טעמי המקרא, תרגום וויקס, היחס בין סגול לאתנחתא

על היחס בין סגול לאתנחתא:

 האם יש לראות בטעם סגול כטעם מפסיק ראשי, מקביל לאתנחתא (וויקס נמנע מלסווג את המפסיקים לדרגות, וכך גם נמנע מלהשתמש בהגדרה ״קיסר״ ), או האם הוא תחת שלטון האתנחתא.  המחלוקת בנושא זה קיימת עד היום.

השורות הבאות יוכיחו מעל לכל ספק שהאחרון הוא הנכון. היינו, שהסגול כפוף לאתנחתא.

1. תחת הכלל של דיקוטומיה מתמשכת, דיקוטומיה אינה מתאפשרת כאשר הטעם המחלק שווה בכוח הפסקו לטעם שאת שלטונו הוא מחלק.  כיון שכך, שתי האפשרויות הן - או שהסגול הוא מפסיק חזק יותר מן האתנחתא, או חלש ממנה.  אך בודאי איש לא יטען שהסגול חזק מן האתנחתא.

2. המסורה מתייחסת אל הסגול כאל זקף. המסורה לישעיהו פרק יד פסוק ד מציינת ארבעה עשר מקומות במקרא שם המלה ״אֶ֔רֶץ״ מופיעה בקמץ ובזקף. אך אם נבחן מקומות אלה, נראה שבשנים מהם, ישעיהו נא:יג וירמיהו לא:ח, המלה ״אָרֶץ֒״ אינה מוטעמת בזקף, אלא בסגול.

המסורה, בהתיחסותה לפסוק ו’ פרק ט’ בספר נחמיה, מציינת שהמלה ״לְבַדֶּ֔ךָ״ מופיעה שלוש פעמים בזקף, אך דוקא שם, בנחמיה ו:ט, המלה ״לְבַדֶּךָ֒״ מופיעה בסגול.

מקרה נוסף הוא במלה ״וישחט״. המסורה מציינת שיש אחד עשר זוגות של מקרים בהם תיבה זו מוטעמת ברביע, ואותה תיבה במקום אחר מוטעמת בזקף - ״י״א זוגין מן ב’ חד רביע וחד זקף״. (ראה גם בספר ״אכלה ואכלה״ סעיף 227, שם מובאים כל אחד עשר זוגות הפסוקים) לפי זה המלה ״וישחט״ היא אחת מהן. בספר ויקרא ח:טו היא מוטעמת ברביע, ואילו בויקרא ח:כג היא כביכול מוטעמת בזקף. אלא שבעצם בפסוק זה המלה ״וישחט״ מוטעמת בשלשלת ולא בזקף. (שלשלת, כידוע, היא ,תמורת הסגול). 

ניתן לשער כאן שתי אפשרויות. או שהכתוב במסורה שובש, או שאנשי המסורה ראו בשלשלת כפופה לאתנחתא, ולכן סווגו אותה כאן כזקף.

3. נראה שיש מקומות בהם התיבה מוטעמת בסגול, במקום בו היתה יכולה להיות מוטעמת בזקף. מסיבה זו ניתן לראותם כחליפים זה לזה בכתבי היד. ראה לדוגמה את הפסוק: ״כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי-תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א (קיתרס) קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל | זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי-עַבְדֵת֒ וְהֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּהּ-שַׁעֲתָ֣ה תִתְרְמ֔וֹן לְגֽוֹא-אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָקִֽדְתָּ֑א וּמַן-ה֣וּא אֱלָ֔הּ דֵּ֥י יְשֵֽׁיזְבִנְכ֖וֹן מִן-יְדָֽי:״ (דניאל ג:טו). בפסוק זה נוכל למצוא את אחד ממשפטי האתנחתא הארוכים ביותר. בכמה כתבי יד התיבה ״דִֽי-עַבְדֵת֒״ מוטעמת בסגול, ובאחרים - בזקף.  שאר הטעמים ללא שינוי, חוץ מאשר הזרקא, שבמקרה של זקף יופיע פשטא.

 

כללי חלוקת תחום הסגול דומים לכללי חלוקת תחום הזקף. כפי שהזרקא הוא המפסיק המופיע מיד לפני הסגול, כך הפשטא הוא המפסיק המופיע מיד לפני הזקף. זוהי הוכחה נוספת לכך ששניהם, הזקף וסגול, כפופים לאתנחתא. (היה פשוט אילו וויקס היה מציין שגם הזקף וגם הסגול מתחלקים על ידי טעמים מדרגת ״משנה״, ולכן, כפי שזקף הוא מלך, שתחומו מתחלק ע״י משנה, כך גם הסגול הוא מלך, שכן גם תחומו מתחלק על ידי משנה, אלא שוויקס נמנע מלהזכיר את הטעמים לדרגותיהם - מלך, משנה, וכו’.)

4. ה חלוקה הלוגית בפסוק שבו יש אתנחתא וסגול מתבצעת ע״י אתנחתא, דבר המראה שהסגול כפוף לה. ראה בפסוקים הבאים:

״ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה:״ (בראשית מח:כ) 

״בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ בְּיַ֣ד יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמוֹץ֮ לֵאמֹר֒ לֵ֗ךְ וּפִתַּחְתָּ֤ הַשַּׂק֙ מֵעַ֣ל מָתְנֶ֔יךָ וְנַעַלְךָ֥ תַחֲלֹ֖ץ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֑יךָ וַיַּ֣עַשׂ כֵּ֔ן הָלֹ֖ךְ עָר֥וֹם וְיָחֵֽף:״ (ישעיהו כ:ב)

ראה גם: בראשית א:ז,  בראשית כד:ז,  בראשית לו:ו,  בראשית נ:ה,  יחזקאל כ:כד,  ויקרא כב:יג,  במדבר ד:טו,  דברים ט:ד,  מלכים ב כג:ד,  ירמיהו כח:ג.

יש פסוקים שבהם נראה כביכול שתחום הסגול עצמאי, ואינו כפוף לאתנחתא, אך את כל המקרים האלה ניתן להסביר באמצעות הכללים שתוארו בספר זה, פרקים 3 ו-4. פרקים אלה תיארו את יסודות הדיקוטומיה. אחד מהם הוא חלוקה לוגית, אך יש גם גורמים אחרים המתוארים בפרקים אלה. בשני פרקים אלה תוכל למצוא דוגמאות לפסוקים עם סגול.

5. מפתיע לראות שאלה הסוברים שאתנתא וסגול כוח פיסוקם זהה (שוב, וויקס נמנע מלומר - ״שניהם קיסרים״) לא הבחינו בעניין של ניקוד בצורת המשך או בצורת הפסק.

לדוגמה:

״טְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒״ (שמות יב:כ)  לעומת:  ״אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף״ באותו פסוק .  בסגול מנוקד בפתח - צורת המשך, ואילו באתנחתא בקמץ - צורת הפסק. (אבל ראה ״ וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃״ בשופטים יט:יז, בסוף פסוק, אך מנוקד בפתח.)

וכן: ״שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃״ (שמות כה:לג)

״וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל־בֵּיתֹו֮ יְרֽוּשָׁלִַם֒ ״ (שמואל ב כ:ג) לעומת ״בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם״ (שמואל ב טז:טו)

ישנן סיבות נוספות, אך נראה שניתן להסתפק במה שנכתב לעיל. 

יתכן שתעלה השאלה - אם הסגול כוחה כזקף והם תחליפים זה לזה, מה ההבדל? מדוע לא הציבו זקף בכל המקומות בהם יש סגול?

הסיבה היא מוסיקלית. נגינת הסגול היתה הרבה יותר בולטת מאשר זו של הזקף. הצבת נגינת הסגול במשפט האתנחתא מצביעה על אהבת גיוון הנגינה בקריאה. הגוון בנגינה גם הוא אחד מיסודות תורת טעמי המקרא.  משום כך קיימים שני זקפים -זקף קטן וזקף גדול. כוח פיסוקם זהה, וההבדל בינהם הוא הנגינה בלבד. הסגול הוא כביכול זקף מג’ורי, או זקף מקסימלי, גדול מן הזקפים האחרים, אך מבחינה מוסיקלית בלבד. הוא בעל נגינה עשירה יותר, ובכך, כדי לציין הפסק ראשי במשפטים ארוכים, העדיפו להשתמש בו.

הדבר מוביל אותנו להתחשב בכלל המוסיקלי הקובע את הופעת הסגול.  הסגול יכול להופיע רק פעם אחת בפסוק, והוא תמיד מציין את החלוקה הראשית של שלטון האתנחתא.

כיון שכך, זקף יוכל להופיע אחריו, אך לעולם לא לפניו. המקום הראוי לו הוא במרחק מן האתנחתא.  במרחק של אחד עשר מלים תמיד סגול, ולעולם לא זקף.  במרחק של עשר מלים יופיע כמעט תמיד סגול, חוץ מחמישה-שישה מקרים בהם יופיע זקף. במרחק תשע מלים הרוב המוחלט יהיה סגול. במרחק שמונה מלים הסיכוי למצוא זקף או סגול כמעט זהה. במרחק מלים של שש או שבע, הסיכוי למצוא זקף הוא גדול מהסיכוי למצוא סגול. במרחק של ארבע מלים מן האתנחתא מצאנו שני מקרים בלבד (דברים ג:יט, דברי הימים ו:סו). אינני יודע מהו ההסבר המוסיקלי להופעת הסגול בשני פסוקים אלה.  אולם תופעה זו כאחרות מראה לנו את חופש הפעולה שלקחו על עצמם בעלי הטעמים לתת לסיבה המוסיקלית משקל בשיקולי ההטעמה, כמובן בכפוף לכללים אחרים.