אינטואטיבית, נראה שיש לקרוא את הפסוק כך:
כרע שכב כארי ;  וכלביא, מי יקימנו.
אולם המדקדקים טוענים שיש לקרוא כך:
כרע שכב כארי וכלביא ; מי יקימנו. כלומר, התיבה ״מי יקימנו״ מוסבת על שניהם .
הטיעון הוא על פי הטעמים. ההפסק אחרי התיבה ״כארי״ קטן מההפסק אחרי התיבה ״וכלביא״. זאת משום שהטעם אחרי התיבה ״כארי״ הוא תביר, שזהו מפסיק מסוג ״משנה״, ואילו הטעם אחרי התיבה ״כלביא״ הוא מפסיק מסוג ״מלך”, שדרגת הפסקתו גדולה מן ה״משנה״.

אולם, האם ייתכן שהסיבה לטפחא אחרי התיבה ״כלביא״ היא סיבה מוסיקלית ולא תחבירית?

על פי חוקי הטעמים יש שלושה סוגים של טיפחא. אחת בהוראה פיסוקית ושתיים - בהוראה מוסיקאלית. 
בהוראה פיסוקית:
הטיפחא באה כהפסקה אחרונה לפני אתנח ולפני סילוק כאשר בתחום אס"ף (אתנח ו/.או סילוק) יש שלוש תיבות ומעלה בהוראה מוסיקאלית:
 א. תמיד כשבתחום אס"פ רק שתי תיבות הראשונה תוטעם בטיפחא.
ב. לעתים כשתיבת אס"פ או/ו התיבה שלפניה הן תיבות ארוכות (שתי הברות בלתי מוטעמות לפני ההטעמה העיקרית) נמצא את הרצף: זקף, טיפחא, אס"פ. 

כלומר, יש כללים קבועים לשני המצבים הראשונים  ואמנם ניתן לחזות את היקרות הטיפחא. 
באשר למצב השלישי - כשהטיפחא באה ברצף זקף , טיפחא אס"פ ניתן לבארה אך לא לחזות את היקרותה.

נראה שהטיפחא בפסוק הנ״ל היא בהוראה פיסוקית. היא אינה מתאימה להוראה מוסיקלית מסוג א (לעיל) שכן יש בפסוק יותר משתי תיבות, וגם אינה מתאימה להוראה מוסיקלית מסוג ב (לעיל), כי אין כאן רצף של זקף, טיפחא, ואתנחתא. אילו התיבה ״כארי״ היתה מוטעמת בזקף קטן, אז היינו יכולים לומר שהטפחא היא בהוראה מוסיקלית. וגם, אם ״כארי״ היתה מוטעמת בזקף קטו, הרי שאם יש שני טעמים זהים ברמתם, כמו זקף קטן וטיפחא, ששניהם מלכים,  במקרה זה תמיד הקודם הוא חזק מהבא אחריו, ואז היינו יכולים לקרוא: 
כרע שכב כארי;  וכלביא, מי יקימנו.

לא ברור למה בחרו בעלי הטעמים להטעים כפי שהטעימו כאן.  הבנתם היתה ״כרע שכב כארי וכלביא; מי יקימנו״, וכך רצו שנבין. ש״מי יקימנו״ נסוב על ״ארי ולביא”.

הדבר קשה, שכן ברכתו/שירתו של בלעם בנויה ממשפטים עם הקבלה כמו:
כִּֽי מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ  - וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ
הֶן עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן  - וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב
לֹֽא הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב  - וְלֹֽא רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל
כִּ֤י לֹא נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב  - וְלֹא קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל
הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם  - וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א
ועוד הרבה. יותר מכל ממחיש הפסוק האחרון שבדוגמאות (הֶן עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם  - וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א), הנה הארי והלביא הם משני צידי ההקבלה. 

טיעון נגד נוסף הוא התרגום הירושלמי:
״כאריה שרין וכאריותא מתגברין״

ועוד, הרי אריה ולביא חד הם, ומדוע יכתוב אריה ולביא? אילו היה כותב, לדוגמה אריה ונמר, היה ניתן אולי להבין.

וכן, אם הכוונה שהמילה ״יקימנו״ נסובה על שניהם - אריה ולביא, היה צריך לכתוב:
״כרע שכב כארי וכלביא; מי יקימם״. ולא ״מי יקימנו״.

מעניין לראות שלא כל המפרשים קבלו את פירושם של בעלי הטעמים. הנה ספורנו כותב:
כרע רבץ כאריה - היה אז כמו האריה הכורע ורובץ בלתי מזיק.... וכלביא מי יקימנו- כן יהיה במלכותו לעתים שירבץ כלביא…”.

הספר ״המקרא בין טעמים לפרשנות״ של פרופסור שמחה קוגוט דן במקרים בהם יש התאמה או אי התאמה בין הבנת המפרשים השונים, לבין הבנת בעלי הטעמים, אך לא מצאתי בספר הזה את הפסוק הנדון.

(בהבנת הנושא נעזרתי בד״ר לאה הימלפרד מאוניברסיטת בר-אילן.)

Friday, June 29, 2018

במה מדליקין - משניות מבוארות



לחץ כאן

לפרשת תצוה - מחלוקת ניקוד וטעמים

Professor Yochanan Broyar writes about machaloket between the Ba'alei Te'amim to Ba'alei Nikud.
One of the examples he gives here is from Shemoth 28:11:
 מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת-שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֔ים עַל-שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם
It looks like that there are two ways of how to interpret this pasuk. 
One is based on the vowels. Because the word “charash” is with a patach under the letter reish, then
we know that charash-even is semichut (construct state in English?).  Chrash-Even will be the person who is an expert to do art work with stones.
however, if we judge by the tropes, we see that the word ma’ase has a trop mesharet, it means that the words ma’ase-charash are connected (and not the words charas-even)  The interpretation would be that the work should be done as an art work, and the object would be a stone.

This is my understanding of page 4 (194) of the attached.

Shavua Tov,


Aharon

לחץ כאו לקריאת המאמר

מחלוקת ניקוד וטעמים - מצורף קישור למאמר של פרופיסור יוחנן ברויאר