לפרשת במדבר ואהבת הקב״ה ללויים

ספר במדבר נקרא בפי החכמים ״חומש הפיקודים״, כיון שיש בו הרבה ״פיקודים״, היינו ספירות. 

יש כאן שתי שיטות ספירה שונות. האחת מיועדת אך ורק לבני הלויים, והשניה לשאר בני ישראל.

את בני ישראל מונים רק אותם שהם בני עשרים ומעלה: “מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן״ (במדבר א’:ג’).  משה ואהרן מצווים לספור את כל בני עשרים ומעלה עבור כל שבט ושבט.

את בני הלויים מצווה משה למנות הזכרים מבן חודש ומעלה ״פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם״ (שם, ג’:ט״ו).  

אחר כך יש ספירה של כל הבכורים, מגיל חודש ומעלה.

ושוב ספירה של משפחות הלויים - גרשון, קהת ומררי, אבל הפעם ספירה זו מוגבלת רק לבני שלושים עד חמישים. 

מה פשר השוני בין שלוש שיטות הספירה?

כאשר סופרים את בני ישראל, חוץ מבני הלווים, מצווים לספור מגיל עשרים ומעלה ״כל יוצא צבא״. הסיבה ברורה. לפני הכניסה לארץ ישראל (זה היה לפני חטא העגל) צריך להתכונן לכיבושה, ולכן צריך לדעת כמה חיילים בפוטנציה יש; ״יוצאי צבא״. לכן סופרים מגיל עשרים ומעלה (גם המבוגרים? כן, כנראה הם ישרתו בהג״א..)

הלווים לא יתגיסו לצבא המלחמה, אלא לצבא השם. הם יעבדו במשכן. יעבדו במשכן רק אלה שהם בני שלושים עד חמישים. חלק מהעבודה הוא נשיאת המשכן וכליו, זו עבודה  שמחייבת מאמץ וכוח רב. 

באיזה גיל מגיעים לשיא הכוח? על פי פרקי אבות - בגיל שלושים:  ״בן שלושים לכוח״ (אבות ה’:כ״א).  לכן לשם העבודה במשכן מונים רק את אלה שבני שלושים ומעלה (עד חמישים).  

אם כך, מדוע קודם לכן מנו את הלויים מגיל חודש ומעלה?  שתי סיבות לכך. האחת היא שבפרשה זו הועברה מלאכת עבודת השם מהבכורים ללויים. בפסוק נאמר ״אֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם״ . ואכן מספר הלויים היה קרוב מאד למספר הבכורים. כיון שספרנו את הבכורים מגיל חודש ומעלה, יש גם לספור את הלויים באותו אופן.  

ומדוע מגיל חודש ולא מגיל אפס? רש״י מסביר ״משיצא מכלל ספק נפלים״.  באותה תקופה תינוק עד גיל חודש הוא בחזרת נפל, המשך חייו עדיין מוטל היה בספק.

הסיבה השניה היא, שאומנם במשכן יעבדו רק מגיל עשרים, אך העבודה במשכן דורשת אחריות וידע רב, לכן מחנכים ומכינים את בני הלווים מגיל צעיר. (אמנם כנראה לא מגיל חודש, אבל בודאי בשלב מוקדם מאד בחייהם).

חיבתו של הקב״ה ללויים מתוארת יפה במדרש תנחומא: ״ וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ לְתָמָר. לוֹמַר לְךָ, מַה תָּמָר אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד, כָּךְ שֵׁבֶט לֵוִי אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִי לַה' אֵלַי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב, כו). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ (תהלים צב, יד). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁלֹּא הָיוּ זָזִין מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי (שם קא, ו). לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', שֶׁלֹּא הָיְתָה עֶזְרָה חֲסֵרָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. מַהוּ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתְךָ קְדוֹשׁ הֵיכָלֶךָ (תהלים סה, ה). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהֵן לִגְיוֹנוֹתַי שֶׁאֵינָן זָזִין מִבֵּיתִי, לֵךָ וּסְפוֹר אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.  (מדרש תנחומא פרשת במדבר ט״ו)

ולסיום, הזכרתי לעיל שלעבודת המשכן נמנו מבני שלושים עד גיל חמישים. הבאתי סמך מפרקי אבות שם נאמר ״בן שלושים לכוח״. זה המקום להוסיף שבאותה משנה נאמר גם ״בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה״. 

מפורש: ״בישישים חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב"א. ואף לגירסתנו זקן - זה שקנה חכמה״ . אם כך, בן שישים הוא זה שקנה הרבה חוכמה במשך חייו, ואוגר במוחו את כל החוכמה שרכש. 

 מעניין שקודם לכן נאמר ״בן חמישים לעצה״, ללמדנו שאנשים נוהגים לעוץ עצות עוד בטרם קנו חוכמה…