ראש השנה

על פי ספרו של הרב שלמה יוסף זוין בנושא קביעת יום ראש השנה חלו ארבע תקופות. 

א. התקופה הראשונה היא זו שנזכרת במסכת ראש השנה דף ל עמוד ב’: ״בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום”.  בתקופה זו עשו ראש השנה בירושלים לפעמים יום אחד, ולפעמים יומיים.  כיצד?  משנכנס ליל שלושים של אלול, ז״א מתחילת הערב שלאחר יום העשרים ותשע, וכן למחרתו ביום השלושים באלול , נהגו בו קדושת החג, מספק שמא יבואו עדים מתי שהוא ביום השלושים, ואם יקבלו את עדותם הרי שיום השלושים הוא יהיה ראש השנה, הוא יהיה האחד בתשרי. ובמקרה זה חודש אלול יהיה חודש חסר, עשרים ותשעה יום.  היום שלמחרת, בירושלים הוא יהיה ב’ בתשרי, יום חול רגיל.

כיצד נהגו בו קודש? 

1. איסור מלאכה: מובן על פי רש״י , שהמלאכה ביום זה היתה אסורה, מתחילת הערב.

2. שירת הלויים בתמיד של שחר: השיר שהיו הלויים שרים בעת קורבן של שחר היה שיר של חול. גם זה על פי רש״י, כיון שברוב השנים העדים אינם מופיעים לפני הקרבת תמיד של שחר, ואין יודעים אם היום יתקדש או לא, לכן שרו שיר של חול

3. קדוש ותפילה: על פי המאירי ״יש אומרים״ שכבר מבעוד ערב היו מקדשים (על הכוס) ומתפללים בשל יום טוב, והוא אינו מכריע אם כך היה או לא. 

4. ברכות של מלכויות, זכרונות ושופרות ותקיעות: להבנתי על פי הרב זוין ברכו ותקעו בזמנן, שכן אין להמתין במוסף עד אחר שבע שעות ביום. נראה לפי זה שגם אם טרם הגיעו העדים, תקעו בשופרות. אולם על פי התוספות בביצה דף ה’ עמוד א, ניתן להקריב מוספין אחרי קורבן תמיד של בין ערביים, כי זוהי מצוות עשה של רבים. לפי הבנה זו ייתכן שלא תקעו בשופר אלא אחרי שקבלו את העדים. כך גם מובן לי מקריאה של המאירי דף ל״ה עמוד ב.  

על פי מאמרו של ש.ח. קוק ״שני ימים של ראש השנה בארץ ישראל״ (סיני גליון כ״ה 1949) נראה שקשה לדעת מה היה הנוהג בארץ ישראל בתקופה זו.

  נראה שברוב המקרים העדים הגיעו לפני מנחה. אולם על פי המאירי, חוץ ממקרה אחד שיתואר להלן, תמיד באו העדים לפני מנחה. 

אמנם הגמרא אומרת ״בראשונה היו מקבלים עדות כל היום”, אך כנראה לפי המאירי הכוונה שהיו מוכנים לקבל את העדים כל היום.

אם העדים הגיעו בזמן ביום השלושים, הרי שיום זה הוא יום ראש השנה, והיום שלמחרת הוא יום חול. ראש השנה אם כן הוא יום אחד בלבד במקרה זה. אם  הגיעו העדים ביום השלושים, אזי כבר אין  צורך בעדות, שכן חודש יכול להיות עשרים ותשע יום או שלושים, ולכן אם לא הגיעו העדים בזמן, נקבע ראש השנה למחרתו. במקרה זה היו בירושלים שני ימי ראש השנה. האחד היה נשמר כקודש רק מספק, ואלו היום שלאחריו הוא ראש השנה האמיתי. הוא א’ בתשרי.  יש לשים לב שכיום שני ימי ראש השנה הם א’ וב’ בתשרי, אבל בתקופה המתוארת, כאשר היום הראשון הוא מספק, שני ימי ראש השנה שם שלושים באלול וא’ בתשרי.

ישנו מקרה נוסף. היו שנים שעל פי חישובים של בית הדין לא ייתכן שתיראה הלבנה בליל השלושים (בלילה שאחרי יום עשרים ותשעה באלול) או מקרים שלבית הדין היה סיבה לעבר את חודש אלול. במקרים אלה, מובן שעדות העדים לא תתקבל. במקרה זה לא ממתינים לעדים, ואם כך כל הנושא של שמירת יום השלושים כיום קודש מספק אינו נחוץ.  על פי סברתו של הרב זוין, במקרה זה ראש השנה יהיה ביום השלושים ואחד. זאת אומרת, חודש אלול יהיה מעובר. אומנם הגמרא אומרת ״מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר״ אך ייתכן שכך היה בתקופות אחרות.

מכאן שהיו שלוש אפשרויות לקביעת ראש השנה:

1.  יום אחד, שהוא יום השלושים באלול. הוא יהיה האחד בתשרי

2. שני ימים, השלושים לאלול משום ספק, והשלושים ואחד בו הוא היום הנכון, ויום זה הוא יהיה אחד בתשרי

3. יום אחד, שהוא השלושים ואחד באלול, ויום זה הוא האחד בתשרי

כל האמור לעיל הוא בירושלים, אך כיון ששלוחי בית דין אינם מחללים שבת ויום טוב, בערים מחוץ לירושלים זה היה שונה.

כאן יש שתי תקופות. ״בראשונה היו מדליקים משואות״. כאשר אלול היה חודש חסר, של עשרים ותשעה יום, היו מדליקים את המשואות בלילה שאחרי יום השלושים. כאשר אלול היה מעובר, חודש של שלושים יום, אזי לא היו מדליקים משואות, וכך היו יודעים שראש השנה הוא ביום השלושים ואחד באלול.  לאחר שקלקלו הכותים והתקינו שיהיו יוצאים שלוחים אזי רוב בני ארץ ישראל היו עושים אותו שני ימים מספק.

נשאלת השאלה, איך אנשי ארץ ישראל היו חוגגים את ראש השנה במקרה שהשיאו משואות בלילה שאחרי יום השלושים.

ב. התקופה השניה היא זאת המוזכרת במסכת ראש השנה דף ל’ ע״ב. ״פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ומעלה, נוהגים אותו היום קודש, ולמחר קודש”.  זאת אומרת, מליל יום השלושים (הלילה שאחרי העשרים ותשעה באלול) היו נוהגים בו קודש, מספק שמא יגיעו העדים. אם הגיעו לפני מנחה, אזי יום זה הוא ראש השנה, וממשיכים בו בקדושה, והיום שלמחרת היו יום קודש.  אם הגיעו העדים אחרי מנחה, אזי ממשיכים את יום השלושים כיום קודש, והיום שאחריו הוא ראש השנה, וממנו סופרים את ימי החודש. נמצא שבמקרה זה יש שני ימי ראש השנה, אלא, שבמקרה שלא באו העדים כלל ביום השלושים, שני הימים היו מספק, ואילו כאן, לאחר התקנה, אם הגיעו העדים אחר המנחה, הרי שיום זה הוא כבר לא ספק, אלא ראש השנה מתקנה.

ג. התקופה השלישית היא אחרי חורבן בית המקדש. 

״משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום״ (ר״ה ל’ ב’).  על פי רש״י, במקרה שבאו העדים לפני מנחה, ראש השנה היה יום אחר, אולם כאשר הגיעו אחרי מנחה, ראש השנה היה באותו היום, אלא שהתקנה הראשונה לא בוטלה, ולכן שמרו גם את היום השני.

ד. התקופה השלישית היא אחרי שנת ד’ קי״ט, 359 למנינם, בה קבע הלל השני את הלוח לדורות על פי חשבון, ולא על פי ראיה.