חג השבועות מתקרב אלינו, ושוב נקרא את ההלל: ״אָנָּה ד' הוֹשִׁיעָה נָּא - אָנָּה ד' הַצְלִיחָה נָא״.
נשים לב לכמה נקודות מעניינות:
במלה ״אָנָּא״ יש דגש חזק באות אלף, אך התנועה שלפניה היא תנועה גדולה. זוהי תופעה חריגה, שכן דגש חזק יבוא רק אחר תנועה קטנה.
דגש זה במלה ״אנא״ נקרא ״דגש לתפארת הקריאה״. המילים השכיחות בהן מופיע דגש זה הן: בָּתִים, אֵלֶּה, לָמָּה, הֵמָּה, שָׁמָּה, הֵנָּה, אָנָּא, יָמָּה. בכולן דגש חזק אחרי תנועה גדולה, שזהו חריג.
יש לציין שדגש לתפארת הקריאה מופיע גם במקרים שאינם חריגים כמו ״וְאֶת־עִנְּבֵ֥י״ שבויקרא כ״ה:ה’. המילים אותן צינתי לעיל, לא רק שהן שכיחות, אלא הן חריגות מבחינה דקדוקית (דגש חזק אחרי תנועה גדולה).
הביטוי ״דגש לתפארת הקריאה״ מקורו במילה הערבית ״תפכים״, בה השתמשו מדקדקים בתקופה קדומה. למילה זו יש כמה תרגומים בעברית, בין השאר ״הגדלה״, ״הרחבה״ (ללא משמעות של פאר והדר) וכן גם במשמעות של פאר והדר. אלא שמתרגמים תרגמו דוקא את לשון התפארת, מלשון פאר והדר, כביכול מפואר ויפה יותר לקרוא מלים מסוימות דוקא בדגש. אך אין הדבר כך. ״תפכים״ משמעו במקרה זה הגדלה והתרחבות. לדוגמה, במלה ״אנא״ העיצור נון הוכפל על ידי הדגש, ואז יש למו התרחבות של המילה הנקראת, כי קוראים בה נון נוספת. כך גם במלה ״וְאֶת־עִנְּבֵ֥י״
נקודה מעניינת נוספת היא הנקודה שבמלה ״נָּא״ המופיעה במשפט ״אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא״ , אך אינה מופיעה במשפט ״אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָא״. מה ההבדל בין השניים? אם נעיין בסידור ״ארטסקרול״ נראה שבמילה ״הושיעה״ יש מתג תחת האות שין. זה להורות שההטעמה במילה זו היא באות שין, ולכן מבוטאת במלעיל. לעומתה, במילה ״הצליחה״ אין מתג באות למד, ולכן היא נקראת במלרע. הדגש באות נון במלה ״נָּא״ הוא דגש משום ״אתי מרחיק. במשפט הזה יש את התנאים לדגש מסוג זה. המלה הראשונה״ הוֹשִׁיעָה״ במלעיל והיא מסתיימת בקמץ ובה’ , והמלה השניה ״נָּא״ היא מלה זעירא. במשפט השני אין את התנאים האלה, שכן המלה ״הַצְלִיחָה״ במלרע.
לכן, אלה הקוראים מסידור ״ארטסקרול״ מבטאים נכון אם קוראים ״הוֹשִׁיעָה״ במלעיל ו ״הַצְלִיחָה״ במלרע.
(כמו כן נכון עושים שקוראים ״הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך״ שב״מודים״. שכן, במלה ״תמו״ יש מתג תחת האות ת’ להורות שההטעמה בה, והמלה נקראת במלעיל, בעוד שבמלה ״כלו״ אין מתג, והיא נקראת במלרע).
עוד ראוי לציין שישנם סידורים בהם אין מציינים את ההטעמות, אם מלרע או מלעיל, אך גם בסידורים אלה ראיתי שהנון במילה ״נא״ שאחרי ״הושיעה״ דגושה, ואילו הנון שאחרי המלה
״הצליחה״ - רפויה. להורות ש״הושיעה״ במלעיל (ולכן קבל הנון דגש מדין אתי מרחיק) ואילו ״הצליחה״ במלרע.
דא עקא, בתהילים, משם לקוח הפסוק, יש דגש בשני המלים ״נא״, והמלים ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ ו ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ שתיהן במלרע… "אָנָּ֣א יְ֭דוָד הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝דוָ֗ד הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא” (תהילים קי״ח:כ״ה)
הטעמים אותם ציינתי לעיל הם לפי הכתוב בתוכנת הכתר, שעל פי כתב היד ״ארם צובא״ הנחשב למדוייק ביותר. האם המלה ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ היא במלעיל או במלרע? וכן גם לגבי המלה ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״.
נראה כביכול שיש במלה ״הושיעה״ שני טעמים. אחד על האות שין - ״זרקא״ ואחד על האות עין ״מרכא״. אם כך היכן ההטעמה?
אולם אין הדבר כך. פסוקי תהילים מוטעמים בטעמי אמ״ת, טעמים יחודיים לספרים איוב, משלי, תהילים. הסימן מעל האות שין אינו ״זרקא״, אלא ״צינורית״. הטעם ״צינורית״ צורתו כ״זרקא״, אך לעולם אינו משמש לבדו, כי אם בצירוף ״מהפך״ או ״מרכא״ הסמוכים אחריו. ה״צינורית״ היא ״עבד למשרת״. היא מציינת שהסימן הנראה כמרכא הוא אכן המשרת מרכא, ולא המפסיק ״עולה ויורד” . גם המפסיק ״עולה ויורד״ סימנו כ״מרכא״, אלא שמעל האות שלפניו יש סימן הדומה ל״מהפך״. אם כך ההטעמה במלה ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ היא באות עין, וההטעמה במלה ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ היא באות חית. שניהם במלרע.
ומה עם המלה ״אָנָּ֣א״? ההטעמה היא באות נון. יש לקרוא את המלה במלרע. רובם קוראים במלעיל, וזאת טעות. אומנם בתורה ״אנא״ במלעיל, אך בנביאים וכתובים ״אנא״ זה במלרע.
יש לציין שכבר המנחת שי מציין בפירושו לספר תהילים שישנם הקוראים את שניהם במלעיל, ויש הקוראים ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ במלעיל ו״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ במלרע. כמו כן הוא מציין מאמר של המדקדק ר’ יעקב לוי, הקובל על אותם שקוראים את שניהם במלעיל, ואומר שיש לקרוא את שניהם במלרע. המנחת שי אינו מסכים עם ר’ יעקב לוי. נראה מדבריו שהוא סובר שיש לקרוא את ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ במלעיל ו״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ במלרע, וייתכן שזו אחת הסיבות שיש בידינו סידורים בהם ״הוֹשִׁ֘יעָ֥ה״ במלעיל ו״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ במלרע.
אני רוצה לציין שבסידור המדוייק ״ושננתם״ של הרב אליהוא שנון, שתי המלים במלרע.
מאין נובע השיבוש? על פי דבריו של הרב מרדכי ברויאר בספר ״כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא״, השיבוש נובע מאי הבנה של הכתוב במסורה. בספר המסורה ״אוכלה ואוכלה״, תחת הסעיף ״י״ב זוגין חד מלרע וחד מלעיל״ מופיע הזוג ״הצליחה״ (אָנָּ֣א יְ֭דוָד הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝דוָ֗ד הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא - תהילים קי״ח:כ״ה - מלרע) ו ״והצליחה״ (וְהַצְלִֽיחָה־נָּ֤א לְעַבְדְּךָ֙ - נחמיה א:י״א - מלעיל). כך שבמסורה כתוב במפורש שהמלה ״הַצְלִ֘יחָ֥ה״ שבפסוק ״אָנָּ֣א יְ֭דוָד הוֹשִׁ֘יעָ֥ה נָּ֑א אָֽנָּ֥א יְ֝דוָ֗ד הַצְלִ֘יחָ֥ה נָּֽא״ היא במלרע.
המלה ״הושיעה״ לא מצויין במסורה אם היא במלעיל או מלרע. מלה זו מוזכרת במקרא שנים עשר פעמים. באחד עשר מהם במלעיל, ורק בתהילים קי״ח:כ״ה - במלרע. כיון שכך, לפי הרב ברויאר, לא היה ניתן לרשום זאת תחת הסעיף ״י״ב זוגין חד מלרע וחד מלעיל״, שכן אין כאן זוג, אלא 11 לעומת 1. כיון שהדבר לא הוזכר במסורה, טעו בעלי הסידורים לסבור ש״הושיעה״ במלעיל.
טעות נוספת בסדורים היא האות נון הרפה במלה ״נא״ שאחרי המלה ״הצליחה״. בתהילים שתי המילים ״נא״ דגושות באות נון. זהו חריג. הנון תהיה דגושה כשמשפט דחיק או אתי מרחיק אם המלה שלפניה היא במלעיל, ואילו בתהילים שניהם במלרע. בעלי הסידורים ״תקנו״ את החריג, ובמקום שבו בטעות ציינו את ״הושיעה״ במלעיל, שם השאירו את הדגש באות נון כמשפטו, אולם במקום ששם ציינו כראוי את המלה ״הצליחה״ במלרע, שם טעו והורידו את הדגש באות נון, שיתאים לחוקי הדקדוק של אתי מרחיק.
אם כך, איך נקרא את הפסוק? נראה שלכל הדיעות ״אנא״ במלרע, ״נא״ בשני המקרים האות נון דגושה. ובנוגע ל״הושיעה״, אולי נקבל את הצעתו של המנחת שי ״פוק חזי מאי עמא דבר״ - צא וראה מה העולם נוהגים…
