Parashat Emor - תביאו - Alef Degusha

פרשת אמור

כ"ג י"ז: תָּבִ֣יאּוּ - האל"ף דגושה 

אופן הקריאה:

 אין דגש זה מורה על אופן קריאה שונה, אלא הוא בא לסמן שלא להבליע את האל"ף.

הסבר:

ישנם ארבעה סוגים של נקודה בתוך האות: א. דגש חזק. ב. דגש קל. ג.מפיק. ד. שורוק.

דגש חזק הוא דגש המורה על קריאת האות בחוזק עד שנשמע כאילו קורא פעמיים את האות. 

דגש זה יכול להופיע בכל האותיות למעט האותיות אהחע"ר שאינן מקבלות דגש

 (דוגמה לדגש חזק: הדגש במ"ם בתיבת 'יַ ִ מּים').

דגש קל הוא דגש המורה על אופן קריאה שונה של האות הדגושה מאשר של האות הרפה.

 דגש זה יכול להופיע רק באותיות בגדכפ"ת (דוגמה לדגש קל: הדגש בבי"ת בתיבת 'אְַרבַּע').

מפיק היא נקודה הבאה באות ה"א שבסוף תיבה, לסימן שהאות נקראת

ואין להבליעה (דוגמה למפיק ה"א: הנקודה בה"א בתיבת 'שְׁמָהּ').

שורוק היא נקודה הבאה באות וי"ו, לסימן על ניקוד האות שלפניה (דוגמה

לשורוק: הנקודה בוי"ו בתיבת 'רוּ ַח.

 בכל המקרא אין דרך דגש חזק להופיע אחר אות יו"ד שאינה נשמעת,

למעט מקומות ספורים ממש היוצאים מן הכלל, בהם בא דגש חזק אחר אות

יו"ד נחה (ועיין רש"י תהילים מ"ה י', ותוס' במסכת עבודה זרה ס"ה ע"א ד"ה ביקרותיך).

ואין בכל המקרא דגש באות אל"ף אלא בארבעה מקומות בלבד 

(וַיָּבִיאּוּ, בראש ית מ"ג כ"ו. תָּבִיאּוּ, ויקרא כ"ג י"ז. וַיָּבִיאּוּ, עזרא ח' י"ח. רֻאּוּ, איוב ל"ג כ"א),

וכיון ששלושה מתוכם הם אחר אות יו"ד נחה (וַיָּבִיאּוּ, תָּבִיאּוּ, וַיָּבִיאּוּ), שאף באותיות 

המוכשרות לקבל דגש אין דרך שיבוא שם דגש, ממילא מסתבר יותר לומר שנקודה זו

שב אל"ף באה לסמןדבר אח ר, מאשר לומר שבאה לסמן דגש חזק ויש כאן חריגות כפולה.

ובספר טעמי המקרא המיוחס לר' יהודה בן בלעם (בראש הספר) כתב: אהח"ע

שיכנו בעיקר הלשון ובבית הבליעה והוא ראש הקנה ושורש הלשון והן קלות

מכל האותיות ואין אדם יכול להדגישן כלל. הה"א והאל"ף יוזמים בני אדם

להדגישן, ולא יתכן, שהנקודה הנמצאת תחת ה"א בסוף התיבה מודעת עיקר

הה"א, שאם תמצא ה"א בראש המילה או באמצעיתה ויהיה תחתיה קמץ או

פתח לא יקרא בדגש, והאל"ף נמצא בד' מקומות כמו דגש, והן וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת

הַמִּנְחָה דיוסף (בראשית מ"ג כ"ו), תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה (ויקרא כ"ג י"ז), וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד ֱ א-

צְמוֹתָיו לאֹ רֻאּוּ (איוב ל"ג כ"א), ואלו ד' קיבלום הראשונים ואין זולתם, ואעפ"כ לא יתכן להדגיש אל"ף. עכ"ל.

ובמחברת התיג'אן (שער תוצאות האותיות בפה. ירושל ים תשכ"א עמ' י"ח) כתב: החלק

הראשון אותיות אחה"ע והם אותיות הגרון ועיקרם עיקר הלשון ובית הבליעה

והן קלין מכל האותיות לפי שאין הדגש נכנס בהן כלל חוץ מן האל"ף בארבעה

מקומות והן וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה (בראשית מ"ג כ"ו), מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ (ויקרא כ"ג

הֵינוּ (עזרא ח' י"ח), ויש d צְמוֹתָיו לאֹ רֻאּוּ (איוב ל"ג כ"א), וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד ֱ א- + י"ז), וְשֻׁפּוּ ַ

להם דרך ביציאתן ואינן כשאר הדגשים, ואות ה' אע"פ שיש בה במקצת

מקומות נקודה, אין אותה הנקודה דגש, אלא כדי להוציא הענין בלבד, ואין

לדגש בה טעם. עכ"ל.

ומוכח מדבריהם שאין זה דגש רגיל, אך עדין לא מבואר לגמרי בדבריהם

מה תפקידו של דגש זה. ובספר צחות לשון העברים (ריש פרק רביעי, נוסח א') השווה

רס"ג בין הנקודה הבאה באות אל"ף, לנקודת המפיק הבאה באות ה"א לסימן

שאין האות נחה אלא נקראת, ומוכח מדבריו שהנקודה באות אל"ף בארבעה

מקומות אלו באה גם היא לסימן שלא להבליע את האל"ף.

ונראה שכן הבין גם רוו"ה, שכתב (בראשית מ"ג כ"ו) שבכל הדפוסים הקדמונים

וכתבי היד הדגש בחלק התחתון של האל"ף וכמשפטו. ולכאורה יש לתמוה

איזה משפט יש למיקום הדגש, אלא שכנראה פירש בדברי הקדמונים שנקודה

זו היא נקודת המפיק, וכוונתו ע"פ מה שכתב במקום אחר (הבנת המקרא בראשית

מ"ה י"ד, מאור עינים הפטרת פרשת מסעי) שנקודת המפיק מקומה בתחתית האות, ולכן

כתב שבכתבי היד הנקודה בחלק התחתון של האל"ף כמשפטו.

ונראה שהטעם שדוקא בארבעה מקומות אלו הוצרכו ל ס ימן המפיק שלא

להבליע את האל"ף, משום שבמקומות אלו יש חשש יתר להבלעת האל"ף

בשגגה בתנועות שלפניו ולאחריו, בשלושה מקומות מופיעה הברת 'אוּ' בין

הברת 'בִי' מוטעמת, לאות למ"ד מוטעמת ('וַיָּבִיאּוּ לוֹ', 'תָּבִיאּוּ לֶחֶם', 'וַיָּבִיאּוּ לָנוּ'), וכנראה

שבצירופם יש לאל"ף נטיית יתר להיבלע, ולכן סימנו את הנקודה באל"ף לסימן

ואזהרה שלא להבליעה. ובתיבת 'רֻאּוּ' החשש הוא משום ששתי הברות

עוקבות מנוקדות בתנועת השורוק, ומשום כך התנועות עלולות להתאחד

וממילא תיבלע האל"ף, ולכן סימנו את הנקודה באל"ף לסימן ואזהרה שלא

להבליעה (ישראל ייבין, מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון, תשל"ח).

וברויאר (כתר ארם צובה והנוסח המקובל עמ' 37 ) כתב, שיתכן שבתיבת 'רֻאּוּ' החשש

הוא שיחשבו שהקריאה הנכונה היא 'רוּ' והאל"ף לא נשמעת, משום שבכמה

מקומות במקרא כתובה אות אל"ף שאינה נקראת בין אות המנוקדת בשורוק,

לבין האות וי"ו בה מסומנת נקודת השורוק, כגון בתיבות 'ראוּבֵנִי' (במדבר כ"ו ז',

ובעוד י"ז מקומות בתנ"ך), 'מאוּם' (דניאל א' ד', איוב ל"א ז'), שהשורוק שבוי"ו הוא ניקוד

האות שלפני האל"ף, והאל"ף אינה נקראת כל ל, ונקר אים: 'רוּבֵנִי', 'מוּם'.

ומחמת שיש בתיבות אלו אות אל"ף המפרידה בין האות המנוקדת בשורוק,

לבין הוי"ו בה מסומנת נקודת השורוק, היו סופרים שהוסיפו גם ניקוד קובוץ

תחת האות עצמה, וניקדו 'רֻאוּבֵנִי', 'מֻאוּם' בניקוד כפול ( כך מנוקד למשל בכתב יד

לנינגרד בחלק מהמקומות), וכדי שלא יטעו ויקראו את האל"ף בניקוד השורוק שבוי"ו,

שמו קו רפה מעל האל"ף לסימן שאינה נקראת, וניקדו 'רֻאֿוּבֵנִי', 'מֻאֿוּם' (שבכל

כתבי היד הקדומים על כל אות ששייך בה דגש ורפה, היו מסמנים דגש ע"י נקודה בתוך האות,

 ורפה ע"י קו מעל האות (כגון: מַבְֿדִּיל), ולא היו אותיות ללא סימן כלל. 

הסופרים המאוחרים יותר, השמיטו את קו הרפה, והשתמשו בדגש ובהשמטתו בלבד).

 והיה אפשר לחשוב שתיבת 'רֻאוּ' גם היא כתיבות 'רֻאוּבֵנִי'

ו'מֻאוּם', וגם בה האל"ף אינה נקראת, והקובוץ שתחת הרי"ש והשורוק

שבוי"ו שניהם ניקוד הרי" ש, ולכן ניקדו את הנקודה באל"ף, ש היא ההפך

מסימון קו הרפה, לסמן שיש להגות את האל" ף, והשורוק שבוי"ו הוא ניקוד

האל"ף ולא ניקוד הרי"ש.

ויש לציין, שישנם מעט כתבי יד שמסמנים בכמה מקומות נוספים דגש

באות אל"ף בתיבות שעלול להתעורר ספק בקריאתן, לסימן שלא להבליע את

האל"ף (בכתב יד קהיר, למשל, מנוקד: וְיַ ֲ אּזַנְיָהוּ (מלכים ב' כ"ה כ"ג, למניעת טעות מ'וִיזַנְיָהוּ'

בירמיה מ' ח'), (ישעיה נ"א י"ט, למניעת טעות מ'הַקֹּרֹת' בבראשית מ"ב כ"ט, וראה רד"ק 

בישעיה שם), בְּלוֹ ֵ אּי (ירמיה ל"ח י"ב, למניעת טעות מ'בְּלוֹ י' שם י"א), בִּשְׁ ָאּט

 (יחזקאל כ"ה ט" ו, למניעת טעות מ'הַשָּׁאטִים' ביחזקאל כ"ח כ"ד,שם האל"ף אינה נשמעת),

 תְלוּאּים (הושע י"א ז', למניעת טעות מ'תְּלוּיִם' כביהושע י' כ"ו, וראה רד"ק בהושע שם),

שְׁאַּ לְתִּיאֵל (חגי א' א', למניעת טעות מ'שַׁלְתִּיאֵל' שם י"ב), צוֹאּים (זכריה ג' ג'), ַ 

ה צֹּ ִ אּים (שם ד'). וראה בספר כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו עמ' 50 ), 

וגם זה מוכיח שמציאות הנקודה באות אל"ף באה רק לסימן שלא להבליע את האל"ף 

(ומסיבה זו אינם מסומ נים בשאר הספרים, כיון שנקודה זו באה רק לעזר הקריאה ואין חובה לסמנה. 

ומסתבר שבארבעת המקומות בהם האות אל"ף דגושה בכל הספרים, האזהרה

נחוצה יותר, ולכן נמסר עליהם במסורה, ומשום כך הם מסומנים בכל הספרים.

 וראה עוד לעיל הערה ו', שגם לגבי מפיק ה"א יש מעט כתבי יד שסימנו לפעמים את נקודת המפיק ה"א 

גם באמצע תיבה במקומות העלולים לטעות בהם ולא להגות את הה"א).