טעמי המקרא, תרגום וויקס , פרק 6 - אתנחתא

פרק 6- אתנחתא

כללי האתנחתא כל כך דומים לכללי הסילוק שיש רק נקודה אחת שתמנע מאתנו מלהחשיבם.

אתנחתא תוכל לעמוד לבד בתחילת פסוק: ״וַיֹּאמְר֑וּ״ (בראשית לד:לא),  ״וְצֹאנִ֑י״ (יחזקאל לד:ט).

כאשר המשפט הוא בן שתי מלים, אזי טפחא תופיע כ״צליל מקדים״ (foretone) לאתנחתא: ״וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם״ (בראשית ג:כד)

כאשר המשפט הוא בן שלוש מלים או יותר, יתכנו המקרים הבאים:

1. אם החלוקה הראשית היא במילה הראשונה לפני האתנחתא, היא תבוצע ע״י טפחא:

״וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י אֹ֑ור וַֽיְהִי־אֹֽור׃״ (בראשית א:ג)

״וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃״ (בראשית ב:כב)

2. אם החלוקה הראשית היא במלה השניה, גם כאן היא תבוצע ע״י טפחא:

״וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית א:יז)

״וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃״ (בראשית כא:א)

או שהחלוקה תבוצע ע״י זקף, באותם תנאים כמו במקרה של סילוק:

״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל־מָקֹ֣ום אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ט)

״וְהָי֤וּ לִמְאֹורֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:טו)

״וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיֹּֽום׃״ (בראשית יח:א)

יש אפשרות שתהיה טפחא אם אחת התיבות ארוכה או אם שתיהן ארוכות.

״וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ״ (בראשית ב:ו)

״וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה״ (בראשית ד:טז)

״שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה״ (בראשית ז:ט)

אך אם שתי התיבות הן קצרות, זקף יופיע רק לעתים נדירות כמו:

״וְיׇקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן״ (בראשית כה:ג)

וכן גם בבראשית לו:לב, ישעיהו לז:כז,  הושע ב:יח.

3. אם החלוקה הראשית היא במלה השלישית, אזי היא תבוצע ע״י זקף:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים״ (בראשית א:טז)

״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְהֹ֑ום״ (בראשית א:ב)

״וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְגֹ֣וי גָּדֹ֔ול וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ״ (בראשית יב:ב)

יוצאים מן הכלל: כאשר שתי התיבות הן בנות הברה אחת, אזי החלוקה תתבצע ע״י טפחא בתיבה השלישית:

״וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י טֹ֣וב פָּתָ֑ר״ (בראשית מ:טז)

״וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְאֹ֑ות״ (שמות ג:ד)

וכן גם שמות יב:לט, במדבר כב:לו, שמואל א כח:יג, מלכים א כא:טז, ישעיהו מח:יא, ישעיהו ס:א, עמוס ג:ח

יש כתבי יד שצרפו את התיבות הזעירות האלה במקף.

במקרים אלו רואים בפעם הראשונה שכלל החלוקה הקשיח נעקף (הכוונה כנראה שבמקרים יוצאי דופן אלה יש שלוש מלים ללא חלוקה)

4. אם החלוקה הראשית היא במלה הרביעית או יותר, אזי היא תתבצע ע״י זקף או סגול. בזקף שכיח יותר כאשר החלוקה היא קרובה לאתנחתא, ובסגול כאשר החלוקה הראשית רחוקה מן האתנחתא. החלוקות הבאות (חלוקה משנית, שלישית, וכו’) יבוצעו כמו שבמשט סילוק, אחרי אתנחתא.

4.1 דוגמאות לחלוקה משנית אחת: (את החלוקה הראשית סימנתי כ d1, משנית d2, שלישית d3, וכן הלאה): 

“וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים (d1) יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּתֹ֣וךְ הַמָּ֑יִם״ (בראשית א:ו) 

״חֲזֹון֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמֹ֔וץ (d1) אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה (d2) עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם״ (ישעיהו א:א)

״וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ (d1) וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים (d2) פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ (d3) וְכִבְשֻׁ֑הָ״ (בראשית א:כח)

4.2 דוגמאות לחלוקה משנית ושלישית:

״וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם (d1) וַיֵּ֣דְע֔וּ (2d) כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם״ (בראשית ג:ז)

״וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹו֮ לֵאמֹר֒ (d1) מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל (d2) כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת״ (בראשית מד:א)

״וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר (d1) לְזַ֨רְעֲךָ֔ (d2) אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את״ (בראשית יב:ז)

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ (d1) וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ (d2) וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם (d3) אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ״ (בראשית א:ז)

יש מספר מקרים של פסוקים עם סגול, שם יש ארבע חלוקות מנוריות:

״וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ (d1) בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן (d2) כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי (d3) לַעֲשֹׂ֕ות (d4) אֵ֥ת כׇּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה״ (במדבר טז:כח)

״בִּשְׁנַ֨ת שָׁלֹ֣שׁ וְעֶשְׂרִים֮ לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּר֒ (d1) הֶגְלָ֗ה נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים (d2) יְהוּדִ֕ים (d3) נֶ֕פֶשׁ (d4) שְׁבַ֥ע מֵאֹ֖ות אַרְבָּעִ֣ים וַחֲמִשָּׁ֑ה״

וגם חמש:

״וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ ׀ עָלָ֣ה לִקְרָאתֵ֗נוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵינוּ֮ לְכ֣וּ שׁוּבוּ֮ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁלַ֣ח אֶתְכֶם֒ (d1) וְדִבַּרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה (d2) הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל (d3) אַתָּ֣ה שֹׁלֵ֔חַ (d4) לִדְרֹ֕שׁ (d5) בְּבַ֥עַל זְב֖וּב אֱלֹהֵ֣י עֶקְרֹ֑ון (מלכים ב א:ו)

״וּ֠לְאֵ֜לֶּה תִּהְיֶ֣ה תְרֽוּמַת־הַקֹּדֶשׁ֮ לַכֹּֽהֲנִים֒ (d1) צָפֹ֜ונָה חֲמִשָּׁ֧ה וְעֶשְׂרִ֣ים אֶ֗לֶף וְיָ֨מָּה֙ רֹ֚חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים (d2) וְקָדִ֗ימָה רֹ֚חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים (d3) וְנֶ֕גְבָּה (d4) אֹ֕רֶךְ (d5) חֲמִשָּׁ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָ֑לֶף״ (יחזקאל מח:י)

יוצאים מן הכלל: כמה פסוקים, כמו אלה שלעיל, שם טפחא מציינת את החלוקה המינורית האחרונה במלה השלישית. כמו:

״וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י (d1) בֶּן־אָדָ֕ם (d2) הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה (d3) (מהם) [מָ֣ה הֵ֣ם] עֹשִׂ֑ים״ (יחזקאל ח:ו)

״וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבֹּו מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ (d1) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה (d2) כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי״ (שמואל א יז:לט)

״וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים (d1) וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד (d2) כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד״ (שמואל ב יב:יט)

וכן גם במלכים א ב:לז,  מלכים ב א:ד,  מלכים ב יא:א,  ישעיהו נד:ד,  ישעיהו נט:טז)

משרתי האתנחתא:

אחד מהמשרתים הוא ״עילוי״ , או כפי שאנחנו קוראים לו: ״מונח״. הוא גם חוזר על עצמו במקומות בהם יש שני משרתים.

בפסוקים הבאים המשרת בא במקום מתג באותה תיבה עם הטפחא. בשני המקרים המלים הן מלים מורכבות (משתי מלים):

״וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהוָֽה׃ ״ (שמואל ב יב:כה)

״וַיֵּעָזְר֣וּ עֲלֵיהֶ֔ם וַיִּנָּתְנ֤וּ בְיָדָם֙ הַֽהַגְרִיאִ֔ים וְכֹ֖ל שֶׁ֣עִמָּהֶ֑ם כִּ֠י לֵאלֹהִ֤ים זָעֲקוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְנַעְתֹּ֥ור לָהֶ֖ם כִּי־בָ֥טְחוּ בֹֽו׃״ (דברי הימים א ה:כ)

בעשרה או אחד עשר מקומות בטעמים הטברנים מופיעה טפחא בתיבת האתנחתא. הפסוקים הם:

״וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתֹּ֥ו וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתֹּֽו׃״ (בראשית ח:יח)

״וּבְיֹ֣ום הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃״ (במדבר כח:כו)ֿ

״וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה וּרְאֵֽה־שָׁ֠ם יֵה֨וּא בֶן־יְהֹושָׁפָ֜ט בֶּן־נִמְשִׁ֗י וּבָ֨אתָ֙ וַהֲקֵֽמֹתֹו֙ מִתֹּ֣וךְ אֶחָ֔יו וְהֵבֵיאתָ֥ אֹתֹ֖ו חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃״ (מלכים ב ט:ב) 

״הַדֹּ֗ור אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֨יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֹֽוא־נָבֹ֥וא עֹ֖וד אֵלֶֽיךָ׃״ (ירמיהו ב:לא)

״קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁלֹ֖ום וָאָֽיִן׃״ (יחזקאל ז:כה)

״לָאֹ֖ופַנִּ֑ים לָהֶ֛ם קֹורָ֥א הַגַּלְגַּ֖ל בְּאׇזְנָֽי׃״ (יחזקאל י:יג)

״וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כׇּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כׇּל־תֹּועֲבֹותֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃״ (יחזקאל יא:יח)

״וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃״ (רות א:י)

״עׇפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָזֹ֨ון לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹתֹ֜והִי תַּטְלֵ֣ל ׀ חֵיוַ֣ת בָּרָ֗א וּבְעַנְפֹ֨והִי֙ (ידרון) [יְדוּרָן֙] צִפֲּרֵ֣י שְׁמַיָּ֔א וּמִנֵּ֖הּ יִתְּזִ֥ין כׇּל־בִּשְׂרָֽא׃״ (דניאל ד:ט, יח)

״וַיֵּשְׁב֖וּ־בָ֑הּ וַיִּבְנ֨וּ לְךָ֧ ׀ בָּ֛הּ מִקְדָּ֖שׁ לְשִׁמְךָ֥ לֵאמֹֽר׃ (דברי הימים ב כ:ח)

ראה מסורה גדולה לדברי הימים ב כ:ח. נאמר שם שיש פלוגתא בקשר ליחזקאל י:יג, יא:יח. ולכן יש שספרו רק עשרה מקרים כאלה.

יהיה חסר טעם למצוא סיבה לאנומליה הזאת שבטעמים.

בעלי הדקדוק מסווגים את הטעם הזה במקום הזה כמשרת, וקוראים לו בשם ״מָאיְלָא״, אך למעשה ברור שזוהי טיפחא. ראה בפסוק:  ״הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר-יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה״ (ירמיהו ב:לא). שם מופיע משרת הטפחא. ובפסוק ״וּבְיֹ֣ום הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם״ (במדבר כח:כו) שם הזקף קודם לה.

יש לציין שבכתבים עם טעמים בבליים אין זכר לטעם זה. בירמיהו ב:לא המלה ״מאפליה״ מופיעה עם מונח, וביחזקאל ז:כה (״קפדה נא״) ויחזקאל יא:יח (״ובאו שמה״) לא מופיע מקף, כך ששם הטעם הוא בודאי טפחא.

טעמי המקרא, תרגום וויקס, היחס בין סגול לאתנחתא

על היחס בין סגול לאתנחתא:

 האם יש לראות בטעם סגול כטעם מפסיק ראשי, מקביל לאתנחתא (וויקס נמנע מלסווג את המפסיקים לדרגות, וכך גם נמנע מלהשתמש בהגדרה ״קיסר״ ), או האם הוא תחת שלטון האתנחתא.  המחלוקת בנושא זה קיימת עד היום.

השורות הבאות יוכיחו מעל לכל ספק שהאחרון הוא הנכון. היינו, שהסגול כפוף לאתנחתא.

1. תחת הכלל של דיקוטומיה מתמשכת, דיקוטומיה אינה מתאפשרת כאשר הטעם המחלק שווה בכוח הפסקו לטעם שאת שלטונו הוא מחלק.  כיון שכך, שתי האפשרויות הן - או שהסגול הוא מפסיק חזק יותר מן האתנחתא, או חלש ממנה.  אך בודאי איש לא יטען שהסגול חזק מן האתנחתא.

2. המסורה מתייחסת אל הסגול כאל זקף. המסורה לישעיהו פרק יד פסוק ד מציינת ארבעה עשר מקומות במקרא שם המלה ״אֶ֔רֶץ״ מופיעה בקמץ ובזקף. אך אם נבחן מקומות אלה, נראה שבשנים מהם, ישעיהו נא:יג וירמיהו לא:ח, המלה ״אָרֶץ֒״ אינה מוטעמת בזקף, אלא בסגול.

המסורה, בהתיחסותה לפסוק ו’ פרק ט’ בספר נחמיה, מציינת שהמלה ״לְבַדֶּ֔ךָ״ מופיעה שלוש פעמים בזקף, אך דוקא שם, בנחמיה ו:ט, המלה ״לְבַדֶּךָ֒״ מופיעה בסגול.

מקרה נוסף הוא במלה ״וישחט״. המסורה מציינת שיש אחד עשר זוגות של מקרים בהם תיבה זו מוטעמת ברביע, ואותה תיבה במקום אחר מוטעמת בזקף - ״י״א זוגין מן ב’ חד רביע וחד זקף״. (ראה גם בספר ״אכלה ואכלה״ סעיף 227, שם מובאים כל אחד עשר זוגות הפסוקים) לפי זה המלה ״וישחט״ היא אחת מהן. בספר ויקרא ח:טו היא מוטעמת ברביע, ואילו בויקרא ח:כג היא כביכול מוטעמת בזקף. אלא שבעצם בפסוק זה המלה ״וישחט״ מוטעמת בשלשלת ולא בזקף. (שלשלת, כידוע, היא ,תמורת הסגול). 

ניתן לשער כאן שתי אפשרויות. או שהכתוב במסורה שובש, או שאנשי המסורה ראו בשלשלת כפופה לאתנחתא, ולכן סווגו אותה כאן כזקף.

3. נראה שיש מקומות בהם התיבה מוטעמת בסגול, במקום בו היתה יכולה להיות מוטעמת בזקף. מסיבה זו ניתן לראותם כחליפים זה לזה בכתבי היד. ראה לדוגמה את הפסוק: ״כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי-תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א (קיתרס) קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל | זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי-עַבְדֵת֒ וְהֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּהּ-שַׁעֲתָ֣ה תִתְרְמ֔וֹן לְגֽוֹא-אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָקִֽדְתָּ֑א וּמַן-ה֣וּא אֱלָ֔הּ דֵּ֥י יְשֵֽׁיזְבִנְכ֖וֹן מִן-יְדָֽי:״ (דניאל ג:טו). בפסוק זה נוכל למצוא את אחד ממשפטי האתנחתא הארוכים ביותר. בכמה כתבי יד התיבה ״דִֽי-עַבְדֵת֒״ מוטעמת בסגול, ובאחרים - בזקף.  שאר הטעמים ללא שינוי, חוץ מאשר הזרקא, שבמקרה של זקף יופיע פשטא.

 

כללי חלוקת תחום הסגול דומים לכללי חלוקת תחום הזקף. כפי שהזרקא הוא המפסיק המופיע מיד לפני הסגול, כך הפשטא הוא המפסיק המופיע מיד לפני הזקף. זוהי הוכחה נוספת לכך ששניהם, הזקף וסגול, כפופים לאתנחתא. (היה פשוט אילו וויקס היה מציין שגם הזקף וגם הסגול מתחלקים על ידי טעמים מדרגת ״משנה״, ולכן, כפי שזקף הוא מלך, שתחומו מתחלק ע״י משנה, כך גם הסגול הוא מלך, שכן גם תחומו מתחלק על ידי משנה, אלא שוויקס נמנע מלהזכיר את הטעמים לדרגותיהם - מלך, משנה, וכו’.)

4. ה חלוקה הלוגית בפסוק שבו יש אתנחתא וסגול מתבצעת ע״י אתנחתא, דבר המראה שהסגול כפוף לה. ראה בפסוקים הבאים:

״ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה:״ (בראשית מח:כ) 

״בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ בְּיַ֣ד יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמוֹץ֮ לֵאמֹר֒ לֵ֗ךְ וּפִתַּחְתָּ֤ הַשַּׂק֙ מֵעַ֣ל מָתְנֶ֔יךָ וְנַעַלְךָ֥ תַחֲלֹ֖ץ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֑יךָ וַיַּ֣עַשׂ כֵּ֔ן הָלֹ֖ךְ עָר֥וֹם וְיָחֵֽף:״ (ישעיהו כ:ב)

ראה גם: בראשית א:ז,  בראשית כד:ז,  בראשית לו:ו,  בראשית נ:ה,  יחזקאל כ:כד,  ויקרא כב:יג,  במדבר ד:טו,  דברים ט:ד,  מלכים ב כג:ד,  ירמיהו כח:ג.

יש פסוקים שבהם נראה כביכול שתחום הסגול עצמאי, ואינו כפוף לאתנחתא, אך את כל המקרים האלה ניתן להסביר באמצעות הכללים שתוארו בספר זה, פרקים 3 ו-4. פרקים אלה תיארו את יסודות הדיקוטומיה. אחד מהם הוא חלוקה לוגית, אך יש גם גורמים אחרים המתוארים בפרקים אלה. בשני פרקים אלה תוכל למצוא דוגמאות לפסוקים עם סגול.

5. מפתיע לראות שאלה הסוברים שאתנתא וסגול כוח פיסוקם זהה (שוב, וויקס נמנע מלומר - ״שניהם קיסרים״) לא הבחינו בעניין של ניקוד בצורת המשך או בצורת הפסק.

לדוגמה:

״טְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒״ (שמות יב:כ)  לעומת:  ״אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף״ באותו פסוק .  בסגול מנוקד בפתח - צורת המשך, ואילו באתנחתא בקמץ - צורת הפסק. (אבל ראה ״ וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃״ בשופטים יט:יז, בסוף פסוק, אך מנוקד בפתח.)

וכן: ״שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃״ (שמות כה:לג)

״וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל־בֵּיתֹו֮ יְרֽוּשָׁלִַם֒ ״ (שמואל ב כ:ג) לעומת ״בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם״ (שמואל ב טז:טו)

ישנן סיבות נוספות, אך נראה שניתן להסתפק במה שנכתב לעיל. 

יתכן שתעלה השאלה - אם הסגול כוחה כזקף והם תחליפים זה לזה, מה ההבדל? מדוע לא הציבו זקף בכל המקומות בהם יש סגול?

הסיבה היא מוסיקלית. נגינת הסגול היתה הרבה יותר בולטת מאשר זו של הזקף. הצבת נגינת הסגול במשפט האתנחתא מצביעה על אהבת גיוון הנגינה בקריאה. הגוון בנגינה גם הוא אחד מיסודות תורת טעמי המקרא.  משום כך קיימים שני זקפים -זקף קטן וזקף גדול. כוח פיסוקם זהה, וההבדל בינהם הוא הנגינה בלבד. הסגול הוא כביכול זקף מג’ורי, או זקף מקסימלי, גדול מן הזקפים האחרים, אך מבחינה מוסיקלית בלבד. הוא בעל נגינה עשירה יותר, ובכך, כדי לציין הפסק ראשי במשפטים ארוכים, העדיפו להשתמש בו.

הדבר מוביל אותנו להתחשב בכלל המוסיקלי הקובע את הופעת הסגול.  הסגול יכול להופיע רק פעם אחת בפסוק, והוא תמיד מציין את החלוקה הראשית של שלטון האתנחתא.

כיון שכך, זקף יוכל להופיע אחריו, אך לעולם לא לפניו. המקום הראוי לו הוא במרחק מן האתנחתא.  במרחק של אחד עשר מלים תמיד סגול, ולעולם לא זקף.  במרחק של עשר מלים יופיע כמעט תמיד סגול, חוץ מחמישה-שישה מקרים בהם יופיע זקף. במרחק תשע מלים הרוב המוחלט יהיה סגול. במרחק שמונה מלים הסיכוי למצוא זקף או סגול כמעט זהה. במרחק מלים של שש או שבע, הסיכוי למצוא זקף הוא גדול מהסיכוי למצוא סגול. במרחק של ארבע מלים מן האתנחתא מצאנו שני מקרים בלבד (דברים ג:יט, דברי הימים ו:סו). אינני יודע מהו ההסבר המוסיקלי להופעת הסגול בשני פסוקים אלה.  אולם תופעה זו כאחרות מראה לנו את חופש הפעולה שלקחו על עצמם בעלי הטעמים לתת לסיבה המוסיקלית משקל בשיקולי ההטעמה, כמובן בכפוף לכללים אחרים.

טעמי המקרא, תרגום וויקס, פרק 8 - סגול

פרק 8

סגול:

מסיבות מוסיקליות תמיד לפני הטעם סגול תופיע ה״צליל מקדים״ (foretone) זרקא.  אחרי מספר תיבות תמיד תופיע אתנחתא (ראה הערה מס’ 1).

כיון שתמיד לפני סגול תופיע זרקא (לא בהכרח בתיבה הצמודה לה), אזי סגול לעולם לא יבוא בתיבה הראשונה בפסוק.

במקרים אלה יומר הסגול בשלשלת.  ישנם שבעה פסוקים כאלה בלבד:

״וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָדֹ֣ו וּבְיַד־אִשְׁתֹּ֗ו וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃״ (בראשית יט:יז)

״וַיֹּאמַר֓ | יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה-נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַֽעֲשֵׂה-חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם:״ (בראשית כד:יב)

״וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לֹ֖ו נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃״ (בראשית לט:ח)

״וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמֹ֔ו וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדֹו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלֹ֖ו הַיְמָנִֽית׃״ (ויקרא ח:כג)

״וְֽנִבְהָ֓לוּ ׀ צִירִ֤ים וַֽחֲבָלִים֙ יֹֽאחֵז֔וּן כַּיֹּולֵדָ֖ה יְחִיל֑וּן אִ֤ישׁ אֶל־רֵעֵ֨הוּ֙ יִתְמָ֔הוּ פְּנֵ֥י לְהָבִ֖ים פְּנֵיהֶֽם׃״ (ישעיהו יג:ח)

״וַיֹּאמַ֓ר | יְהוָה֙ מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלִַ֖ם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל:״ (עמוס א:ב)

״וַאֲמַר-לֵ֓הּ | (אלה) אֵ֚ל מָֽאנַיָּ֔א שֵׂ֚א אֵֽזֶל-אֲחֵ֣ת הִמּ֔וֹ בְּהֵיכְלָ֖א דִּ֣י בִירוּשְׁלֶ֑ם וּבֵ֥ית אֱלָהָ֖א יִתְבְּנֵ֥א עַל-אַתְרֵֽהּ:״ (עזרא ה:טו)

יתכן שתשאל השאלה מדוע יצרו סימן מיוחד (שלשלת) בשביל שבעה פסוקים בלבד, שלרובם חשיבות מועטה (לאו דוקא. א.ג.)? נראה כביכול שאין צורך בטעם זה.  אם נעיין במאמר ״היחס בין סגול לאתנחתא״ (מופיע בפרק 6, על האתנחתא) נראה שבכל המקומות האלה היינו יכולים להציב זקף (ז״ג או מתיגה-זקף. א.ג.).

כיוון שבעלי הטעמים במקום להציב זקף בחרו להציג בפסוקים הנ״ל טעם חדש, נראה שהסיבה היא שרצו לצרף משמעות מיוחדת לקטעים האלה. הם רצו למשוך תשומת לב מיוחדת למילים אלה, וזה על ידי נתינת נגינה יחודית וסימן יחודי. איננו יודעים היום מהי המשמעות אותה רצו לתת, משמעות מיוחדת זו, כמו במקרים אחרים, אבדה. לא שזו אבידה רצינית. (כך דעתו. א.ג.) כי הרי במקום זה קיימים מדרשים דמיוניים (ראה הערה 2) אשר נוכל בהחלט לבטלם (גם כאן, כך דעתו. א.ג.)

אין שום הסבר אחר לסיבה שבחרו בטעם מיוחד מלבד ההסבר של נתינת משמעות מיוחדת. ברשימת מלים אלה שלושה הם צורות של ״אמר״. בכמה מקומות מוצאים את המלה הזאת ניצבת בראש פסוק?  ישנם עוד פסוקים שבהם מלים הראויות להדגשה העומדות בתחילת פסוק, כמו: ״וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב״ או ״וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ ״ (דברים יא:כח), גם הם כביכול ראויים לטעם מיוחד, אל אותם לא הטעימו בשלשלת. יש גם משמעות למספר המקרים בשלשלת - ארבע מן התורה, שניים בנביאים, ואחד בכתובים - יחד המספר המיוחד, שבע.

ישנה נקודה שתתמוך בטענה שזקף וסגול הם תחליפיים (אך ראה הערתי למטה שם אני מעלה הסתייגות מסוימת לטענה זו. א.ג.) במסורה לפסוק שבספר ויקרא ״וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת-הַדָּם֙״ נכתב: ״וישחט י״א זוגין מן תרין בעניין קדמא רביע תני זקף וסי״ (ראה ספר ״אכלה ואכלה סעיף 227. מצאתי דומה ב״עין המסורה״, ואצטט משם:  ״וישחט - י"א זוגין מן ב' , חד רביע וחד זקף (כלומר: י"א זוגות מלים , מלה אחת בטעם רביע והאחרת בטעם זקף - כולל מקרה אחד של שלשלת): בר' ב , יא , יג. - וי' ח , טו , כג* -ֿבמ' יד , ו , לח. - יז , יד; כה , ט. - כב , יח; כג , כו. - דב' יא , יז; יהו' כג , טז. - מ"א יב , כג; דה"ב יא , ג. - מ"ב כ , ט; יש' לח , כא. - יח' ב , ב; ג , כד. - ב , ג; ג , א. - חגי ב , ב , כא. א.ג.) כוונת הדברים היא שישנם שני מקרים בהם תיבה אחת מוטעמת מרביע והשניה בזקף. אם ניקח את הדוגמה הראשונה ברשימה, בבראשית פרק ב פסוק י״א נכתב ״הוּא הַסֹּבֵ֗ב״, ואילו שני פסוקים אחר כך, פסוק י״ג נכתב ״הוּא הַסּוֹבֵ֔ב״.  האחד רביע, והשני זקף.

אלא שבדוגמה השניה, בספר ויקרא פרק ח’ פסוק כ״ג , נכתב ״וַיִּשְׁחָ֓ט | ״ , בשלשלת, ולא בזקף. 

רואים מכאן שבעלי המסורה הבינו היטב שלא רק שהסגול הוא מעין נציג של הזקף, אלא גם השלשלת.

איך אף אחד מהכותבים על טעמי המקרא לא שם לב לכך? (וויקס לא פעם כותב דברים שעשויים להתפרש כדברי רהב. א.ג.)

כאשר יש רק שתי תיבות במשפט הסגול, אזי תבוא זרקא קודם. כמו: ״וַיֹּ֘אמֶר֘ הָֽאָדָם֒״ (בראשית ב:כג)

כאשר המשפט מכיל שלוש מלים או יותר, ייתכנו המקרים הבאים (כאן כל מה שעלינו לעשות הוא להחליף פשטא בזרקא ואז נקבל את אותו הכלל שדנו בו בפרק על הזקף, בקטע הדן בחלוקת תחום שלטון הזקף):

1. הדיקוטומיה הראשית היא במלה הראשונה שלפני הסגול, והיא תמיד תסומן על ידי זרקא:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ אֶת-הָֽרָקִיעַ֒״ (בראשית א:ז)

״ וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ ״ (בראשית כז:יג)

2. הדיקוטומיה הראשית היא במלה השניה:

2.1 תסומן בדרך כלל בזרקא כמו:

״הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒״ (בראשית ו:ד)

״וְ֠אָכַ֠ל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי-אַדְמָֽתְךָ֘ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ ״ (דברים כח:נא)

2.2 אך יוצב רביע אם אחת או שתי המלים שאחרי החלוקה הן ארוכות. זרקא, במקרה זה, תופיע במלה הראשונה:

״הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל-רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת-הַנְּעָרִים֒ ״ (בראשית מח:טז)

“הַשֹּׁלֵ֨חַ בַּיָּ֜ם צִירִ֗ים וּבִכְלֵי-גֹמֶא֮ עַל-פְּנֵי-מַיִם֒  (ישעיהו יח:ב)

ראה גם:

״וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל-בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל-אָֽהֳלִיאָב֒״ (שמות לו:ב)

״יְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒״ (במדבר כא:ה)

״ וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל-עֹֽלָתֶ֒ךָ֒ ״ (במדבר כג:ג)

״וַֽתַּֽעֲנ֣וּ | וַתֹּֽאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽיהֹוָה֒ ״ (דברים א:מא)

״וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒״ (דברים ד:לט)

״נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבָשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּנוּ֮ כְּלִמָּתֵנוּ֒״ (ירמיהו ג:כה)

״ לָכֵן֩ תֵּ֨ן אֶת-בְּנֵיהֶ֜ם לָרָעָ֗ב וְהַגִּרֵם֮ עַל-יְדֵי-חֶרֶב֒ ״ (ירמיהו יח:כא)

״בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֮ אֽוֹבִילֵם֒״ (ירמיהו לא:ח)

(וויקס מביא לדוגמה גם את ירמיהו לא:ט, אך לפי הגירסה שבידי אין כאן סגול)

3. הדיקוטומיה הראשית היא במלה השלישית:

3.1 בדרך כלל רביע יציין את את החלוקה הראשית, וזה שכיח למדי. הזרקא במקרה זה תופיע במלה הראשונה או השניה:

״הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒״ (דברים ד:כו)

״לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק-ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת-עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒״ (ישעיהו נג:יב)

3.2 מופיעה זרקא, (כפשטא לפני זקף) אך תופעה זו נדירה יחסית:

״כִּ֣י לֹ֣א מוּעָף֮ לַאֲשֶׁ֣ר מוּצָ֣ק לָהּ֒״ (ישעיהו ח:כג)

ראה גם:

״וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים | אֶל-הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒״ (בראשית ג:יד)

״וְעָשִׂ֘יתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒״ (שמות כח:כז)

״אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒״ (דברים יב:א)

״וְשַׁבְתִּי֮ אֶת-שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒״ (עמוס ט:יד)

״וְעַתָּ֣ה אֱ֠לֹהֵינוּ הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֮ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶסֶד֒״ (נחמיה ט:לב)

כך, רק לפעמים הזרקא מציינת את הדיקוטומיה המשנית במלה השלישית במקרים שלהלן כמו שיתואר בסעיפים הבאים.

4. כאשר הדיקוטומיה הראשית היא במלה הרביעית או יותר, אזי הדיקוטומיה הראשית תמיד תצויין ברביע.

4.1 הדיקוטומיה המשנית תהיה במלה הראשונה, או השניה, או השלישית, וזה מחייב שתצויין על ידי זרקא:

״זָכֹ֛ור֩ אֶת־יֹ֥֨ום הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֹֽׁ֗ו שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ (שמות כ:ח,ט. מוטעם כאן בטעם עליון ותחתון. הדוגמה מתיסת לטעם העליון)

״י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ ״ (דברים ד:י)

״וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒״ (שמואל א’ ו:ד)

4.2 יש מקרים של שני דכוטומיות משניות. כאן הרביע יופיע רביע מתרדף (כמו שראינו בזקף):

״ וַיֹּ֣אמֶר הַכֹּהֵ֗ן חֶרֶב֩ גָּלְיָ֨ת הַפְּלִשְׁתִּ֜י אֲשֶׁר-הִכִּ֣יתָ | בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֗ה הִנֵּה-הִ֞יא לוּטָ֣ה בַשִּׂמְלָה֮ אַחֲרֵ֣י הָאֵפוֹד֒״ (שמואל א כא:י)

ראה גם בעשרת הדברות טעם עליון, שמות כ:ג-ה, דברים ה:ז-ט. וכן:

״וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָזְב֜וּ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֣יא אֶת-אֲבֹתָם֮ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒״ (מלכים א ט:ט)

״ כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי-תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א (קיתרס) קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל | זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי-עַבְדֵת֒ (דניאל ג:טו)

״וְעַ֣ל מָרֵֽא-שְׁמַיָּ֣א | הִתְרוֹמַ֡מְתָּ וּלְמָֽאנַיָּ֨א דִֽי-בַיְתֵ֜הּ הַיְתִ֣יו (קדמיך) קָֽדָמָ֗ךְ (ואנתה) וְאַ֨נְתְּ (ורברבניך) וְרַבְרְבָנָ֜ךְ שֵֽׁגְלָתָ֣ךְ וּלְחֵנָתָךְ֮ חַמְרָא֮ שָׁתַ֣יִן בְּהוֹן֒״ (דניאל ה:כג)

״וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָֽזְב֜וּ אֶת-יְהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר הוֹצִיאָם֮ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒״ (דברי הימים ז:כב)

או פשטא תבוא במקום הרביע השני (באותם תנאים שנכתבו בפרק על הזקף, פסקות 3 ו 4 ):

״ וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל-שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן | יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒״ (שׁמואל א יד:מה)

וכן גם:

״כִּ֡י אִם-לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּֽאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בּוֹ֒״ (דברים יב:יח)

״וְתָאַ֣ר הַגְּבוּל֩ וְנָסַ֨ב לִפְאַת-יָ֜ם נֶ֗גְבָּה מִן-הָהָר֙ אֲשֶׁ֨ר עַל-פְּנֵ֥י בֵית-חֹרוֹן֮ נֶגְבָּה֒ ״ (יהושע יח:יד)

״וַיִּחַר֩ לְאַבְנֵ֨ר מְאֹ֜ד עַל-דִּבְרֵ֣י אִֽישׁ-בֹּ֗שֶׁת וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲרֹ֨אשׁ כֶּ֥לֶב אָנֹ֘כִי֮ אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָה֒״ (שׁמואל ב ג:ח)

״וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒״ (מלכים א יב:י)

״וַיִּגַּ֨שׁ אֵלִיָּ֜הוּ אֶל-כָּל-הָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ עַד-מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֮ עַל-שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒״ (מלכים א יח:כא)

אולם כאשר הפשטא קרובה לזרקא, היינו צמודה, או תיבה אחת מפרידה בינהן, אזי היא תומר לזרקא (כמובן, מסיבות מוסיקליות בלבד), ונקבל כמובן ״זרקא מתרדפת״:

״וַיְהִ֣י | בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָֹה֘ הִכָּ֣ה כָל-בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒״ (שמות יב:כט)

״וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל-הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה-שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ (שמואל א כו:ה)

ראה גם:

״וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל-אָחִ֒ינוּ֒ ״ (בראשית מב:כא)

״וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ | עָלָ֣ה לִקְרָאתֵ֗נוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵינוּ֮ לְכ֣וּ שׁוּבוּ֮ אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ אֲשֶׁר-שָׁלַ֣ח אֶתְכֶם֒ ״ (מלכים ב א:ו)

״וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ-נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן-הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ֒״ (מלכים ב ז:יג)

״בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ בְּיַ֣ד יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמוֹץ֮ לֵאמֹר֒״ (ישעיהו כ:ב)

״ כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יְגִ֨יעַ מִצְרַ֥יִם וּֽסְחַר-כּוּשׁ֮ וּסְבָאִים֮ אַנְשֵׁ֣י מִדָּה֒״ (ישעיהו מה:יד)

״כֹּֽה-אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֣י מֵסֵב֮ אֶת-כְּלֵ֣י הַמִּלְחָמָה֮ אֲשֶׁ֣ר בְּיֶדְכֶם֒ (ירמיהו כא:ד)

״ וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒״ (איוב א:ה)

4.3 קיים רק קטע אחד המכיל שלושה דיקוטומיות מינוריות. בקטע זה ישנן שלוש זרקות מתרדפות:

״וַיְדַבֵּ֨ר אֵלָ֜יו כֹּֽה-אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֜עַן אֲשֶׁר-שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֮ לִדְרֹשׁ֮ בְּבַ֣עַל זְבוּב֮ אֱלֹהֵ֣י עֶקְרוֹן֒ ״ (מלכים ב א:טז)

במשפט זקף, כפי שראינו, יש הרבה מקרים כאלה. הסיבה להבדל נעוצה בעובדה שזקף לעתים תכופות מחלק את משפט האתנחתא קרוב לטעם האתנחתא, בעוד שמקומו הרגיל של הסגול הוא רחוק מן האתנחתא, ולכן במרחק קצר מתחילת הפסוק.

משרתי הסגול:

לפני סגול יכול לבוא משרת אחד או שניים. שניהם עילוי, או כפי שאנחנו מכנים אותם - מונח. ראה דוגמאות לעיל.

הערות:

 1. אחרי מספר תיבות תמיד תופיע אתנחתא. זאת הוכחה נוספת לכך שהסגול אינו כפוף לאתנחתא. 

(הטעם סגול הוא די נדיר. מתוך כ 23,200 פסוקים, רק ב 957 מהם מופיע הטעם סגול (כ 4%). המרחק המינימלי בין סגול לאתנחתא הוא ארבע מלים. ישנם 11 פסוקים כאלה.

ב-65 פסוקים האתנחתא תופיע בתיבה השישית, 106 פסוקים בתיבה השביעית, 149 בתיבה השמינית, 139 בתיבה התשיעית, 107 בעשירית, ומכאן המספרים יורדים. 

וויקס מציין שבכל המקומות בהם הוצבה שלשלת היה ניתן להציב זקף.  אינני משוכנע בכך. בשלשלת, כמו בסגול, המרחק בין טעם זה לבין האתנחתא הוא גדול. לא כן בזקף.  מתוך שבעה הפסוקים בשלשלת ארבעה מהם הינם במרחק של שבע מלים ומעלה מן האתנחתא. בעוד שבזקף גדול די נדיר למצוא שש ומעלה. נראה לי שלמרחק בין השלשלת (או הסגול) לבין האתנחתא יש משמעות מסויימת. אם תחבירית-לוגית, או מוסיקלית. א.ג.)

וויקס מציין שני פסוקים שם יש סגול, אך אין אתנחתא, וגורס שזוהי טעות הדורשת תיקון. הפסוקים הם:

״מִנִּי֮ שִׂ֣ים טְעֵם֒ דִּ֣י כָל-מִתְנַדַּ֣ב בְּמַלְכוּתִי֩ מִן-עַמָּ֨ה יִשְׂרָאֵ֜ל וְכָהֲנ֣וֹהִי וְלֵוָיֵ֗א לִמְהָ֧ךְ לִֽירוּשְׁלֶ֛ם עִמָּ֖ךְ יְהָֽךְ:״ (עזרא ז:יג)

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל-הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל-עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע:״ (איוב א:ח)

אלא שבגרסה שלפני לא מצאתי סגול בפסוק שבאיוב.

2.  אחד המדרשים הוא מתוך ״לקח טוב״ על בראשית לט:ח ״וימאן. מיאון אחר מיאון הרבה פעמים. דכתיב בפסיק ובשלשלת. בדבר עבירה ממאנין. בדבר מצוה אין ממאנין.״

(המדרש השני, כך מציין וויקס, מיוחס ליהודה החסיד, ומובא במאמרו של זלמן הנקדן על הטעמים. וכך מצטט וויקס: ״בכל מקום שהיא בא מדבר העניין ממלאך בפירוש״  אינני יודע אם כוותו לזלמן הענא המכונה הרוו״ה. חיפשתי בספריו ״בנין שלמה״, ״צוהר התיבה״ ו״שערי זמרה״ אך לא מצאתי שם את הדברים אותם מצטט וויקס . א.ג.)