Saturday, April 1, 2017

הלל

שבוע טוב, דייויד

הרבה תודה שטרחת לחפש את הדף בנושא ״הלל״, וכמובן על זה שטרחת להביאו אלי.
כמובן שגם שמחתי שסיפרת לי בטלפון על הנושא.

השבת הסתכלתי בכמה מקורות. לא אלאה אותך במקורות אליהם יש לך גישה, אלא רק אספר לך את שקראתי במקורות שייתכן שאינם בהישג ידיך ברגע זה.
1. החלפתי כמה מילים עם הרב שמעון בנושא, בזמן הקידוש.  הוא אמר שעל חצי הלל מברכים ״לקרוא את ההלל״, ובעוד שבהלל מברכים ״לגמור את ההלל". אינני זוכר מה אמר בקשר לברכה האחרונה, כמדומני אמר שבחצי הלל אין אומרים אותה.

2. יש בידי את הסידור ״עבודת השם״. זהו סידור כמנהג הספרדים ועדות המזרח. כידוע לי, הוא נפוץ מאד.  שם כתוב ״בראש חודש אומרים יעלה ויבוא,  ואחר החזרה אומרים ההלל במעומד, בדלוג, ובלי ברכה תחילה וסןף"

3. יש בידי גם את הסידור ״תפילת בני ציון״  כמנהג ק״ק הספרדים. שם כתוב ״אלו הימים שמדלגים...ומברכים לקרוא את ההלל : ראש חדש...אבל ב' ימים ראשונים של פסח....גומרים את כל ההלל ומברכים לגמור את ההלל״ (ההדגשות במקור). זה בעצם מתאים למה שאמר הרב מרציאנו. 

4. יש לי את סידור קורן נוסח אשכנז, שכולו בעברית (גם ההערות). הנה מה שכתוב בסוף הסידור, ״מדריך להלכות התפילה" סעיף 281:
נחלקו הראשונים אם מברכים על חצי הלל. דעת הרמבם (חנוכה פ״נ ה״ז) היא שאין מברכים עליו, כיון שאינו אלא מנהג, ואין אומרים אותו אלא בציבור. דעת ר יונה (ברכות ז ע״ב) היא שהציבור מברך עליו, והיחיד אינו מברך . דעת רשי  (שו״ת נ״ו) היא שמברכים את הברכה שלפני פסוקי דזמרה (״ברוך...מלך מהולל בתשבחות״) ולא את ברכת ההלל שיש בה ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״. ודעת ר״ת (תוספות, ברכות י״ד ע״א ד״ה ימים)  והרא״ש (שם ה') היא שאפילו יחיד מברך, כשיטתם שמי שמקבל על עצמו מצווה שהיא רשות, מברך עליה, וכן מנהג האשכנזים (רמ״א תכב, ב)

5. לא אלאה אותך במה שכתוב במשנה ברורה, שכן בודאי יש לך את הספרים.

6. יש בידי את הלוח ״לוח דבר בעתו, התשע״ו.  בדפים של יום ל' בתשרי כתוב כך: ״בר״ח אומרים חצי הלל בדילוג (כמסומן בסידורים) ובברכה. הספרדים בפרט בא״י, אינם מברכים (בצפת, אתרא דמרן ב' ב״י ז״ל, גם האשכנזים ל״נ לברך). מנהג תימן המקורי, וכיום מנהג לוב ןמרוקו, לברך ״לקרוא״ כאשכנזים, בעוד שבהלל שלם מברכים ״לגמור״. מ״ם, מ״ן, מס״ק שלא לברך תחילה וסוף. למסו״ל מברכים (בימים שאין גומרים בהם הלל) ״את הלל״ (כ״לבוש״ תכ״ב, ב וכאריז״ל) (לכאו' בלי ה הידיעה אין צורך לומר את) - בימים שאין גומרים בהם הלל, יש להזבר לומר הלל בציבור, כי יש הפוסקים שאין מברכים על חצי הלל אלא בציבור (שלה״ק).  למ״ח (ע״פ האריז״ל) מברך הש״ץ ץחילה וסןף ומכוון להוציא הציבור (ומכונים כ״כ לצאת ידי חובתם) והמתפלל ביחיד מברך תחילה וסוף. 

7. נפלאים בעיני דברי ערוך השולחן.  הייתי מקליד את זה, אבל אני מקליד לאט. ביחוד בעברית . לכן אצטט רק את סוף דבריו "ויראה לי דבר״ח וחוה״מ וכו' המתפללין עם הציבור לא ידעתי למה יברכו בפני עצמן הלא יכולים לענות אמן על ברכת הש״ץ בתחילה וסוף והעונה אמן כמברך ולמה לנו להרבות בברכות במקום שלגדולי רבותינו הוי ברכה לבטלה וכן אני נוהג"

דייויד, אם יש לך את ״ערוך השולחן" תוכל לקרוא את סימן תכ״ב, סעיף ז וסעיף ח. אם תרצה, אצלם ואשלח לך.
נראה לי שאעשה כפי שנוהג ערוך השולחן"

שבוע טוב, 


אהרן

לפרשת פנחס


   דברי תורה לפרשת פנחס

השיב את חמתי מעל בני ישראל (כה, יא)- בשם הגר"א מובא כך: כידוע, בני ישראל תרמו מכספם במדבר "מחצית השקל". המילה "מחצית" בנויה כך שהאות צד"י באמצע, והאותיות הסמוכות לה (מימין ומשמאל) הן חי"ת ויו"ד (יחד- חי), והאותיות הרחוקות ממנה, בקצוות המילה, הן מ"ם ותי"ו (יחד- מת). בכך יש רמז, שהצדקה (המסומלת באות צד"י) מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה (ולכן האותיות "חי" קרובות אליה והאותיות "מת" רחוקות ממנה), כמו שנאמר "צדקה תציל ממוות".

והנה, במילה "חמתי" (המופיעה כאן בפסוק בפרשת פנחס), הסדר הוא הפוך: האותיות "חי" רחוקות זו מזו וממוקמות בקצוות המילה, ואילו האותיות "מת" קרובות וממוקמות באמצע המילה. שכן, החימה שהתעוררה נגד עם ישראל בגלל מעשיהם, הביאה למגיפה ולהיפוך המצב שלעיל (דהיינו, מצב ה"מחצית", שבו אותיות ה"חי" הן האותיות הקרובות).

כאשר פנחס עשה את מעשהו, פסקה המגיפה, וכך הביאה פעולתו לתוצאה של הרחקת המוות וקירוב החיים. ולכך רומז הפסוק כאן: "השיב (החזיר) את חמתי" - הוא החזיר כביכול את האותיות ("חמתי"),  לסדרן הראוי - ממצב של "חמתי" למצב של "מחצית", כמתואר לעיל. כשם שצדקה מצילה ממוות, כך פנחס במעשהו הציל את בני ישראל ממוות.

על פי זה מבאר הגר"א את הפסוק בתהלים (מזמור קו, פס' ל-לא) "ויעמוד פנחס ויפלל, ותעצר המגפה, ותחשב לו לצדקה" - מעשהו של פנחס, פעל את אותה פעולה כפי שעושה הצדקה- מקרבת את החיים ומרחיקה את המיתה. 

לפרשת בא

דבר תורה שניתן על ידי הרב הרמן ביום ראשון בבוקר מיד אחרי תפילת שחרית, פרשת בוא.
פרעה פונה אל משה ואומר ״ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה’ אלהיכם, ויסר מעלי רק את המות הזה (פרק י’ פסוק י״ז). 
מדוע פרעה מדבר בלשון יחיד ״שא נא״ ואחר כך בלשון רבים ״והעתירו״?
בעצם פרעה יודע שמשה הוא זה שמדבר עם השם, ולא אהרן. ולכן ברור מדוע פרעה מדבר בלשון יחיד ״שא נא״, כי הרי הוא מדבר עם משה. 
אם כך, אם פרעה יודע שמשה הוא זה שמדבר עם השם, וממנו יש לבקש שיפסיק את מכת הארבה, מדוע בהמשך הוא מדבר בלשון רבים ״והעתירו לה’ אלהיכם״, הרי פרעה יודע שמשה הוא זה שצריך לדבר עם השם, ולא גם משה וגם אהרן.
הסיבה - פרעה, למרות רשעותו, מתנהג עם אהרן בנימוס ובכבוד. הרי לא יאה שידבר עם משה, ויתעלם מאהרן.
יש ללמוד מכך.
קורה לא פעם שאנחנו הולכים ברחוב עם מישהו, ואדם הבא לקראתינו מברך אותנו, אך לא את זה שאנחנו איתו. פעמים, אומר הרב, הוא הולך עם יהודי בשבת, ובא אדם מולו ומברך אותו ״שבת שלום הרב״. ומתעלם בעצם מאלה שאיתו. יש כמובן לברך את כולם, ״שבת שלום לכם״ , או ״שבת שלום הרב, ושבת שלום גם לך מר כהן״.
שיעור יפה בהלכות נימוסין.

באותו יום אחרי התפילה היה לי שיעור עם הרב רוזנפלד. 
קראתי בפרשה את הפסוק ״ויאמר ה’ אל משה לא ישמע אליכם פרעה…״
הנה גם כאן, השם מדבר עם משה - ״ויאמר ה’ אל משה״ אבל פונה לשניהם ״לא ישמע אליכם״
אם כך, שאלתי את הרב רוזנפלד, למה הרב היימן היה צריך ללמד אותנו דרך ארץ מפרעה הרשע? לא מוטב שהיה הרב מלמד אותנו דבר דומה משיחתו של השם עם משה? גם הוא פונה אל שניהם. 
לא היה טוב יותר אילו היינו לומדים שיעור בהלכות נימוסין מהשם, ולא מפרעה הרשע?
הרב רוזנפלד ענה שיש שאנחנו שומעים מרשע וזה מרשים יותר. הנה את ברכתו של בלעם הרשע ״מה טובו אוהליך יעקב״ אנחנו אומרים בכל בוקר!
אחרי ימים הזכרתי לרב היימן את דבר התורה שלו,  סיפרתי לו את שאלתי, ואת תשובתו של הרב רוזנפלד. הרב היימן אהב את התשובה מאד!

הנה הייתי כדוור. דוור מצווה, מעביר דבר תורה מרב אחד לרעהו…

לראש השנה - בג המלך פת וילך



- פרשת וילך
איזו פרשה קוראים לפעמים פעם אחת בשנה, לפעמים שתי פעמים, ולפעמים כלל לא קוראים אותה כל השנה?
תשובה:
כידוע, מחזור הקריאה בתורה אינו חופף לתחילת השנה, אלא מסתיים בשמת תורה.  משמעות הדבר היא שהפרשיות האחרונות בתורה נקראות בתחילת השנה החדשה. פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת האחרונה שלפני ראש השנה (בשנה המסתיימת), פרשת האזינו נקראת תמיד בשנה החדשה, אבל פרשת וילך נקראת לפעמים בתחילת השנה החדשה, ולפעמים היא מתחברת לפרשת ניצבים ונקראת בשבת שלפני ראש השנה.
אי לכך, אם במחזור קריאה מסוים פרשת וילך נקראת לפני ר"ה, ובמחזור הבא פרשת וילך נקראת אחרי ר"ה, בשנה האמצעית לא קוראים את פרשת וילך. לעומת זאת, במקרה ההפוך, אם במחזור קריאה מסוים פרשת וילך נקראת אחרי ר"ה, ובמחזור הבא פרשת וילך נקראת לפני ר"ה, בשנה האמצעית קוראים פעמיים את פרשת וילך. ביתר המקרים קוראים פעם אחת (בתחילת השנה או בסופה).
לדוגמא, בשנת תשע"ה לא קוראים כלל, בשנת תשע"ו קוראים רק בתחילתה, ואילו בשנת תשע"ז קוראים פעמיים.
הרחבה:
השו"ע נותן לכך סימן - ב"ג המלך, פת וילך (או"ח סימן תכ"ח סעיף ד'). (סימן זה מבוסס על הביטוי "פת-בג המלך" שמופיע בספר דניאל (א' ה'). המשנה ברורה במקום (ס"ק ח') מסביר שהכוונה היא שאם ר"ה (שבו ממליכים את ה') חל ביום ב' או ג', אז מחלקים ומפרידים (מלשון "פתות אותה פיתים") את פרשת וילך מפרשת ניצבים, וקוראים אותה בשבת שובה, ואת פרשת האזינו קוראים בשבת שבין יו"כ לסוכות. אבל אם ר"ה חל ביום ה' - יו"כ חל בשבת. ואם ר"ה חל בשבת - סוכות חל בשבת. בשני מקרים אלו אין שבת בין יו"כ לסוכות, ולכן פרשת האזינו נקראת בשבת שובה, ופרשת וילך מתחברת לפרשת ניצבים ונקראת לפני ר"ה.
אם בשנה מסוימת ר"ה חל ביום ה' או ז', ובשנה שלאחריה, ר"ה חל ביום ב' או ג', לא קוראים כלל את פרשת וילך באותה שנה. לעומת זאת, במקרה ההפוך, אם ר"ה חל ביום ב' או ג', ובשנה שלאחריה ר"ה חל ביום ה' או ז', קוראים פעמיים את פרשת וילך. ביתר המקרים קוראים פעם אחת (בתחילת השנה או בסופה).
הרחבה נוספת למעוניינים:
לכל שנה יש סימן בן 3 אותיות:
האות הראשונה מציינת את היום בשבוע בו חל ר"ה (ב/ג/ה/ז)
האות השנייה מצינת האם השנה חסרה (מרחשון וכסלו שניהם חסרים), כסדרה (מרחשון חסר וכסלו מלא), או שלמה (שניהם מלאים) (ח/כ/ש)
האות השלישית מציינת את היום בשבוע בו חל חג הפסח (א/ג/ה/ז)
ישנם בסה"כ 14 סוגי לוחות (שבע פשוטות ושבע מעוברות).
בשנים שסימנם גכ"ז, בש"ז                             קוראים פעם אחת בתחילת השנה
בשנים שסימנם זש"ג, הש"ג, זש"ה, זח"ג       קוראים פעם אחת בסוף השנה
בשנים שסימנם הכ"ז, זח"א, הש"א, הח"א    לא קוראים כלל
בשנים שסימנם בש"ה, בח"ג, גכ"ה, בח"ה      קוראים פעמיים


השנה ראש השנה חל ביום שני. על פי ״בג המלך פת וילך״  פרשת וילך נפרדת מפרשת ניצבים.  מכיון שניצבים תמיד קוראים לפמי ראש השנה, פרשת וילך תקרא בשבת שובה תשע״ז הבאה עלינו לטובה.  אולם בשנה שאחריה, תשע״ח, ראש השנה יחול ביום חמישי, לכן על פי ״בג המלך פת וילך״ ניצבים-וילך יקראו באותה שבת כפרשיות צמודות. וכיון שניצבים תמיד נקראת לפני ראש השנה, לכן וילך שתקרא עמה, תקרא באלול של שנה זו, תשע״ז. הרי פעמים קוראים את ״וילך״. פעם בתשרי השנה, ןפעם באלול השנה. 

לפרשת נח

בפרשת נח, פרק ח פסוק י״א נאמר:  ״וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.״
מה פירוש המילה ״טָרָף״?  . המילה ״טָרָף״ בארמית היא ״עלה״.  הנה על פי אונקלוס ״עלה זית״ שבפסוק זה מתורגם כ״טְרַף זֵיתָא״.  אונקלוס כותב ״וַאֲתָת לְוָתֵיהּ יוֹנָה לְעִדָּן רַמְשָׁא, וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מַחַת בְּפֻמַּהּ; וִידַע נוֹחַ, אֲרֵי קַלּוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא.״אם כך, נראה שהמילה עלה בפסוק נאמרת פעמיים:  ״עלה״ וגם ״טרף״. מדוע פעמיים? ובכן, 
על פי אבן עזרא, יש פעמים שמכפילים את המילה.  אצטט את דבריו, ואחר כך אסבירם:
״יש אומרים שהיא מלה מוכפלת בטעם, כמו: אדמת עפר, ויפרשו טרף כמו עלה זית. וכן כל טרפי צמחה. והראיה שיש תחת הרי"ש קמ"ץ גדול כמו זהב ועשן.״ 
צטטתי רק את החלק הראשון מתוך דבריו. יש לשים לב שהוא פתח ב״יש אומרים״, אם כך לאו דוקא דעתו היא, אלא הוא מסביר את ״יש אומרים״: כיון שהמילה ״טרף״ שבפסוק מנוקדת בשני קמצים, הרי זה שם עצם. ויש ששני שמות עצם באים זה אחר זה, כאשר שם העצם השני מתאר את הראשון. זהו דבר אחד, עצם אחד בשני שמות.  כדוגמה, האבן עזרא מביא את צמד המילים מספר דניאל ״אדמת עפר״ (דניאל י״ב ב) שניהם שמות עצם, כאשר השני מתאר את הראשון. הייתי מוסיף ״מצח נחושה״ (נחושה = נחושת) .אם כך, המילה ״טרף״ כשם עצם באה לתאר את העלה. מהו ״טרף״? מה ההבדל בינו לבין ״עלה״?
על פי המלבי״ם ״ההבדל בין עלה ובין טרף, שטרף הם העלים הלחים שהם טרף לתולעים ולזבובים..ובאר שהיה עלה לחה שזה סימן שלא קלטתו מן המים רק מן העץ הרענן״. אם כן, על פי פירוש זה המילה ״טרף״ היא עלה רענן. נראה אם כן שעל פי ״יש אומרים״ של האבן עזרא, וכן על פי המלבי״ם, המילה ״טרף״ היא שם עצם (שכן מנוקדת בשני קמצים, כפי שמנוקדים שמות עצם. דוגמה - עשן, זהב) ושם עצם זה בא לתאר את שם העצם שלפניו, אם כך ״עלה זית, שהוא עלה רענן״. יכולתי לכתוב את זה כך: עלה-זית-טרף.  אולם, אם נסתכל בטעמי המקרא, נראה שיש מקף בין המילים ״עלה״ ו״זית” - ״עלה-זית״. אחרי צמד המילים ״עלה-זית״ מופיע טעם מפסיק (טפחא), ובין המילה ״טרף״ למילה ״בפיה״ יש טעם מחבר: “עֲלֵה-זַיִת , טָרָף בְּפִיהָ”. אם כן, על פי טעמי המקרא יש קושי בלהבין את דברי ״יש אומרים״ לאבן עזרא, שכן המילה ״טרף״ קשורה יותר למילה ״בפיה״ מאשר לצמד המילים ״עלה-זית”. לכן, כותב האבן עזרא שבעיניו הפירוש הוא אחר. האות בית, לדעתו היא נוספת, מיותרת. ולכן יש לקרוא ״טרף פיה״. “טרף” יהיה הנשוא, ו”פיה” הנושא. ובמילותיו של האבן עזרא ״והנכון בעיני שיהיה הבית נוסף כבית ״ברוחו שמים שפרה״ (איוב כ״ו י״ג) ״והוא באחד״ (שם כ״ג, י״ג). על פי פירוש זה ״טרף״ הוא פועל, בנין קל. אבל ידוע שבנין קל מנוקד בקמץ באות הראשונה ופתח באות השניה. בעיה. האבן עזרא פותר ומסביר שלעיתים בנין קל מנוקד בשני קמצים.  בספר הדקדוק ״שיח יצחק״ מוסבר שבדרך כלל בנין קל מנוקד בקמץ ובפתח, יש מקרים, בעיקר לפני טעמים מפסיקים, שבנין קל ינוקד בשני קמצים. ואמנם, בפסוקינו המילה ״טרף״ מופיעה לפני טעם מפסיק - טפחא. האבן עזרא גם הוא אומר שיש ובנין קל מופיע בשני קמצים הוא כותב״ ‘כִּי הוּא טָרָף, וְיִרְפָּאֵנוּ’ (הושע ו’ א’) ‘אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא’ (עמוס ג’ ח’) וחבריהם״.  אגב, בשתי הדוגמאות האלה שנתן האבן עזרא, הפעלים ״טרף״ ו״שאג״ (שניהם בשני קמצים) שניהם לפני הטעם המפסיק טפחא, ממש כמו המילה ״טרף״ שבפסוקינו, גם היא לפני הטים המפסיק טפחא. שוב, לפי פירוש זה של האבן עזרא ״טרף בפיה״ הוא ״פיה טרף״ . האבן עזרא אינו מסביר מה כוונת המשפט ״פיה טרף״. בפירוש רש״י לפסוק ״טרף - חטף״.
לאבן עזרא פירוש נוסף ״או יהיה טרף קמוץ בעבור שהוא תואר השם, כמו חכם, והטעם כמו טרוף, כי יש תואר דומה לפועל ויש תואר דומה לפעול״ אם כן, על פי פירוש זה ״טרף״ הוא תואר. מתאר את מצב עלה הזית בפי היונה. שני פירושים אלה, האחד ש״טרף״ הוא פועל (פיה טרף) והשני ש״טרף״ הוא תואר השם (מתאר את מצב עלה הזית) מתאימים להבנה על פי טעמי המקרא, בעוד שפירוש האבן עזרא של ״יש אומרים״ הוא מנוגד להבנה על פי טעמי המקרא.

כמו שצויין, גם רש״י רואה את המילה ״טרף״ כפועל. רש״י אינו מזכיר את הבעיתיות של שני הקמצים (אותה מזכיר האבן עזרא, וגם פותר אותה) , אך הוא מתמודד עם בעיה אחרת. בעוד שאצל האבן עזרא הפועל ״טרף״ הוא הנשוא של ״פיה״, הרי שאצל רש״י ״טרף״ הוא הנשוא של היונה. לכן עליו להתמודד עם הבעיה של התאמת המין. הרי היונה נזכרת בפסוק כנקיבה ״ותבוא..היונה” , ״בפיה” , ולכן איך יתכן שיהיה כתוב ״טרף״ בלשון זכר, צריך להיות ״טרפה”.
ורש״י פותר ״אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקיבה , כמו ‘כיוני הגאיות כולם הומות’ (יחזקאל ז ט״ז)״ . כפי שציינתי, גם האבן עזרא וגם רש״י, רואים את המילה ״טרף״ קשורה למילה ״בפיה״ ולא לצמד המילים ״עלה-זית. זה תואם את טעמי המקרא שבפסוק.

אונקלוס מתרגם את הפסוק כך: ״וְהָא טְרַף זֵיתָא תְּבִיר מַחַת בְּפֻמַּהּ״ . יש לשים לב שהמילה ״טרף״ המצויינת בתרגום, היא תרגום המילה ״עלה״ שמופיעה בפסוק שבמקרא, ואילו המילה ״טרף״ 
שבפסוק מתורגמת ארמית למילה ״תביר”.  “,תביר״ בארמית הוא ״שבור״ בעברית .  אם כן, גם לדעת אונקלוס המילה ״טרף״ היא תואר השם, ותרגומו תואם את טעמי המקרא.  מה הכוונה ״שׁבור״? על פי חזקוני - שבור מן עץ הזית. בפירושו לזבחים דף קי״ג -

לא ירד מבול לארץ ישראל האיך שלא הבאתו ממרום רחוק, שהרי ‘טרף’ כתיב, לשון חטיפה, שחטפתו מן האילן, וחטיפתו מעידה עליו, שאילו מצאתו על פנח המים כדרך שאר עלין שנושרין מן האילן, על ידי רוח ״לא העה טרוף אלא שלם, וכן התרגום מוכיח, תביר מחת בפומה״.

לפרשת מקץ =

פרשת מקץ, פרק מ״א:
יד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.

 יד וּשְׁלַח פַּרְעֹה וּקְרָא יָת יוֹסֵף, וְאַרְהֲטוּהִי מִן בֵּית אֲסִירֵי; וְסַפַּר וְשַׁנִּי כְּסוּתֵיהּ, וְעָאל לְוָת פַּרְעֹה
אונקלוס מתרגם ״ויגלח״ = ״וספר״ 
בכל התורה כולה אונקלוס מתרגם את הפועל ״גלח״ = ״גלח״. אם כן, מדוע כאן שינה וכתב ״וספר״, ולא כתב ״ויגלח״?
משמע, שעל פי אונקלוס יוסף לא התגלח, אלא הסתפר. 

בפרק הבא, פרק מ״ב פסוק ח’ נאמר:
ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ.
רש״י אומר: "והם לא הכירוהו. שיצא מאצלם בלא חתימת זקן. ועכשיו מצאוהו בחתימת זקן”
הם לא הכירוהו , כי מעולם לא ראו אותו קודם עם זקן, כי בפעם האחרונה שראו אותו הוא היה צעיר ללא זקן, ועכשיו יש לו זקן.


עכשיו מובן למה אונקלוס מתרגם שיוסף הסתפר, ואינו גורס שיוסף התגלח.  הרי אילו היה מגולח, אחיו היו מכירים אותו.

שמות (names)

רוסיה שגרה ליד הים קוראים לה מרינה,
רוסיה שבעלה עזב אותה נטשה,
רוסיה שלא אוהבת חריף לאריסה,
רוסיה שעובדת בחנות שעונים מאשה,
רוסיה שמטאטא טאטיאנה,
רוסייה שאוהבת סברס, סברינה,
ולזאת שמגלה סודות, גלינה ,
רוסייה שמבקשת יפה –אנה
מרוקאי שאוהב כסף – ממן
מרוקאי מאמין – קדוש
מרוקאי מאמין שמתאמן לכוכב נולד-חזן
מרוקאי כופר-אלבז
מרוקאי "ג'וניור" – בן שלוש
מרוקאי "חטיאר"-בן זקן
מרוקאי שנון- חדידה
מרוקאי IRON MAN‏ -ביטון
מרוקאי YES MAN‏- קבלו
מרוקאי מנומס-שוקרון
מרוקאי שיודע שפות-תורג'מן
מרוקאי סקפטי-אזולאי
מרוקאי שמתפרפר-בן חור
מרוקאי סנוב שלא אומר שלום-אמסלם
מרוקאי שאוכל עם הידיים-אמזלג
מרוקאי שכולם בזים לו-בוזגלו
מרוקאי משוגע-בן לולו
מרוקאי בהתקפת אלרגיה-יפרח
מרוקאי שאוהב לעזור-עזריאל
מרוקאי שמביא "נאחס"-נחמיאס
מרוקאית חלפנית כספים-שטרית
מרוקאי נצר למשפח גננים-בן שושן
מרוקאי שסבא רבא שלו היה זגג-בן גיגי
מרוקאי גנב-פרץ

מרוקאי לא מחמיא-איפרג