לפרשת בהר - ״לא״ ״לו״ קרי וכתיב

״וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר (לא) לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל״. (ויקרא כ״ה: ל’)

בפסוק זה כתיב ״לא״ וקרי ״לו״.  תשאלנה כאן כמה שאלות: 

א. האם יש הבדל בקריאה בין ״לא״ לבין ״לו״? 

ב. אם אין הבדל בקריאה בין שתי המילים, מה הטעם בקרי  ״לו״, שיש לקרוא ״לו״ ולא ״לא״?

ג. לְמה מוסבת המילה ״לו״. אם למילה ״עיר״, הרי צריך להיות ״לה״, כי ״עיר״ לשון נקיבה.

נבדוק קודם אם יש הבדל בקריאה בין ״לא״ לבין ״לו״.  

על פי האבן עזרא קריאתם זהה. בספר שמות פרשת משפטים ישנה תופעה דומה:

״אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ״ (שמות כ״א:ח’)

שם מפרש האבן עזרא שהקריאה של שתי המילים זהה: “ אמר רבי יהודה המדקדק אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באלף ובין לו בוי''ו או בה''א. כמו הלה היא ברבת בני עמון. כל אלה הפסוקים אלף מבפנים. ומבחוץ וי''ו. כל אלה כדרך קריאתם הוא טעמם.”

(דברי האבן עזרא מתיחסים לדבריו של יהודה אבן חיוג’, שלושה ספרי דקדוק עמוד 11)

ובכן, אם אין הבדל בקריאה בין ״לא״ ובין ״לו״, לשם מה נכתב קרי ״לו״?

יש לדעת שכאשר יש קרי וכתיב לא תמיד הכוונה שיש לקרוא בצורה שונה, אלא הכוונה ״אל תפרש כך, אלא כך.״

כיון שידוע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, נכון יותר לומר, ״ניתן לפרש גם כך”.

לדוגמה, במסכת ערכין ט״ו:ב: ״ דאמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה דכתיב (במדבר י״ג: ל״א)  כי חזק הוא ממנו אל תיקרי כי חזק הוא ממנו אלא ממנו”.

על פי רוב המפרשים הקריאה של המילה ״ממנו״ שפירושה ״מאתנו״ זהה לקריאה של המילה ״מאיתנו״ שפירושה ״מאתו״.

 אם כן מה פירוש ״אל תקרי״? הרי קריאתם זהה.  הכוונה שבנוסף לפשוטו של מקרא, ישנה משמעות נוספת למילה. אין מדובר בשינוי הכתוב, אלא בתוספת לו. (ראה תשובת הרב עוזיאל אליהו לשאלה באתר ״כיפה״).

ישנם בתנ״ך דוגמאות נוספות בהן הכתיב שונה מהקרי, אך קריאתם זהה: 

 ולָקַח אֲבִי (הַנַּעֲרָ) הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי (הַנַּעֲרָ) הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה (דברים כ״ה: ט״ו)

״הַנַּעֲרָ״ בריש קמוצה בלי הא בסופה ועם הא בסופה נקראים באופן זהה.

ֿ וכן  “וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָֹ֖ה (מזה) מַה-זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה”: (שמות ד:ב)

״מזה״ ו״מה זה״ נקראים בצורה זהה. אף על פי כן יש פה שני נוסחים. נוסח כתיב ונוסח קרי, קראיתם זהה.

לרב יוחנן ברויאר יש תיאוריה מעניינת לגבי קרי וכתיב. במאמרו ״מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים״ הוא טוען ״על שלושה דברים המסורה עומדת: על הכתיב ועל הניקוד ועל הטעמים.״

במאמרו הוא סובר שהיו שלושה נוסחים בפני בעלי המסורה, ולפעמים אין התאמה בינהם. לדוגמה בפסוק: ״מַֽעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶ֒בֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת-שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֔ים עַל-שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻֽסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:״ (שמות כ״ח: י״א). המילה ״חרש״ מופיעה עם פתח באות ריש, משמע היא נסמכת למילה ״אבן״. חרש-אבן.  אולם הטעם במילה חרש הוא טעם מפסיק, זרקא. משמע, מעשה-חרש העשוי אבן. רש״י והרשב״ם מפרשים פסוק זה על פי הניקוד, חרש של אבן, אולם התרגומים הארמיים מתרגמים פסוק זה על פי הטעמים, היינו, מעשה חרש והן צריכות לביות עשויות אבן.  הנה מעין שני נוסחים המופיעים בפסוק אחד. האחד פיסוק, והשני טעמים. כך גם כאשר יש כתיב וקרי בפסוק אחד. בדומה גם הקרי והכתיב, שני נוסחים בפסוק אחד. 

וכאשר יש פסוקים בהם גם כתיב וגם קרי, זה מצביע על שני נוסחים שונים שעמדו בפני בעלי המסורה, מעין מחלוקת בין שני נוסחים, שבסופו של דבר שניהם הופיעו בנוסח הסופי.

נראה שמה שכתב הרב יוחנן ברויאר הוא הרחבה למה שכתב אביו, הרב מרדכי ברויאר. בדעה זו החזיקו גם קודם, כמו הרד״ק בהקדמתו לנביאים ראשונים, והמאירי בהקדמתו לספרו "קרית ספר" אולם חלקו עליהם אחרים כמו רבי יצחק אברבנאל.

נראה לי שחז״ל במסכת מגילה שלבו בין הכתיב ובין הקרי:

 ״וא”ר יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר מ"ט דכתיב (ויקרא כה, כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה.שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף״ (מגילה ג:א) 

על פי מאמר זה של חז״ל, מפרש רש״י את הפסוק בפרשה. ״לו קרינן, אמרו רז"ל אע"פ שאין לו עכשיו, הואיל והיתה לו קודם לכן״ (רש״י ויקרא כ״ה:ל)

ז״א הפסוק בא ללמדנו שאף על פי שבזמן שמלאו שנה למכירה אין חומה בעיר זו, הואיל והיתה חומה בזמן המכירה, הבית לא יצא מהקונה ביובל. מה שקובע הוא המצב בזמן המכירה ולא המצב של העיר בזמן היובל, ולכן הבית אינו חוזר למוכר בשנת היובל.

האם אכן אין הבדל בקריאה בין ״לו״ לבין ״לא״? לא כולם סוברים ככה. לפי מסורת תימן יש הבדל. בקריאה את המילה ״לו״ יש להאריך קצת בהברת תנועת החולם, כדי להבדילה ממלת השלילה ״לא״ הנקראת בקצרה.  בספר ״אור לתורת הטעמים” לאבישי מרחבי יש להקפיד על כך, כי אם לא - תשתנה המשמעות. לדוגמה, בבראשית י״ג: י״ד:  ״וַיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה . יש להקפיד, אומר מחבר הספר, לקרוא ״שא נא”, שלא יישמע ״שנא”. וכן, בבראשית ל: י״א:  “וַתֹּאמֶר לֵאָה (בגד) בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד: {יב} וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב:״ יש להקפיד לקרוא ״בא גד” .  

לדידו של מחבר הספר יש להקפיד על זה מאד, שלא יישמע ההיפך מכוונת הפסוק, או ח״ו שלא יישמע כמחרף:

״ויאמרו לו מצאנו מים״ (בראשית כ״ו: ל״ב) הרי אם נקרא ״לו״ כ״לא״, משמעות הפסוק תהיה הפוכה.

וכך אומר מחבר הספר ״כך מקובל בידינו ושגור בפינו כפי שלמדו אותנו אבותינו ורבותינו”.

אבל כותב על כך ״טעמי תורה״:

כן הוא מנהג מרכז תימן, והובא מנהג זה בתורה קדומה, ובמסורת מדוייקת, ו בספר דקדוקי תורה עמ' נ"ז). וכן בסידור ר' שבתי סופר (תפילת שחרית, מזמור לתודה) כתב: ולו אנחנו. הכתיב הוא 'ולא' באל"ף והקרי הוא 'ולו' בוי"ו ע"פ המסורה, וצריך להאריך בחולם הלמ"ד עד שיקמוץ שפתיו מעט לצד חוץ להורות מוצא הוי"ו. עכ"ל.

 ונראה מדבריו שחילק גם כן כמנהג התימנים. וקשה לומר שחילוק זה הוא מסורת קדומה אצל התימנים, אחר שבקדמונים מובא שאין חילוק ביניהם, ואולי חידשו כן מסברא. ומלשון ר' שבתי סופר נראה שהבין מסברא שצריך להיות חילוק, אך לא שכך היה המנהג במקומו. ומכל מקום נראה שחילוק זה אינו נכון, כמבואר בקדמונים. וצ"ע בזה. עכ״ל.

לשאלה השניה, אם ״לו״ מתייחס לעיר, הלא יש לומר ״לה”.  רש״י מפרש: 

״ועיר נקבה היא, והוצרך לכתוב לה, אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים, תקנו לו במסורת זה נופל על זה״

ז״א. אומנם היה צריך לכתוב ״לה״ כי מדובר על ״עיר״ , ו״עיר״ לשון נקיבה היא, אך מאחר שהכתיב הוא ״לא״ , רצו שהקרי ידמה לו בקריאתו ולכן כתבו ״לו״ במקום ״לה״

לחזקוני יש דיעה אחרת לגבי הסיבה של השימוש במילה ״לה” . אומר חזקוני: ״בעיר אשר לא חומה. לו קרי, לפי שהוא מוסב אשדה שהיתה היא כעת חומתה, ושדה לשון זכר ככתיב  (ויקרא כ״ז כ״א) ‘והיה השדה בצאתו ביובל’ “

ז״א, מדובר על שדה שלאחר הוקף חומה, נקרא ״עיר”, אולם עתה אם אין חומה לו, ייקרא שדה. ושדה לשון זכר הוא.

אם נביט שוב בדברי האבן עזרא לפרשת משפטים (ראה לעיל) ״אמר רבי יהודה המדקדק אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באלף ובין לו בוי''ו או בה’’א״ , אולי נקבל רמז נוסף לכך שכתוב ״לו״ במקום ״לה”.