Thursday, May 17, 2018

לפרשת בהר - ״לא״ ״לו״ קרי וכתיב


״וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל״. (ויקרא כ״ה: ל’)

בפסוק זה כתיב ״לא״ וקרי ״לו״.  תשאלנה כאן כמה שאלות: 
א. האם יש הבדל בקריאה בין ״לא״ לבין ״לו״? 
ב. אם אין הבדל בקריאה בין שתי המילים, מה הטעם בקרי  ״לו״, שיש לקרוא ״לו״ ולא ״לא״?
ג. לְמה מוסבת המילה ״לו״. אם למילה ״עיר״, הרי צריך להיות ״לה״, כי ״עיר״ לשון נקיבה.

נבדוק קודם אם יש הבדל בקריאה בין ״לא״ לבין ״לו״.  
על פי האבן עזרא קריאתם זהה. בספר שמות פרשת משפטים ישנה תופעה דומה:
״אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ״ (שמות כ״א:ח’)
שם מפרש האבן עזרא שהקריאה של שתי המילים זהה: “ אמר רבי יהודה המדקדק אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באלף ובין לו בוי''ו או בה''א. כמו הלה היא ברבת בני עמון. כל אלה הפסוקים אלף מבפנים. ומבחוץ וי''ו. כל אלה כדרך קריאתם הוא טעמם.”
(דברי האבן עזרא מתיחסים לדבריו של יהודה אבן חיוג’, שלושה ספרי דקדוק עמוד 11)

ובכן, אם אין הבדל בקריאה בין ״לא״ ובין ״לו״, לשם מה נכתב קרי ״לו״?
יש לדעת שכאשר יש קרי וכתיב לא תמיד הכוונה שיש לקרוא בצורה שונה, אלא הכוונה ״אל תפרש כך, אלא כך.״
כיון שידוע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, נכון יותר לומר, ״ניתן לפרש גם כך”.
לדוגמה, במסכת ערכין ט״ו:ב: ״ דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב (במדבר י״ג: ל״א)  כי חזק הוא ממנו אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו”.
על פי רוב המפרשים הקריאה של המילה ״ממנו״ שפירושה ״מאתנו״ זהה לקריאה של המילה ״מאיתנו״ שפירושה ״מאתו״.
 אם כן מה פירוש ״אל תקרי״? הרי קריאתם זהה.  הכוונה שבנוסף לפשוטו של מקרא, ישנה משמעות נוספת למילה. אין מדובר בשינוי הכתוב, אלא בתוספת לו. (ראה תשובת הרב עוזיאל אליהו לשאלה באתר ״כיפה״).

ישנם בתנ״ך דוגמאות נוספות בהן הכתיב שונה מהקרי, אך קריאתם זהה: 
 ולָקַח אֲבִי (הַנַּעֲרָ) הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי (הַנַּעֲרָ) הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה (דברים כ״ה: ט״ו)
״הַנַּעֲרָ״ בריש קמוצה בלי הא בסופה ועם הא בסופה נקראים באופן זהה.

ֿ וכן  “וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָֹ֖ה (מזה) מַה-זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה”: (שמות ד:ב)
״מזה״ ו״מה זה״ נקראים בצורה זהה. אף על פי כן יש פה שני נוסחים. נוסח כתיב ונוסח קרי, קראיתם זהה.

לרב יוחנן ברויאר יש תיאוריה מעניינת לגבי קרי וכתיב. במאמרו ״מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים״ הוא טוען ״על שלושה דברים המסורה עומדת: על הכתיב ועל הניקוד ועל הטעמים.״
במאמרו הוא סובר שהיו שלושה נוסחים בפני בעלי המסורה, ולפעמים אין התאמה בינהם. לדוגמה בפסוק: ״מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת-שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֔ים עַל-שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:״ (שמות כ״ח: י״א). המילה ״חרש״ מופיעה עם פתח באות ריש, משמע היא נסמכת למילה ״אבן״. חרש-אבן.  אולם הטעם במילה חרש הוא טעם מפסיק, זרקא. משמע, מעשה-חרש העשוי אבן. רש״י והרשב״ם מפרשים פסוק זה על פי הניקוד, חרש של אבן, אולם התרגומים הארמיים מתרגמים פסוק זה על פי הטעמים, היינו, מעשה חרש והן צריכות לביות עשויות אבן.  הנה מעין שני נוסחים המופיעים בפסוק אחד. האחד פיסוק, והשני טעמים. כך גם כאשר יש כתיב וקרי בפסוק אחד. בדומה גם הקרי והכתיב, שני נוסחים בפסוק אחד. 
וכאשר יש פסוקים בהם גם כתיב וגם קרי, זה מצביע על שני נוסחים שונים שעמדו בפני בעלי המסורה, מעין מחלוקת בין שני נוסחים, שבסופו של דבר שניהם הופיעו בנוסח הסופי.
נראה שמה שכתב הרב יוחנן ברויאר הוא הרחבה למה שכתב אביו, הרב מרדכי ברויאר. בדעה זו החזיקו גם קודם, כמו הרד״ק בהקדמתו לנביאים ראשונים, והמאירי בהקדמתו לספרו "קרית ספר" אולם חלקו עליהם אחרים כמו רבי יצחק אברבנאל.

נראה לי שחז״ל במסכת מגילה שלבו בין הכתיב ובין הקרי:
 ״וא”ר יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר מ"ט דכתיב (ויקרא כה, כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה.שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף״ (מגילה ג:א) 
על פי מאמר זה של חז״ל, מפרש רש״י את הפסוק בפרשה. ״לו קרינן, אמרו רז"ל אע"פ שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן״ (רש״י ויקרא כ״ה:ל)
ז״א הפסוק בא ללמדנו שאף על פי שבזמן שמלאו שנה למכירה אין חומה בעיר זו, הואיל והיתה חומה בזמן המכירה, הבית לא יצא מהקונה ביובל. מה שקובע הוא המצב בזמן המכירה ולא המצב של העיר בזמן היובל, ולכן הבית אינו חוזר למוכר בשנת היובל.

האם אכן אין הבדל בקריאה בין ״לו״ לבין ״לא״? לא כולם סוברים ככה. לפי מסורת תימן יש הבדל. בקריאה את המילה ״לו״ יש להאריך קצת בהברת תנועת החולם, כדי להבדילה ממלת השלילה ״לא״ הנקראת בקצרה.  בספר ״אור לתורת הטעמים” לאבישי מרחבי יש להקפיד על כך, כי אם לא - תשתנה המשמעות. לדוגמה, בבראשית י״ג: י״ד:  ״וַיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה . יש להקפיד, אומר מחבר הספר, לקרוא ״שא נא”, שלא יישמע ״שנא”. וכן, בבראשית ל: י״א:  “וַתֹּאמֶר לֵאָה (בגד) בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד: {יב} וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:״ יש להקפיד לקרוא ״בא גד” .  

לדידו של מחבר הספר יש להקפיד על זה מאד, שלא יישמע ההיפך מכוונת הפסוק, או ח״ו שלא יישמע כמחרף:
״ויאמרו לו מצאנו מים״ (בראשית כ״ו: ל״ב) הרי אם נקרא ״לו״ כ״לא״, משמעות הפסוק תהיה הפוכה.
וכך אומר מחבר הספר ״כך מקובל בידינו ושגור בפינו כפי שלמדו אותנו אבותינו ורבותינו”.

אבל כותב על כך ״טעמי תורה״:
כן הוא מנהג מרכז תימן, והובא מנהג זה בתורה קדומה, ובמסורת מדוייקת, ו בספר דקדוקי תורה עמ' נ"ז). וכן בסידור ר' שבתי סופר (תפילת שחרית, מזמור לתודה) כתב: ולו אנחנו. הכתיב הוא 'ולא' באל"ף והקרי הוא 'ולו' בוי"ו ע"פ המסורה, וצריך להאריך בחולם הלמ"ד עד שיקמוץ שפתיו מעט לצד חוץ להורות מוצא הוי"ו. עכ"ל.
 ונראה מדבריו שחילק גם כן כמנהג התימנים. וקשה לומר שחילוק זה הוא מסורת קדומה אצל התימנים, אחר שבקדמונים מובא שאין חילוק ביניהם, ואולי חידשו כן מסברא. ומלשון ר' שבתי סופר נראה שהבין מסברא שצריך להיות חילוק, אך לא שכך היה המנהג במקומו. ומכל מקום נראה שחילוק זה אינו נכון, כמבואר בקדמונים. וצ"ע בזה. עכ״ל.

לשאלה השניה, אם ״לו״ מתייחס לעיר, הלא יש לומר ״לה”.  רש״י מפרש: 
״ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת זה נופל על זה״
ז״א. אומנם היה צריך לכתוב ״לה״ כי מדובר על ״עיר״ , ו״עיר״ לשון נקיבה היא, אך מאחר שהכתיב הוא ״לא״ , רצו שהקרי ידמה לו בקריאתו ולכן כתבו ״לו״ במקום ״לה״

לחזקוני יש דיעה אחרת לגבי הסיבה של השימוש במילה ״לה” . אומר חזקוני: ״בעיר אשר לא חומה. לו קרי, לפי שהוא מוסב אשדה שהיתה היא כעת חומתה, ושדה לשון זכר ככתיב  (ויקרא כ״ז כ״א) ‘והיה השדה בצאתו ביובל’ “
ז״א, מדובר על שדה שלאחר הוקף חומה, נקרא ״עיר”, אולם עתה אם אין חומה לו, ייקרא שדה. ושדה לשון זכר הוא.

אם נביט שוב בדברי האבן עזרא לפרשת משפטים (ראה לעיל) ״אמר רבי יהודה המדקדק אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באלף ובין לו בוי''ו או בה’’א״ , אולי נקבל רמז נוסף לכך שכתוב ״לו״ במקום ״לה”.



Friday, May 11, 2018

לפרשת אחרי מות - תבל


במזמורים לקבלת שבת מופיע הפסוק ״ישפוט תֵּבֵל בצדק, ועמים במישרים״. 

המילה תבל מופיעה בפרשתינו ״וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא:״

 אך אין להחליף בין השניים: 

המילה ״תֵּבֵל״ במזמור שבקבלת שבת, תהילים מזמור צ״ח,  מוטעמת באות השניה, מנוקדת בצירה תחת האות ת’ ובצירה תחת האות ב’ , ונהגית במלרע. פירושה - ארץ.
"לִֽפְֽנֵי-יְהוָ֗ה כִּ֥י בָא֮ לִשְׁפֹּ֪ט הָ֫אָ֥רֶץ יִשְׁפֹּֽט-תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים”

המילה ״תֶּבֶל״ בפרשתינו מוטעמת באות הראשונה, מנוקדת בשני סגולים, ונהגית במלעיל. פירושה על פי רש״י ערוה וניאוף.
״וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא-תַֽעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא:״

איש הדקדוק, רבי אליהו בחור (1469-1549) נתן בהם סימנים. הוא השתמש בשני פסוקים מספר משלי ״ שש הנה שנא השם״ (משלי ו:ט״ז) כלומר, תֶּבֶל בניקוד סגול בעל שש נקודות תחת האותיות הוא תועבה שהשם שונא. 
״ארבעה ההם קטני ארץ״ (משלי ל:כ״ד) - המילה תֵּבֵל כשהיא בצירה, יש לה ארבע נקודות תחת האותיות היא במשמע של ארץ.

על פי הרד״ק, המילה ״תֶּבֶל״ שורשה ב.ל.ל. וכך כותב תחת הערך ״בלל״ : ״…תֶּבֶל מן השורש הזה…והעניין הזה..ולפי שמבלבל זרעו עם מי שאינו ראוי להזדווג עמו”

שבת שלום

משמעות המילה "ואתה" שבריש וזאת הברכה


משמעות המילה "ואתה" שבריש  וזאת הברכה

מאת: שמעון מורסיאנו


נאמר בפרשת וזאת הברכה: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" . תיבת "ואתה" בפסוק הנ"ל צריכה ביאור, כי אין משמעותה כפי שהיא אמורה בכל מקום, ורבים הם המפרשים שפירשוה  “בא" או "הביא". "וְאָתָה" כפועל אינה לא מילה עברית ולא מילה ארמית, כי בלשון ארמית סופה באל"ף - "אתא”. עיין באבן עזרא וכן ברמב”ן, והפסוק כשהוא לעצמו חסר הבנה, כי מילת היחס מ"ם לפני "רבבות" רומזת שיש מקום בשם רבבות. המלה “ אתה" נמצאת פעם שניה בספר ישעיה  "אָתָה בֹקֶר וְגַם-לָיְלָה”  ישעיה כ”א:י"ב, וגם שם אינה במשמעות הרגילה שבכל מקום.  
                                                          
   הבה ונעיין מה אומרים מפרשי תורתנו. רש"י מסביר "ואתה" לישראל מרבבות קדש ועמו רש"י הוסיף המלים לישראל ועמו על דרך חסורי מחסרא. משמע מדבריו ד "ואתה" היא במקום ובא. אור החיים מביא בשם הספרי שהכונה היא שהביא עמו מקצת רבבות קודש, ואומר אור החיים על זה שאין זה על דרך פשט התיבה ש"ואתה" אינה במקום והביא ודעת אור החיים  עצמו היא שהקב"ה הניח צבא רבבות קדש ובא אצל בני ישראל ופרוש ואתה בא כפרוש רש"י. אור החיים אינו מוסיף המילה עמו הוא סובר שהקב"ה בא לבדו.והשאיר רבבות הקודש במעונם .
לע״ד ניתן לתת משמעות אחרת למילה ו"אתה". לדעתי ו"אתה" בפסוקנו  היא במקום "ואתו",  כאלו כתוב כאן ״ואתו מרבבות קודש״. כשנגלה הקב"ה לישראל באו אתו-מקצת רבבות קודש. היתכן הפרוש זה?  כן!  אפשר להסביר ככה אם נחליף וְאָתָ֖ה לוְאִתּוֹ על פי הכלל של חילוף אותיות, שאותיות אהו"י מתחלפות זו בזו כמו שמצאנו מספר פעמים בתנ"ך:  למשל , רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה במקום תבואתו, אֹסְרִי לַגֶּפֶן ״עִירֹה״ במקום ״עירו״ ראו ראינו במקום ראה.
א"כ בנדון דידן אם נחליף  ה"א שבתיבת   ואתה לאות וו כאן, ופרושו עולה כאילו כתוב כאן ואתו מרבבות קודש ואין מתחשבים  שהתנועות של ואתה אינן אותן של ואתו כי ידועה לנו מחלוקת הלכתית בש"ס סנה' ד: סוכה ו: אם למסורת  או אם למקרא ואם הולכים כפי סברת רבנן הסוברים יש אם למסורת כלומר מתחשבים במסורת המשתקפת כפי הכתיב, כפי שנמסר שיש לכתוב את המלה, ולא על פי קריאתה אז יכולים  לקרוא המילה ואתו ולפרש את הפסוק הופיע מהר פארן  ואתו-ועמו מרבבות קודש"  פסוק פשוט וחלק.

שוב ראיתי שזהו דעת אונקלוס שכתב: אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין וגם יונתן בן עויאל תרגם ואתה ועמיה דהיינו אתו כפי שהסברתי. וב"ה שזכיתי לכוון לדעתם הקדושה.

Parashat Emor - תביאו - Alef Degusha



פרשת אמור
כ"ג י"ז: תָּבִ֣יאּוּ - האל"ף דגושה 

אופן הקריאה:
 אין דגש זה מורה על אופן קריאה שונה, אלא הוא בא לסמן שלא להבליע את האל"ף.

הסבר:
ישנם ארבעה סוגים של נקודה בתוך האות: א. דגש חזק. ב. דגש קל. ג.מפיק. ד. שורוק.
דגש חזק הוא דגש המורה על קריאת האות בחוזק עד שנשמע כאילו קורא פעמיים את האות. 
דגש זה יכול להופיע בכל האותיות למעט האותיות אהחע"ר שאינן מקבלות דגש
 (דוגמה לדגש חזק: הדגש במ"ם בתיבת 'יַ ִ מּים').
דגש קל הוא דגש המורה על אופן קריאה שונה של האות הדגושה מאשר של האות הרפה.
 דגש זה יכול להופיע רק באותיות בגדכפ"ת (דוגמה לדגש קל: הדגש בבי"ת בתיבת 'אְַרבַּע').
מפיק היא נקודה הבאה באות ה"א שבסוף תיבה, לסימן שהאות נקראת
ואין להבליעה (דוגמה למפיק ה"א: הנקודה בה"א בתיבת 'שְׁמָהּ').
שורוק היא נקודה הבאה באות וי"ו, לסימן על ניקוד האות שלפניה (דוגמה
לשורוק: הנקודה בוי"ו בתיבת 'רוּ ַח.

 בכל המקרא אין דרך דגש חזק להופיע אחר אות יו"ד שאינה נשמעת,
למעט מקומות ספורים ממש היוצאים מן הכלל, בהם בא דגש חזק אחר אות
יו"ד נחה (ועיין רש"י תהילים מ"ה י', ותוס' במסכת עבודה זרה ס"ה ע"א ד"ה ביקרותיך).
ואין בכל המקרא דגש באות אל"ף אלא בארבעה מקומות בלבד 
(וַיָּבִיאּוּ, בראש ית מ"ג כ"ו. תָּבִיאּוּ, ויקרא כ"ג י"ז. וַיָּבִיאּוּ, עזרא ח' י"ח. רֻאּוּ, איוב ל"ג כ"א),
וכיון ששלושה מתוכם הם אחר אות יו"ד נחה (וַיָּבִיאּוּ, תָּבִיאּוּ, וַיָּבִיאּוּ), שאף באותיות 
המוכשרות לקבל דגש אין דרך שיבוא שם דגש, ממילא מסתבר יותר לומר שנקודה זו
שב אל"ף באה לסמןדבר אח ר, מאשר לומר שבאה לסמן דגש חזק ויש כאן חריגות כפולה.

ובספר טעמי המקרא המיוחס לר' יהודה בן בלעם (בראש הספר) כתב: אהח"ע
שיכנו בעיקר הלשון ובבית הבליעה והוא ראש הקנה ושורש הלשון והן קלות
מכל האותיות ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם
להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מודעת עיקר
הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או
פתח לא יקרא בדגש, והאל"ף נמצא בד' מקומות כמו דגש, והן וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת
הַמִּנְחָה דיוסף (בראשית מ"ג כ"ו), תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה (ויקרא כ"ג י"ז), וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד ֱ א-
צְמוֹתָיו לאֹ רֻאּוּ (איוב ל"ג כ"א), ואלו ד' קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואעפ"כ לא יתכן להדגיש אל"ף. עכ"ל.

ובמחברת התיג'אן (שער תוצאות האותיות בפה. ירושל ים תשכ"א עמ' י"ח) כתב: החלק
הראשון אותיות אחה"ע והם אותיות הגרון ועיקרם עיקר הלשון ובית הבליעה
והן קלין מכל האותיות לפי שאין הדגש נכנס בהן כלל חוץ מן האל"ף בארבעה
מקומות והן וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה (בראשית מ"ג כ"ו), מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ (ויקרא כ"ג
הֵינוּ (עזרא ח' י"ח), ויש d צְמוֹתָיו לאֹ רֻאּוּ (איוב ל"ג כ"א), וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד ֱ א- + י"ז), וְשֻׁפּוּ ַ
להם דרך ביציאתן ואינן כשאר הדגשים, ואות ה' אע"פ שיש בה במקצת
מקומות נקודה, אין אותה הנקודה דגש, אלא כדי להוציא הענין בלבד, ואין
לדגש בה טעם. עכ"ל.

ומוכח מדבריהם שאין זה דגש רגיל, אך עדין לא מבואר לגמרי בדבריהם
מה תפקידו של דגש זה. ובספר צחות לשון העברים (ריש פרק רביעי, נוסח א') השווה
רס"ג בין הנקודה הבאה באות אל"ף, לנקודת המפיק הבאה באות ה"א לסימן
שאין האות נחה אלא נקראת, ומוכח מדבריו שהנקודה באות אל"ף בארבעה
מקומות אלו באה גם היא לסימן שלא להבליע את האל"ף.

ונראה שכן הבין גם רוו"ה, שכתב (בראשית מ"ג כ"ו) שבכל הדפוסים הקדמונים
וכתבי היד הדגש בחלק התחתון של האל"ף וכמשפטו. ולכאורה יש לתמוה
איזה משפט יש למיקום הדגש, אלא שכנראה פירש בדברי הקדמונים שנקודה
זו היא נקודת המפיק, וכוונתו ע"פ מה שכתב במקום אחר (הבנת המקרא בראשית
מ"ה י"ד, מאור עינים הפטרת פרשת מסעי) שנקודת המפיק מקומה בתחתית האות, ולכן
כתב שבכתבי היד הנקודה בחלק התחתון של האל"ף כמשפטו.

ונראה שהטעם שדוקא בארבעה מקומות אלו הוצרכו ל ס ימן המפיק שלא
להבליע את האל"ף, משום שבמקומות אלו יש חשש יתר להבלעת האל"ף
בשגגה בתנועות שלפניו ולאחריו, בשלושה מקומות מופיעה הברת 'אוּ' בין
הברת 'בִי' מוטעמת, לאות למ"ד מוטעמת ('וַיָּבִיאּוּ לוֹ', 'תָּבִיאּוּ לֶחֶם', 'וַיָּבִיאּוּ לָנוּ'), וכנראה
שבצירופם יש לאל"ף נטיית יתר להיבלע, ולכן סימנו את הנקודה באל"ף לסימן
ואזהרה שלא להבליעה. ובתיבת 'רֻאּוּ' החשש הוא משום ששתי הברות
עוקבות מנוקדות בתנועת השורוק, ומשום כך התנועות עלולות להתאחד
וממילא תיבלע האל"ף, ולכן סימנו את הנקודה באל"ף לסימן ואזהרה שלא
להבליעה (ישראל ייבין, מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון, תשל"ח).

וברויאר (כתר ארם צובה והנוסח המקובל עמ' 37 ) כתב, שיתכן שבתיבת 'רֻאּוּ' החשש
הוא שיחשבו שהקריאה הנכונה היא 'רוּ' והאל"ף לא נשמעת, משום שבכמה
מקומות במקרא כתובה אות אל"ף שאינה נקראת בין אות המנוקדת בשורוק,
לבין האות וי"ו בה מסומנת נקודת השורוק, כגון בתיבות 'ראוּבֵנִי' (במדבר כ"ו ז',
ובעוד י"ז מקומות בתנ"ך), 'מאוּם' (דניאל א' ד', איוב ל"א ז'), שהשורוק שבוי"ו הוא ניקוד
האות שלפני האל"ף, והאל"ף אינה נקראת כל ל, ונקר אים: 'רוּבֵנִי', 'מוּם'.
ומחמת שיש בתיבות אלו אות אל"ף המפרידה בין האות המנוקדת בשורוק,
לבין הוי"ו בה מסומנת נקודת השורוק, היו סופרים שהוסיפו גם ניקוד קובוץ
תחת האות עצמה, וניקדו 'רֻאוּבֵנִי', 'מֻאוּם' בניקוד כפול ( כך מנוקד למשל בכתב יד
לנינגרד בחלק מהמקומות), וכדי שלא יטעו ויקראו את האל"ף בניקוד השורוק שבוי"ו,
שמו קו רפה מעל האל"ף לסימן שאינה נקראת, וניקדו 'רֻאֿוּבֵנִי', 'מֻאֿוּם' (שבכל
כתבי היד הקדומים על כל אות ששייך בה דגש ורפה, היו מסמנים דגש ע"י נקודה בתוך האות,
 ורפה ע"י קו מעל האות (כגון: מַבְֿדִּיל), ולא היו אותיות ללא סימן כלל. 
הסופרים המאוחרים יותר, השמיטו את קו הרפה, והשתמשו בדגש ובהשמטתו בלבד).
 והיה אפשר לחשוב שתיבת 'רֻאוּ' גם היא כתיבות 'רֻאוּבֵנִי'
ו'מֻאוּם', וגם בה האל"ף אינה נקראת, והקובוץ שתחת הרי"ש והשורוק
שבוי"ו שניהם ניקוד הרי" ש, ולכן ניקדו את הנקודה באל"ף, ש היא ההפך
מסימון קו הרפה, לסמן שיש להגות את האל" ף, והשורוק שבוי"ו הוא ניקוד
האל"ף ולא ניקוד הרי"ש.

ויש לציין, שישנם מעט כתבי יד שמסמנים בכמה מקומות נוספים דגש
באות אל"ף בתיבות שעלול להתעורר ספק בקריאתן, לסימן שלא להבליע את
האל"ף (בכתב יד קהיר, למשל, מנוקד: וְיַ ֲ אּזַנְיָהוּ (מלכים ב' כ"ה כ"ג, למניעת טעות מ'וִיזַנְיָהוּ'
בירמיה מ' ח'), (ישעיה נ"א י"ט, למניעת טעות מ'הַקֹּרֹת' בבראשית מ"ב כ"ט, וראה רד"ק 
בישעיה שם), בְּלוֹ ֵ אּי (ירמיה ל"ח י"ב, למניעת טעות מ'בְּלוֹ י' שם י"א), בִּשְׁ ָאּט
 (יחזקאל כ"ה ט" ו, למניעת טעות מ'הַשָּׁאטִים' ביחזקאל כ"ח כ"ד,שם האל"ף אינה נשמעת),
 תְלוּאּים (הושע י"א ז', למניעת טעות מ'תְּלוּיִם' כביהושע י' כ"ו, וראה רד"ק בהושע שם),
שְׁאַּ לְתִּיאֵל (חגי א' א', למניעת טעות מ'שַׁלְתִּיאֵל' שם י"ב), צוֹאּים (זכריה ג' ג'), ַ 
ה צֹּ ִ אּים (שם ד'). וראה בספר כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו עמ' 50 ), 
וגם זה מוכיח שמציאות הנקודה באות אל"ף באה רק לסימן שלא להבליע את האל"ף 
(ומסיבה זו אינם מסומ נים בשאר הספרים, כיון שנקודה זו באה רק לעזר הקריאה ואין חובה לסמנה. 
ומסתבר שבארבעת המקומות בהם האות אל"ף דגושה בכל הספרים, האזהרה
נחוצה יותר, ולכן נמסר עליהם במסורה, ומשום כך הם מסומנים בכל הספרים.
 וראה עוד לעיל הערה ו', שגם לגבי מפיק ה"א יש מעט כתבי יד שסימנו לפעמים את נקודת המפיק ה"א 
גם באמצע תיבה במקומות העלולים לטעות בהם ולא להגות את הה"א).