Tuesday, May 14, 2019

לפרשת קדושים - מהם אלילים

 ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ד’ אֱלֹהֵיכֶם״ (ויקרא י״ט: ד’)

לכאורה, פסוק פשוט לדוברי עברית. 
המלה 'אליל' נגזרת מהמלה ‘אֵל’.
והמלה ‘מסיכה’ כל ילד יודע עוד מה זה, עוד מימי היותו בגן ילדים.

אבל ממש לא.
רש״י בפירוש לפסוק כותב: ״אלילים לשון אַל, כְּלֹא חשוב״ .
רש״י מפרש שבמלה ‘אליל’ נגזרת מהמלה ‘אַל’ שזהו ‘לא’.

גם האבן עזרא מפרש כך, ואף מפרט יותר:
״האלילים. הם הפסילים  ונקראו כן כי הם דבר שקר כמו 'רופאי אליל כלכם’ (איוב י״ג: ב’) ויתכן להיות מגזרת ‘אַל’ והטעם שאיננו יש״
הפסוק עליו מסתמך האבן עזרא מספר איוב הוא: ״אתם טופלי שקר, רופאי אליל כולכם”.  הרי שיש בפסוק הקבלה, שני חלקיו מביעים אותו רעיון במילים שונות ״אתם טופלי שקר" = "רופאי אליל כולכם” . מכאן שאליל הוא ‘אַל’, משהו שאיננו. הוא שקר.

עיון במילון המקרי של פרפסור קדרי מעלה מקורות נוספים לכך ש״אליל’ נגזר מהמלה ״שקר”: וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם (ואלול) וֶאֱלִיל (ותרמות) וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם״ (ירמיהו י״ד:י״ד) ועוד.

״האלילים הם הפסילים״ - כותב הראב״ע. ובביאור אבן עזרא (מקראות גדולות) נכתב ״מלשון 'לא תעשה לך פסל' ונקראו כן על שם שהם צורות נפסלות ממתכת ואבן או מעץ״ . מעניינות המלים  ״פסל״ ו״נפסלות״ בהן בחר להשתמש, האם מלשון ״פסול״ ו״נפסל״?

ומהי ״מסכה״?  
כולנו מכירים ״היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה, הה הה״

אכן ״הה הה״  
“מסכה״ במקורות זה משהו אחר בכלל.

אונקלוס מתרגם ״מתכא״. יש שהאות סמך ותו מתחלפות (כמו ששומעים לעתים בבתי הכנסת האשכנזים…)
״מסכה״, אם כך מלשון ״התוך״ - יציקה.  המלה ״מסכה״ מופיעה בתנ״ך לראשונה בספר שמות: ״יִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה״ (שמות ל״ב:ד). ושם אכן מפרש הראב״ע ״מסכה - התוך”.

הנה, גם לדוברי העברית שביננו, ראוי שנעיין במפרשים להבנה טובה יותר של פסוקי המקרא.

הלל - אנא ד' הושיעה נא, אנא ד' הצליחה נא



חג השבועות מתקרב אלינו, ושוב נקרא את ההלל: ״אָנָּה ד' הוֹשִׁיעָה נָּא - אָנָּה ד' הַצְלִיחָה נָא״.
נשים לב לכמה נקודות מעניינות:
במלה ״אָנָּא״ יש דגש חזק באות אלף, אך התנועה שלפניה היא תנועה גדולה. זוהי תופעה חריגה, שכן דגש חזק יבוא רק אחר תנועה קטנה. 
דגש זה במלה ״אנא״ נקרא ״דגש לתפארת הקריאה״. המילים השכיחות בהן מופיע דגש זה הן:  בָּתִים, אֵלֶּה, לָמָּה, הֵמָּה, שָׁמָּה, הֵנָּה, אָנָּא, יָמָּה. בכולן דגש חזק אחרי תנועה גדולה, שזהו חריג.
יש לציין שדגש לתפארת הקריאה מופיע גם במקרים שאינם חריגים כמו ״וְאֶת־עִנְּבֵ֥י״ שבויקרא כ״ה:ה’.  המילים אותן צינתי לעיל, לא רק שהן שכיחות, אלא הן חריגות מבחינה דקדוקית (דגש חזק אחרי תנועה גדולה).  

הביטוי ״דגש לתפארת הקריאה״ מקורו במילה הערבית ״תפכים״, בה השתמשו מדקדקים בתקופה קדומה. למילה זו יש כמה תרגומים בעברית, בין השאר ״הגדלה״, ״הרחבה״ (ללא משמעות של פאר והדר) וכן גם במשמעות של פאר והדר. אלא שמתרגמים תרגמו דוקא את לשון התפארת, מלשון פאר והדר, כביכול מפואר ויפה יותר לקרוא מלים מסוימות דוקא בדגש. אך אין הדבר כך. ״תפכים״ משמעו במקרה זה הגדלה והתרחבות. לדוגמה, במלה ״אנא״ העיצור נון הוכפל על ידי הדגש, ואז יש למו התרחבות של המילה הנקראת, כי קוראים בה נון נוספת. כך גם במלה ״וְאֶת־עִנְּבֵ֥י״



נקודה מעניינת נוספת היא הנקודה שבמלה ״נָּא״ המופיעה במשפט ״אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא״ , אך אינה מופיעה במשפט ״אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָא״. מה ההבדל בין השניים?  אם נעיין בסידור ״ארטסקרול״ נראה שבמילה ״הושיעה״ יש מתג תחת האות שין. זה להורות שההטעמה במילה זו היא באות שין, ולכן מבוטאת במלעיל. לעומתה,  במילה ״הצליחה״ אין מתג באות למד, ולכן היא נקראת במלרע. הדגש באות נון במלה ״נָּא״ הוא דגש משום ״אתי מרחיק. במשפט הזה יש את התנאים לדגש מסוג זה. המלה הראשונה״ הוֹשִׁיעָה״ במלעיל והיא מסתיימת בקמץ ובה’ , והמלה השניה ״נָּא״ היא מלה זעירא.  במשפט השני אין את התנאים האלה, שכן המלה ״הַצְלִיחָה״ במלרע.

לכן, אלה הקוראים מסידור ״ארטסקרול״ מבטאים נכון אם קוראים  ״הוֹשִׁיעָה״ במלעיל ו ״הַצְלִיחָה״ במלרע. 
(כמו כן נכון עושים שקוראים ״הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך״ שב״מודים״. שכן, במלה ״תמו״ יש מתג תחת האות ת’ להורות שההטעמה בה, והמלה נקראת במלעיל, בעוד שבמלה ״כלו״ אין מתג, והיא נקראת במלרע).

עוד ראוי לציין שישנם סידורים בהם אין מציינים את ההטעמות, אם מלרע או מלעיל, אך גם בסידורים אלה ראיתי שהנון במילה ״נא״ שאחרי ״הושיעה״ דגושה, ואילו הנון שאחרי המלה 

״הצליחה״ - רפויה. להורות ש״הושיעה״ במלעיל (ולכן קבל הנון דגש מדין אתי מרחיק) ואילו ״הצליחה״ במלרע.

דא עקא, בתהילים, משם לקוח הפסוק, יש דגש בשני המלים ״נא״, והמלים ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ ו ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ שתיהן במלרע… "אָנָּ֣א יְ֭דוָד הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝דוָ֗ד הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא” (תהילים קי״ח:כ״ה)
הטעמים אותם ציינתי לעיל הם לפי הכתוב בתוכנת הכתר, שעל פי כתב היד ״ארם צובא״ הנחשב למדוייק ביותר.  האם המלה ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ היא במלעיל או במלרע? וכן גם לגבי המלה ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״.
נראה כביכול שיש במלה ״הושיעה״ שני טעמים. אחד על האות שין - ״זרקא״ ואחד על האות עין ״מרכא״. אם כך היכן ההטעמה?
אולם אין הדבר כך. פסוקי תהילים מוטעמים בטעמי אמ״ת, טעמים יחודיים לספרים איוב, משלי, תהילים. הסימן מעל האות שין אינו ״זרקא״, אלא ״צינורית״. הטעם ״צינורית״ צורתו כ״זרקא״, אך לעולם אינו משמש לבדו, כי אם בצירוף ״מהפך״ או ״מרכא״ הסמוכים אחריו.  ה״צינורית״ היא ״עבד למשרת״. היא מציינת שהסימן הנראה כמרכא הוא אכן המשרת מרכא, ולא המפסיק ״עולה ויורד” .  גם המפסיק ״עולה ויורד״ סימנו כ״מרכא״, אלא שמעל האות שלפניו יש סימן הדומה ל״מהפך״.  אם כך ההטעמה במלה ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ היא באות עין, וההטעמה במלה ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ היא באות חית. שניהם במלרע.
ומה עם המלה ״אָנָּ֣א״? ההטעמה היא באות נון. יש לקרוא את המלה במלרע. רובם קוראים במלעיל, וזאת טעות. אומנם בתורה ״אנא״ במלעיל, אך בנביאים וכתובים ״אנא״ זה במלרע.

יש לציין שכבר המנחת שי מציין בפירושו לספר תהילים שישנם הקוראים את שניהם במלעיל, ויש הקוראים ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ במלעיל ו״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ במלרע. כמו כן הוא מציין מאמר של המדקדק ר’ יעקב לוי, הקובל על אותם שקוראים את שניהם במלעיל, ואומר שיש לקרוא את שניהם במלרע. המנחת שי אינו מסכים עם ר’ יעקב לוי. נראה מדבריו שהוא סובר שיש לקרוא את ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ במלעיל ו״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ במלרע, וייתכן שזו אחת הסיבות שיש בידינו סידורים בהם ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ במלעיל ו״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ במלרע.
אני רוצה לציין שבסידור המדוייק ״ושננתם״ של הרב אליהוא שנון, שתי המלים במלרע.

מאין נובע השיבוש?  על פי דבריו של הרב מרדכי ברויאר בספר ״כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא״, השיבוש נובע מאי הבנה של הכתוב במסורה. בספר המסורה ״אוכלה ואוכלה״, תחת הסעיף ״י״ב זוגין חד מלרע וחד מלעיל״ מופיע הזוג ״הצליחה״ (אָנָּ֣א יְ֭דוָד הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝דוָ֗ד הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא - תהילים קי״ח:כ״ה - מלרע) ו ״והצליחה״ (וְהַצְלִֽיחָה־נָּ֤א לְעַבְדְּךָ֙  - נחמיה א:י״א - מלעיל). כך שבמסורה כתוב במפורש שהמלה ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ שבפסוק ״אָנָּ֣א יְ֭דוָד הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝דוָ֗ד הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא״ היא במלרע. 
המלה ״הושיעה״ לא מצויין במסורה אם היא במלעיל או מלרע.  מלה זו מוזכרת במקרא שנים עשר פעמים. באחד עשר מהם במלעיל, ורק בתהילים קי״ח:כ״ה - במלרע. כיון שכך, לפי הרב ברויאר, לא היה ניתן לרשום זאת תחת הסעיף ״י״ב זוגין חד מלרע וחד מלעיל״, שכן אין כאן זוג, אלא 11 לעומת 1.  כיון שהדבר לא הוזכר במסורה, טעו בעלי הסידורים לסבור ש״הושיעה״ במלעיל.

טעות נוספת בסדורים היא האות נון הרפה במלה ״נא״ שאחרי המלה ״הצליחה״. בתהילים שתי המילים ״נא״ דגושות באות נון. זהו חריג. הנון תהיה דגושה כשמשפט דחיק או אתי מרחיק אם המלה שלפניה היא במלעיל, ואילו בתהילים שניהם במלרע.  בעלי הסידורים ״תקנו״ את החריג, ובמקום שבו בטעות ציינו את ״הושיעה״ במלעיל, שם השאירו את הדגש באות נון כמשפטו, אולם במקום ששם ציינו כראוי את המלה ״הצליחה״ במלרע, שם טעו והורידו את הדגש באות נון, שיתאים לחוקי הדקדוק של אתי מרחיק.

אם כך, איך נקרא את הפסוק? נראה שלכל הדיעות ״אנא״ במלרע, ״נא״ בשני המקרים האות נון דגושה. ובנוגע ל״הושיעה״, אולי נקבל את הצעתו של המנחת שי ״פוק חזי מאי עמא דבר״ - צא וראה מה העולם נוהגים…

Wednesday, May 1, 2019

ברכת המזון

אף על פי שאנחנו בקיאים בברכת המזון, חשבתי להעלות כמה עניינים לשוניים:

1. ״ברכת המזון״ - האם בכף דגושה או בכף רפויה?
המלה ״בִּרְכַּת״ (סמיכות יחיד) מופיעה בתנ״ך תמיד בכף דגושה. "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם” (בראשית כ״ח:ד’) .
המלה ״בִּרְכֹת״ (סמיכות רבים) תמיד בכף רפויה ״בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם (בראשית מ״ט:כ״ה). לכן - ״בִּרְכַּת המזון״, ולא ״בִּרְכַת המזון״.
הדף (או החוברת) עליו מודפסת בִּרְכַּת המזון נקרא ״בִּרְכּוֹן״ (כף דגושה -כך לפי האקדמיה ללשון עברית)

2. ״וְאָכַלְתָּ֖  וְשָׂבָ֑עְתָּ  וּבֵֽרַכְתָּ֙ ״ - יש לשים לב להטעמה. ״וְאָכַלְתָּ֖ ״ , ״וּבֵֽרַכְתָּ֙  במלרע. ״וְשָׂבָ֑עְתָּ״ במלעיל.  ״האות וו בשלוש המילים היא וו ההיפוך, מזמן עבר לזמן עתיד. ״וְאָכַלְתָּ֖״ - בעתיד. וכן ״וְשָׂבָ֑עְתָּ  וּבֵֽרַכְתָּ֙ ״ שניהם בעתיד.
בדרך כלל כשיש וו ההיפוך המילה תיהפך ממלעיל למלרע. ואכן, ״וְאָכַלְתָּ֖ ״, ״וּבֵֽרַכְתָּ֙ ״ שניהם במלרע. אולם ״וְשָׂבָ֑עְתָּ ״ נשארת במלעיל, כי כך באה במקור בפסוק (דברים ח’:י’) . הסיבה היא שבפסוק זה המלה ״וְשָׂבָ֑עְתָּ״ היא בטעם אתנחתא (אתנחתא היא כאילו ״נקודה-פסיק״ בניקוד המודרני).

3. ״כי אם לידך המלאה, הפתוחה והקדושה״ - כך ברוב הנוסחים. נוסח ברכת המזון שבידי גורס ״הגדושה״ במקום ״הקדושה״. הרב ברוך אפשטיין בספרו ״ברוך שאמר״ מסביר מדוע הגיוני יותר ״הגדושה״, ומהו מקור הטעות.  בין היתר כיון שאותיות גימל וקוף שתיהן ממוצא אחד, מן החיך, ולכן יש שהן מתחלפות בקלות.
את הנוסח "המלאה הפתוחה הקדושה" ניתן להצדיק על פי הפסוק: "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה" (דב' כב ט), שגם בו סמוכים זה לזה השורשים "קדש" ו"מלא”.  ״הגדושה״ מופיע גם בסידור המדויק ״ושננתם״.
בברכת המזון לפי מנהגי הספרדים הנוסח הוא ״לידך המלאה והרחבה העשירה והפתוחה”. נראה אם כך שבנוסח אשכנז ״הגדושה״ בא במקום ״הרחבה העשירה״ שבנוסח סְפָרָד.

4. איך יש לקרוא את הברכה ״יְראוּ אֶת ד' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו״?  רובם יקראו ״יִירְאוּ״, אך יש לבטא ״יְראוּ״ כמו ״יְרוּ״.
האות אלף אינה נשמעת,  והשורוק היא תנועת האות ר’ . וכן גם בתהילים פרק ל״ד פסוק י', משם לקוח הפסוק. (תודה לשמעון הרפז שהפנה את תשומת לבי לכך).

5. ״מגדיל ישועות מלכו״ (בשבת, בר״ח, ביו״ט, ובחוה״מ: מגדול)”.  למה ביום חול ״מגדיל״ ובשבת ״מגדול״?
בספר ״ברוך שאמר״ לרב ברוך הלןי אפשטיין נכתב כי הנכון הוא ״מגדיל״ בשני המקרים. אלא מה, המקור לברכה הוא הפסוק בתהילים ״(מגדל) מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ …” (תהילים י״ח:נ״א) ובשמואל ב:’ ״(מגדיל) מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ…(שמואל ב’ כ״ב: נ״א). אחד הסופרים רשם הערה שבשמואל ב’ (ש’ ב’) כתוב ״מגדול״, וממעתיק למעתיק נתגלגל ״ש’ ב’ ״ ל״שבת״. הסבר נחמד, אלא שהאבודרהם ציין בספרו שהנוהג לומר בשבת ״מגדול״ הוא שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול ו’מגדול’ הוא מלא בוו וחולם... ועוד: ‘מגדיל’ הוא בתהילים, ועדיין לא היה דוד מלך, ו’מגדול’ הוא בנביאים וכבר היה דוד מלך”. 
יש לזכור שבימיו של האבודרבהם ספר שמואל עדיין לא חולק לשני ספרים, וכיון שכבר אז היה נהוג ״מגדיל״ בחול ו״מגדול״ בשבת, קצת תמוהים דברי הרב אפשטיין האומר שזו טעות מעתיקים ששינו ״ש’ ב’״(שמואל ב’) ל״שבת״.

בנושא דומה - האם יודעים מדוע בברכת החודש שבסידור נוסח ספרד כתוב ״חיים שימלא ד’ משאלות לבנו לטובה [בזכות רב/רבים]״? למה ומדוע ״בזכות רב/רבים?

Monday, April 22, 2019

מהו ״זמיר״ שבשיר השירים?


 ״הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו״.  
מהו ה״זמיר״ המוזכר בפסוק? 
לישראלים שביננו הדבר כביכול ברור, ״זמיר״ הוא ציפור השיר הידועה (ששמה בלע״ז - Nightingale) .
ואמנם כך לפי מילון ספיר: ״זמיר - סוּג של ציפּור שיר קטנה ממִשפּחת הקיכלִיִים, הידוּעה בּשירתהּ הערֵבה: הזָמיר... קטן הגוף, קל התנועה, טוב הניגון (ספרות ימי הביניים)״ . לפי זה ״זמיר״ במשמעות של ציפור השיר היא מילה שמקורה בספרות ימי הביניים. ומכאן שהמילה ״זמיר״ שבשיר השירים איננה במשמעות זו.  אין בתנ״ך המילה ״זמיר״ במשמעות של סוג ציפור.

 פירוש נוסף שכותב מילון ספיר הוא "עונת גידוּל הפּרי על זמורות הגֶפן, עונת זמירַת הגֶפֶן, עונת הקָטיף וּקציצת עַנפֵי הגֶפן היבֵשים: הניצנים נראו בארץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ (שיר השירים ב 12)״. לפי מילון ספיר זהו פירוש המילה ״זמיר״ שבשיר השירים.

רש״י ומפרשים אחרים גורסים ש״זמיר״ הוא שירת הציפורים. כך גם סובר האבן עזרא, אלא שהוא מוסיף  שיש אומרים שהכוונה לזמירת הגפנים. (כמו שכותב מילון ספיר בפירושו לפסוק שבשיר השירים). זה על פי הפסוק במקרא ״שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ (ויקרא כ״:ג’) אולם האבן עזרא מציין ״ואינו עתו״. נראה שהאבן עזרא אינו מסכים עם ה״יש אומרים״, שכן האביב הוא אינו עת זמירת הכרם.  ואומנם זמירת הגפנים  זמנה בחורף, לקראת סופו, ולא באביב. לכן מתקבל יותר על הדעת ש״זמיר״ הוא אכן זמרתם של הציפורים. 

קישורים

מילון ספיר
חיפוש בתנ״ך
אתנכתא - חיפוש בתנ״ך
שמע ירושלמי
קריאה בתורה נאור וילנר
לימוד טעמים יובל ברק
לימוד טעמים אורי וינברג
קריאה בתורה - ספרדי
editor on line

Monday, April 15, 2019

להפטרת שבת הגדול: ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״



 בפרשת השבוע, שבת הגדול קראנו ״וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.״ (מלאכי ג:י״ח).

הפסוק מובא בגמרא, מסכת חגיגה:
"א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים היינו רשע היינו אשר לא עבדו א"ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד א"ל ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו א"ל אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי.” (חגיגה ט:ע״ב)

בר הי הי שואל לפשר הכפילות שבפסוק. להבנתו ״צדיק״ ו״עובד אלהים״ זה היינו הך. וכן ״רשע״ ו״אשר לא עבדו״ (לא עובד את השם) הם שני דברים זהים.  הלל משיב שאין הדבר כך. שכן ״עובד אלהים״ שבפסוק ו״אשר לא עבדו״ שניהם צדיקים, אלא שיש הבדל בין השניים. ״עובד אלהים״ הוא זה שחוזר על לימודו מאה ואחת פעמים. ואילו ״לא עבדו״ הוא זה שחוזר על לימודו (רק) מאה פעמים.

בר הי הי שוב שואל היתכן שהבדל כזה קטן, הבדל בין לימוד מאה ואחת פעמים לבין מאה פעמים מורה על הבדל בין אחד שיקרא ״עובד אלהים״ לאחד שיקרא ״לא עבדו״?!  הלל מביא לדוגמא את בעלי העגלות המחייבים זוז אחד לעשרה פרסות (כ 40 ק״מ), אבל אם נשכור אותם לעוד פרסה אחת נוספת, אחת עשרה פרסות, נצטרך לשלם כפליים.

יש המפרשים את תשובתו של הלל בכך ששינון הלימוד מאה פעמים הוא מה שצריך כדי לא לשכוח את הלימוד. אולם הפעם הנוספת ומה שמעבר לזה מצביע על לימוד לא רק כדי שיחרט בזיכרון, אלא הוא מצביע על אהבת הלימוד, אהבת התורה, שהיא ביטוי לאהבת השם.
פירוש אחר אומר שאכן יש לחזור על הלימוד מאה ואחת פעמים כדי שיחרט בזכרוננו. 

מעניין ששינון מאה פעמים מוזכר גם במשנה ברורה, הלכות תפילה, סימן קי״ד:מ״א. המשנה ברורה מתיחס לכתוב בשולחן ערוך, שם כתוב שאם ביום הראשון של פסח אומר ברכת ‘אתה גבור’ עד 'מוריד הטל’ תשעים פעמים כנגד שלושים יום כפול שלוש (שלוש תפילות ביום), ומשם ואילך אם אינו זוכר אם טעה והזכיר גשם בתפילה או לא, הרי שחזקה עליו שלא הזכיר. המשנה ברורה מביא את תשובת החתם סופר (אורח חיים סימן כ’) מורה שלכתחילה יש לאומרו מאה ואחת פעמים.

מספרים אלה נרמזים בפסוק עצמו. ראשי התיבות של המלים ״עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר״ הם בערך של 101 בגימטריה (ע=70, א=1, ל-30) ואילו ערך ראשי התיבות של המלים ״לֹא עֲבָדוֹ״ הוא 100 (ל=30, ע=70)

מיהו בר הי הי (או בר הא הא). התוספות במגילה ט:ע״ב כותב ״יש מפרשים שגר היה והיינו בן אברהם ושרה, שנתוסף הא בשמן…״ 
במדרש שמואל על פרקי אבות (פרק ה, משנה כ״ב) מצוין שבר הא הא ובן בג בג הם אותו תנא, שהרי ה (5) זהו ב (2)+ג (2), ובן בג בג פירושו גרים . בג בג הוא ראשי התיבות ״בן גר ,בן גיורת”.   הדבר מוסבר יפה ובפרוט בספרו של הרב ישראל לאו על פרקי אבות, ספר חמישי, משנה כ״ב, עמוד שע״ה.