Wednesday, February 21, 2018

לפרשת תצווה

מתוך הספר ״דברי אליהו״ (הגר״א) לפרשת ״תצוה״ :

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
וגו׳, הנגינות על העשיר
לא ירבה הוא מונח רביעי. לרמז על
מאמרם ז״ל (בכתובות ג.) המבזבז אל
יבזבז יותר מחומש. וזהו מונח רביעי,
ר״ל דאף העשיר לא ירבה יותר מחמישית ,
רק ד׳ חלקים יהא מונח לעצמו, וחלק
חמישי יבזבז: 

קהלת יצחק


 בסדרה הזאת יש ק״א פסוקים
והסימן הוא מיכאל (עי׳
בסוף הסדרא) והטעם הוא מפני שהנעלם
משם משה הוא ק״א, דהיינו הנסתר מן
מ״ם הוא ג״כ ם׳ דהיינו ארבעים, והנסתר
מן שי״ן הוא י״ן דהיינו ששים, והנסתר
מן ה״א הוא א׳, והם בסה״כ ק״א לרמז
שאע׳ם שהחיצוניוז של סשה רבינו
ע״ה, דהיינו הגשמיות שלו, דהוא גרפ ו
הקדוש. נעדר מאתנו, מ״ם הפנימיות
שלו, דהיינו הרוחניות (שהוא דומ ה
להנסתר מן השם, וה&ם אשר נקרא בו ,
הוא דומה להחיגיניות) שהיא תורה״ק
שלמד לנו וצדקות־ו הרבות, ערד ח י
אתנו, וכל ימי עילם לא ישבותו :
קהלת†יגחקÆ


לפרשת משפטים

״ וכי יגף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון״
שמות כ״א:ל״ה

:אומר האבן עזרא
וכי יגוף. אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמך הוא. וכן הוא שור רעהו ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו וזה השור שהוא תם ישלם בעליו חצי נזק


נראה שלי שבמשפט ״ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו״, האבן עזרא אומר שני דברים. האחד ברור, הוא לועג וצוחק על בן זוטא באומרו שהוא החבר של השור. אבל גם, לדעתי, רוצה לומר  ״ואין לבן זוטא ריע״. כוונתו שאין מישהו אחד שיסכים לדעתו ופירושו של בן זוטא,(ראיתי שהביטוי ״ולא מצאתי לי חבר, משמש בגמרא לומר ״לא מצאתי איש שיסכים עמי״ כמו שכתוב בעירובין ״חזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר, ולא מצאתי״).

״אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.״
(שמות כ״א:י)

מתוך הבלוג של דיקדוקיאן:
דבר יפה שראיתי בתיקון קוראים סימנים:
שארהּ - מפיק הא.
כסותהּ - מפיק הא.
ועונתהּ - מפיק הא.
ואם שלש אלה לא יעשה להּ - כלומר: מי שלא יבטא את שלשת המפיקים, אז - ויצא חינם אין כסף - לא ישלמו לו משכורת על הקריאה...

בתשובה שכתב הרב אברהם ויסבלום מחבר הספר ״תורת הטעמים:
״
יכול להיות שלכן יש שם טיפחא, אך למה התביר לא נמצא במילה כסותה?

ואגב, תוך כדי שאני מעיין בזה אני חושב על עוד הסבר למה הטעמים חיברו 'כסותה ועונתה', שהרי הם מתחרזים זה בזה, מה שאין כן שארה. ״

אני: ״מעניין הרעיון המקורי של שתי המילים שמתחרזות.״

הרב ויסבלום: ״זה לא ממש מקורי, אם זה היה מקורי לא הייתי אומר את זה, ראיתי בספר של ברויאר על 'סבתא וסבתכא' שהטעמים העדיפו לחבר שתי מילים בעלות צליל דומה, ועל פי זה כתבתי גם על הפסוק 'ושבם ונבו ובעון' ראה על פי המפתח, ואולי עוד פסוקים, אינני זוכר.״





שבוע טוב ומבורך,

אהרן

Monday, November 20, 2017

לפרשת ויצא - מלעיל ומלרע בתורה ובתפילה

אחד התפקידים של טעמי המקרא, הוא להצביע על מקום ההטעמה במילה. בפרשתינו מופיעה המילה ״באה״, פעם במלרע ופעם במלעיל.
בפרק כ״ט פסוק ו’: וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּֽאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם-הַצֹּֽאן:ההטעמה באות אלף, בָּאָ֖ה, במלרע.
אולם בהמשך, פסוק ט’: עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל | בָּ֗אָה עִם-הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא:ההטעמה באות בית. בָּ֗אָה, במלעיל.רש״י מפרש: “באה עם הצאן. הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא, ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת, ותרגומו אתת, הראשון לשון עושָׂה והשני לשון עשתה:”על פי רש״י, יש הבדל בין המילה בָּאָ֖ה המוטעמת במלרע, לבין המילה בָּ֗אָה המוטעמת במלעיל. הראשונה בהווה ״עושָׂה״, והשניה בעבר ״עשתה״. רש״י מביא לראיה את תרגום אונקלוס: ״וְהָא רָחֵל בְּרַתֵּהּ אַתְיָא עִם עָנָא״ - לשון הווהואילו בפסוק הבא אונקלוס מתרגם ״וְרָחֵל אָתַת עִם עָנָא״ - לשון עבר.אם הבעל קורא אומר ״באה״ במלעיל במקום במלרע, או ההיפך - במלרע במקום במלעיל, האם יש להחזיר אותו?  קראתי בעלון ״תורת הקורא״, שבעניין זה הסתמך על הספר ״אשל אברהם״ לרבי אברהם דוד מבוטשאטש (גליציה 1771): “אולי הוא שינוי משמעות, וצריך עיון בזה”.  ״תורת הקורא״ מביא גם מתוך ״ערוך השולחן״ סימן תר״צ סעיף כ’ ,שבמקרה כזה, אם הפך בין מלעיל למלרע אן ההיפך, והדבר מביא לשינוי משמעות, אזי יש להחזיר את הבעל קורא. “ערוך השולחן״ מביא לדוגמה את המילה ״באה״ המופיעה במגילת אסתר. (אלא שאומר, שאם לא החזירוהו, יצא.)נראה שיש להזהר בעניין ההטעמה גם בתפילה. הנה בתפילה (קבלת שבת ועוד) ״ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו״. המשפט לקוח מתהילים פרק צ״ו פסוק י״ג:״לִפְנֵ֤י יְהוָ֨ה | כִּ֬י בָ֗א כִּ֥י בָא֮ לִשְׁפֹּ֪ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט-תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ:״המלה ״תבל״ מוטעמת במלרע, פירושה ״יקום״, ״עולם״.שמעתי בעלי תפילה הקוראים כאן ״תבל״ במלעיל. המילה ״תבל״ במלעיל מופיעה בספר ויקרא פרק י״ח פסוק כ״ג (פרשת אחרי מות): ״וּבְכָל-בְּהֵמָ֛ה לֹֽא-תִתֵּ֥ן שְׁכָבְתְּךָ֖ לְטָמְאָה-בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא״. ורש״י מפרש ״תבל הוא. לשון קדש וערוה וניאוף״ . כמובן שלא לכך התכוונה התפילה.המילה ״הוֹדוּ״ מופיעה בתפילה פעמים רבות. ובמשפט ״הוֹדוּ לשם״ יש לבטא את המילה ״הוֹדוּ״ במלרע, שכוונתה ״הַבּיעוּ תודה.״ אעפ״כ, לא נדיר לשמוע בעלי תפילה הקוראים ״הוֹדוּ לשם״ במלעיל.  המילה ״הודו״ במלעיל מופיעה במגילת אסתר ״מהודו ועד כוש״ ןכמובן אין כוונת התפילה על אותה הודו…


הערה: ראה כאן תורת הטעמים את נתוח הפסוק

לפרשת תולדות - האמנם רימה יעקב את יצחק - מאמר מאת ד״ר אברהם שפיר


במאמר זה דן המחבר האם יעקב רימה את יצחק
:אוסיף כאן מתוך עלון שבת  ״תורת הקורא״
״אנכי עשו בכרך״ יש לנגן את הפשרא בניגון הרגיל, 

Sunday, October 29, 2017

לפרשת לך לך - וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד

מתוך הספר ״תורת הטעמים״:
ויִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה  
תֵּלֵד. (בראשית י״ז: י״ז):
הפירוש הפשוט: ו(ה)אם שרה הבת תשעים תלד?! (ואינה ה״א התמיהה, אלא ה״א הידיעה, ויצאה מגדרה - ובמקום ‘בת התשעים’ כתוב ‘הבת תשעים’ , כמו 'הכתונת שש’ , ‘הדעת טוב ורע’. ואל תתמה שלא כתוב ״והאם״, אלא ״ואם״, שהרי כן דרך הכתוב, כי לפעמים תיבת ״אם״ פירושה ״האם״, כמו ״המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו”). וקשה, כי ״ואם שרה״ מיותר, שהיה צריך לומר בקיצור ״הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד״ וכמו שאמר על עצמו ״הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד״. מתרצים הטעמים באופן נפלא: ״ואם שרה / הבת תשעים שנה תלד?״ הטעמים מעמידים את תיבות ״ואם שרה״ בפני עצמן, ועל ידי זה הפסוק מתפרש באופן אחר:
- שהרי דברי אברהם הם תשובה למה שאמר לו השי״ת: ״ שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.״ (לעיל פבןק ט״ו). וכתב רש״י (ט״ו: ה’): ויוצא אתו החוצה" - לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל ד"א הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה”
על פי זה מובנת כוונת אברהם אבינו בתמיהתו ״ואם שרה, כלומר, ואם שרה שמה ונשתנה מזלה לטובה, וכי בשביל זה תוכל ללדת עתה?! בשלמא אם שינוי השם היה בעודה צעירה לימים, ניחא, אבל עתה כבר מאוחר מדי, כבר זקנה היא - 
הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?
והוא מדוייק להפליא, כי הה״א נקודה בחטף, והיא ה״א התמיהה, ולא ה״א הידיעה, כמו  וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. או ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.״ (רשי:  "השופט כל הארץ" - נקוד בחטף פת"ח ה"א של השופט לשון תמיה וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת)
ואם כן התמיהה מתחילה רק במילה הֲבַת , משמע שקודם לזה אונו תמיהה, אלא הקדמה לה.

והלא בקטע ״הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד״ האות ה״א מנוקדת בפתח ולא בחטף פתח, ןלא עוד שהרי האות שאחריה בדגש חזק, ותמהתי, היאך זו ה״א התמיהה?  

הסיבה היא, שכיון שהאות (ל) אחרי האות ה״א מנוקדת בשוא נע, לא ייתכן חטף פתח אחרי לפני שוא נע, ולכן מנוקדת בפתח.