טעמי המקרא, תרגום וויקס, פרק 8 - סגול

פרק 8

סגול:

מסיבות מוסיקליות תמיד לפני הטעם סגול תופיע ה״צליל מקדים״ (foretone) זרקא.  אחרי מספר תיבות תמיד תופיע אתנחתא (ראה הערה מס’ 1).

כיון שתמיד לפני סגול תופיע זרקא (לא בהכרח בתיבה הצמודה לה), אזי סגול לעולם לא יבוא בתיבה הראשונה בפסוק.

במקרים אלה יומר הסגול בשלשלת.  ישנם שבעה פסוקים כאלה בלבד:

״וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָדֹ֣ו וּבְיַד־אִשְׁתֹּ֗ו וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃״ (בראשית יט:יז)

״וַיֹּאמַר֓ | יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה-נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַֽעֲשֵׂה-חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם:״ (בראשית כד:יב)

״וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־לֹ֖ו נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃״ (בראשית לט:ח)

״וַיִּשְׁחָ֓ט ׀ וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ מִדָּמֹ֔ו וַיִּתֵּ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־אַהֲרֹ֖ן הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדֹו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלֹ֖ו הַיְמָנִֽית׃״ (ויקרא ח:כג)

״וְֽנִבְהָ֓לוּ ׀ צִירִ֤ים וַֽחֲבָלִים֙ יֹֽאחֵז֔וּן כַּיֹּולֵדָ֖ה יְחִיל֑וּן אִ֤ישׁ אֶל־רֵעֵ֨הוּ֙ יִתְמָ֔הוּ פְּנֵ֥י לְהָבִ֖ים פְּנֵיהֶֽם׃״ (ישעיהו יג:ח)

״וַיֹּאמַ֓ר | יְהוָה֙ מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירוּשָׁלִַ֖ם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל:״ (עמוס א:ב)

״וַאֲמַר-לֵ֓הּ | (אלה) אֵ֚ל מָֽאנַיָּ֔א שֵׂ֚א אֵֽזֶל-אֲחֵ֣ת הִמּ֔וֹ בְּהֵיכְלָ֖א דִּ֣י בִירוּשְׁלֶ֑ם וּבֵ֥ית אֱלָהָ֖א יִתְבְּנֵ֥א עַל-אַתְרֵֽהּ:״ (עזרא ה:טו)

יתכן שתשאל השאלה מדוע יצרו סימן מיוחד (שלשלת) בשביל שבעה פסוקים בלבד, שלרובם חשיבות מועטה (לאו דוקא. א.ג.)? נראה כביכול שאין צורך בטעם זה.  אם נעיין במאמר ״היחס בין סגול לאתנחתא״ (מופיע בפרק 6, על האתנחתא) נראה שבכל המקומות האלה היינו יכולים להציב זקף (ז״ג או מתיגה-זקף. א.ג.).

כיוון שבעלי הטעמים במקום להציב זקף בחרו להציג בפסוקים הנ״ל טעם חדש, נראה שהסיבה היא שרצו לצרף משמעות מיוחדת לקטעים האלה. הם רצו למשוך תשומת לב מיוחדת למילים אלה, וזה על ידי נתינת נגינה יחודית וסימן יחודי. איננו יודעים היום מהי המשמעות אותה רצו לתת, משמעות מיוחדת זו, כמו במקרים אחרים, אבדה. לא שזו אבידה רצינית. (כך דעתו. א.ג.) כי הרי במקום זה קיימים מדרשים דמיוניים (ראה הערה 2) אשר נוכל בהחלט לבטלם (גם כאן, כך דעתו. א.ג.)

אין שום הסבר אחר לסיבה שבחרו בטעם מיוחד מלבד ההסבר של נתינת משמעות מיוחדת. ברשימת מלים אלה שלושה הם צורות של ״אמר״. בכמה מקומות מוצאים את המלה הזאת ניצבת בראש פסוק?  ישנם עוד פסוקים שבהם מלים הראויות להדגשה העומדות בתחילת פסוק, כמו: ״וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב״ או ״וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ ״ (דברים יא:כח), גם הם כביכול ראויים לטעם מיוחד, אל אותם לא הטעימו בשלשלת. יש גם משמעות למספר המקרים בשלשלת - ארבע מן התורה, שניים בנביאים, ואחד בכתובים - יחד המספר המיוחד, שבע.

ישנה נקודה שתתמוך בטענה שזקף וסגול הם תחליפיים (אך ראה הערתי למטה שם אני מעלה הסתייגות מסוימת לטענה זו. א.ג.) במסורה לפסוק שבספר ויקרא ״וַיִּשְׁחָ֗ט וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֤ה אֶת-הַדָּם֙״ נכתב: ״וישחט י״א זוגין מן תרין בעניין קדמא רביע תני זקף וסי״ (ראה ספר ״אכלה ואכלה סעיף 227. מצאתי דומה ב״עין המסורה״, ואצטט משם:  ״וישחט - י"א זוגין מן ב' , חד רביע וחד זקף (כלומר: י"א זוגות מלים , מלה אחת בטעם רביע והאחרת בטעם זקף - כולל מקרה אחד של שלשלת): בר' ב , יא , יג. - וי' ח , טו , כג* -ֿבמ' יד , ו , לח. - יז , יד; כה , ט. - כב , יח; כג , כו. - דב' יא , יז; יהו' כג , טז. - מ"א יב , כג; דה"ב יא , ג. - מ"ב כ , ט; יש' לח , כא. - יח' ב , ב; ג , כד. - ב , ג; ג , א. - חגי ב , ב , כא. א.ג.) כוונת הדברים היא שישנם שני מקרים בהם תיבה אחת מוטעמת מרביע והשניה בזקף. אם ניקח את הדוגמה הראשונה ברשימה, בבראשית פרק ב פסוק י״א נכתב ״הוּא הַסֹּבֵ֗ב״, ואילו שני פסוקים אחר כך, פסוק י״ג נכתב ״הוּא הַסּוֹבֵ֔ב״.  האחד רביע, והשני זקף.

אלא שבדוגמה השניה, בספר ויקרא פרק ח’ פסוק כ״ג , נכתב ״וַיִּשְׁחָ֓ט | ״ , בשלשלת, ולא בזקף. 

רואים מכאן שבעלי המסורה הבינו היטב שלא רק שהסגול הוא מעין נציג של הזקף, אלא גם השלשלת.

איך אף אחד מהכותבים על טעמי המקרא לא שם לב לכך? (וויקס לא פעם כותב דברים שעשויים להתפרש כדברי רהב. א.ג.)

כאשר יש רק שתי תיבות במשפט הסגול, אזי תבוא זרקא קודם. כמו: ״וַיֹּ֘אמֶר֘ הָֽאָדָם֒״ (בראשית ב:כג)

כאשר המשפט מכיל שלוש מלים או יותר, ייתכנו המקרים הבאים (כאן כל מה שעלינו לעשות הוא להחליף פשטא בזרקא ואז נקבל את אותו הכלל שדנו בו בפרק על הזקף, בקטע הדן בחלוקת תחום שלטון הזקף):

1. הדיקוטומיה הראשית היא במלה הראשונה שלפני הסגול, והיא תמיד תסומן על ידי זרקא:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ אֶת-הָֽרָקִיעַ֒״ (בראשית א:ז)

״ וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ ״ (בראשית כז:יג)

2. הדיקוטומיה הראשית היא במלה השניה:

2.1 תסומן בדרך כלל בזרקא כמו:

״הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒״ (בראשית ו:ד)

״וְ֠אָכַ֠ל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי-אַדְמָֽתְךָ֘ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ ״ (דברים כח:נא)

2.2 אך יוצב רביע אם אחת או שתי המלים שאחרי החלוקה הן ארוכות. זרקא, במקרה זה, תופיע במלה הראשונה:

״הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל-רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת-הַנְּעָרִים֒ ״ (בראשית מח:טז)

“הַשֹּׁלֵ֨חַ בַּיָּ֜ם צִירִ֗ים וּבִכְלֵי-גֹמֶא֮ עַל-פְּנֵי-מַיִם֒  (ישעיהו יח:ב)

ראה גם:

״וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל-בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל-אָֽהֳלִיאָב֒״ (שמות לו:ב)

״יְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒״ (במדבר כא:ה)

״ וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל-עֹֽלָתֶ֒ךָ֒ ״ (במדבר כג:ג)

״וַֽתַּֽעֲנ֣וּ | וַתֹּֽאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽיהֹוָה֒ ״ (דברים א:מא)

״וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒״ (דברים ד:לט)

״נִשְׁכְּבָ֣ה בְּבָשְׁתֵּ֗נוּ וּֽתְכַסֵּנוּ֮ כְּלִמָּתֵנוּ֒״ (ירמיהו ג:כה)

״ לָכֵן֩ תֵּ֨ן אֶת-בְּנֵיהֶ֜ם לָרָעָ֗ב וְהַגִּרֵם֮ עַל-יְדֵי-חֶרֶב֒ ״ (ירמיהו יח:כא)

״בִּבְכִ֣י יָבֹ֗אוּ וּֽבְתַחֲנוּנִים֮ אֽוֹבִילֵם֒״ (ירמיהו לא:ח)

(וויקס מביא לדוגמה גם את ירמיהו לא:ט, אך לפי הגירסה שבידי אין כאן סגול)

3. הדיקוטומיה הראשית היא במלה השלישית:

3.1 בדרך כלל רביע יציין את את החלוקה הראשית, וזה שכיח למדי. הזרקא במקרה זה תופיע במלה הראשונה או השניה:

״הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒״ (דברים ד:כו)

״לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק-ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת-עֲצוּמִים֮ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒״ (ישעיהו נג:יב)

3.2 מופיעה זרקא, (כפשטא לפני זקף) אך תופעה זו נדירה יחסית:

״כִּ֣י לֹ֣א מוּעָף֮ לַאֲשֶׁ֣ר מוּצָ֣ק לָהּ֒״ (ישעיהו ח:כג)

ראה גם:

״וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים | אֶל-הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒״ (בראשית ג:יד)

״וְעָשִׂ֘יתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒״ (שמות כח:כז)

״אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒״ (דברים יב:א)

״וְשַׁבְתִּי֮ אֶת-שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒״ (עמוס ט:יד)

״וְעַתָּ֣ה אֱ֠לֹהֵינוּ הָאֵ֨ל הַגָּד֜וֹל הַגִּבּ֣וֹר וְהַנּוֹרָא֮ שׁוֹמֵ֣ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶסֶד֒״ (נחמיה ט:לב)

כך, רק לפעמים הזרקא מציינת את הדיקוטומיה המשנית במלה השלישית במקרים שלהלן כמו שיתואר בסעיפים הבאים.

4. כאשר הדיקוטומיה הראשית היא במלה הרביעית או יותר, אזי הדיקוטומיה הראשית תמיד תצויין ברביע.

4.1 הדיקוטומיה המשנית תהיה במלה הראשונה, או השניה, או השלישית, וזה מחייב שתצויין על ידי זרקא:

״זָכֹ֛ור֩ אֶת־יֹ֥֨ום הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֹֽׁ֗ו שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ (שמות כ:ח,ט. מוטעם כאן בטעם עליון ותחתון. הדוגמה מתיסת לטעם העליון)

״י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ ״ (דברים ד:י)

״וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒״ (שמואל א’ ו:ד)

4.2 יש מקרים של שני דכוטומיות משניות. כאן הרביע יופיע רביע מתרדף (כמו שראינו בזקף):

״ וַיֹּ֣אמֶר הַכֹּהֵ֗ן חֶרֶב֩ גָּלְיָ֨ת הַפְּלִשְׁתִּ֜י אֲשֶׁר-הִכִּ֣יתָ | בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֗ה הִנֵּה-הִ֞יא לוּטָ֣ה בַשִּׂמְלָה֮ אַחֲרֵ֣י הָאֵפוֹד֒״ (שמואל א כא:י)

ראה גם בעשרת הדברות טעם עליון, שמות כ:ג-ה, דברים ה:ז-ט. וכן:

״וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָזְב֜וּ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֣יא אֶת-אֲבֹתָם֮ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒״ (מלכים א ט:ט)

״ כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי-תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א (קיתרס) קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל | זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי-עַבְדֵת֒ (דניאל ג:טו)

״וְעַ֣ל מָרֵֽא-שְׁמַיָּ֣א | הִתְרוֹמַ֡מְתָּ וּלְמָֽאנַיָּ֨א דִֽי-בַיְתֵ֜הּ הַיְתִ֣יו (קדמיך) קָֽדָמָ֗ךְ (ואנתה) וְאַ֨נְתְּ (ורברבניך) וְרַבְרְבָנָ֜ךְ שֵֽׁגְלָתָ֣ךְ וּלְחֵנָתָךְ֮ חַמְרָא֮ שָׁתַ֣יִן בְּהוֹן֒״ (דניאל ה:כג)

״וְאָמְר֗וּ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר עָֽזְב֜וּ אֶת-יְהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר הוֹצִיאָם֮ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒״ (דברי הימים ז:כב)

או פשטא תבוא במקום הרביע השני (באותם תנאים שנכתבו בפרק על הזקף, פסקות 3 ו 4 ):

״ וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל-שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן | יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒״ (שׁמואל א יד:מה)

וכן גם:

״כִּ֡י אִם-לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּֽאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בּוֹ֒״ (דברים יב:יח)

״וְתָאַ֣ר הַגְּבוּל֩ וְנָסַ֨ב לִפְאַת-יָ֜ם נֶ֗גְבָּה מִן-הָהָר֙ אֲשֶׁ֨ר עַל-פְּנֵ֥י בֵית-חֹרוֹן֮ נֶגְבָּה֒ ״ (יהושע יח:יד)

״וַיִּחַר֩ לְאַבְנֵ֨ר מְאֹ֜ד עַל-דִּבְרֵ֣י אִֽישׁ-בֹּ֗שֶׁת וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲרֹ֨אשׁ כֶּ֥לֶב אָנֹ֘כִי֮ אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָה֒״ (שׁמואל ב ג:ח)

״וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒״ (מלכים א יב:י)

״וַיִּגַּ֨שׁ אֵלִיָּ֜הוּ אֶל-כָּל-הָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ עַד-מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֮ עַל-שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒״ (מלכים א יח:כא)

אולם כאשר הפשטא קרובה לזרקא, היינו צמודה, או תיבה אחת מפרידה בינהן, אזי היא תומר לזרקא (כמובן, מסיבות מוסיקליות בלבד), ונקבל כמובן ״זרקא מתרדפת״:

״וַיְהִ֣י | בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָֹה֘ הִכָּ֣ה כָל-בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒״ (שמות יב:כט)

״וַיָּ֣קָם דָּוִ֗ד וַיָּבֹא֮ אֶֽל-הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר חָנָה-שָׁ֣ם שָׁאוּל֒ (שמואל א כו:ה)

ראה גם:

״וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים | אֲנַ֘חְנוּ֘ עַל-אָחִ֒ינוּ֒ ״ (בראשית מב:כא)

״וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ | עָלָ֣ה לִקְרָאתֵ֗נוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵינוּ֮ לְכ֣וּ שׁוּבוּ֮ אֶל-הַמֶּ֣לֶךְ אֲשֶׁר-שָׁלַ֣ח אֶתְכֶם֒ ״ (מלכים ב א:ו)

״וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ-נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן-הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ-בָהּ֒״ (מלכים ב ז:יג)

״בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ בְּיַ֣ד יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמוֹץ֮ לֵאמֹר֒״ (ישעיהו כ:ב)

״ כֹּ֣ה | אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יְגִ֨יעַ מִצְרַ֥יִם וּֽסְחַר-כּוּשׁ֮ וּסְבָאִים֮ אַנְשֵׁ֣י מִדָּה֒״ (ישעיהו מה:יד)

״כֹּֽה-אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֣י מֵסֵב֮ אֶת-כְּלֵ֣י הַמִּלְחָמָה֮ אֲשֶׁ֣ר בְּיֶדְכֶם֒ (ירמיהו כא:ד)

״ וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒״ (איוב א:ה)

4.3 קיים רק קטע אחד המכיל שלושה דיקוטומיות מינוריות. בקטע זה ישנן שלוש זרקות מתרדפות:

״וַיְדַבֵּ֨ר אֵלָ֜יו כֹּֽה-אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יַ֜עַן אֲשֶׁר-שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֮ לִדְרֹשׁ֮ בְּבַ֣עַל זְבוּב֮ אֱלֹהֵ֣י עֶקְרוֹן֒ ״ (מלכים ב א:טז)

במשפט זקף, כפי שראינו, יש הרבה מקרים כאלה. הסיבה להבדל נעוצה בעובדה שזקף לעתים תכופות מחלק את משפט האתנחתא קרוב לטעם האתנחתא, בעוד שמקומו הרגיל של הסגול הוא רחוק מן האתנחתא, ולכן במרחק קצר מתחילת הפסוק.

משרתי הסגול:

לפני סגול יכול לבוא משרת אחד או שניים. שניהם עילוי, או כפי שאנחנו מכנים אותם - מונח. ראה דוגמאות לעיל.

הערות:

 1. אחרי מספר תיבות תמיד תופיע אתנחתא. זאת הוכחה נוספת לכך שהסגול אינו כפוף לאתנחתא. 

(הטעם סגול הוא די נדיר. מתוך כ 23,200 פסוקים, רק ב 957 מהם מופיע הטעם סגול (כ 4%). המרחק המינימלי בין סגול לאתנחתא הוא ארבע מלים. ישנם 11 פסוקים כאלה.

ב-65 פסוקים האתנחתא תופיע בתיבה השישית, 106 פסוקים בתיבה השביעית, 149 בתיבה השמינית, 139 בתיבה התשיעית, 107 בעשירית, ומכאן המספרים יורדים. 

וויקס מציין שבכל המקומות בהם הוצבה שלשלת היה ניתן להציב זקף.  אינני משוכנע בכך. בשלשלת, כמו בסגול, המרחק בין טעם זה לבין האתנחתא הוא גדול. לא כן בזקף.  מתוך שבעה הפסוקים בשלשלת ארבעה מהם הינם במרחק של שבע מלים ומעלה מן האתנחתא. בעוד שבזקף גדול די נדיר למצוא שש ומעלה. נראה לי שלמרחק בין השלשלת (או הסגול) לבין האתנחתא יש משמעות מסויימת. אם תחבירית-לוגית, או מוסיקלית. א.ג.)

וויקס מציין שני פסוקים שם יש סגול, אך אין אתנחתא, וגורס שזוהי טעות הדורשת תיקון. הפסוקים הם:

״מִנִּי֮ שִׂ֣ים טְעֵם֒ דִּ֣י כָל-מִתְנַדַּ֣ב בְּמַלְכוּתִי֩ מִן-עַמָּ֨ה יִשְׂרָאֵ֜ל וְכָהֲנ֣וֹהִי וְלֵוָיֵ֗א לִמְהָ֧ךְ לִֽירוּשְׁלֶ֛ם עִמָּ֖ךְ יְהָֽךְ:״ (עזרא ז:יג)

״וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל-הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל-עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע:״ (איוב א:ח)

אלא שבגרסה שלפני לא מצאתי סגול בפסוק שבאיוב.

2.  אחד המדרשים הוא מתוך ״לקח טוב״ על בראשית לט:ח ״וימאן. מיאון אחר מיאון הרבה פעמים. דכתיב בפסיק ובשלשלת. בדבר עבירה ממאנין. בדבר מצוה אין ממאנין.״

(המדרש השני, כך מציין וויקס, מיוחס ליהודה החסיד, ומובא במאמרו של זלמן הנקדן על הטעמים. וכך מצטט וויקס: ״בכל מקום שהיא בא מדבר העניין ממלאך בפירוש״  אינני יודע אם כוותו לזלמן הענא המכונה הרוו״ה. חיפשתי בספריו ״בנין שלמה״, ״צוהר התיבה״ ו״שערי זמרה״ אך לא מצאתי שם את הדברים אותם מצטט וויקס . א.ג.)