Sunday, August 12, 2018

לפרשת עקב


שבוע טוב , להלן כמה דברים שדברנו עליהם היום בפרשתינו:

1. עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃ (דברים י:י״ח)
מעניין שמותם של שני פרשני אונקלוס ״אוהב גר״ ו ״לחם ושמלה”. 

2.  ״הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר | הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ | שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵין-מָ֑יִם״ (דברים ח’ ט״ו)
לכאורה מבנה תחבירי מוזר. אבל אם נקרא כך (נוסיף שוב את המילה ״מדבר״):
 ״הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר | הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א מדבר נָחָ֤שׁ | שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵין-מָ֑יִם״, נראה מובן יותר. 
 על כך מפרש האבן עזרא: ״במדבר. מושך עצמו ואחר עמו״.

3. וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים (דברים ז’:ט״ו)
לשאלה הידועה - ״הרעים״ מתיחס למדוים או למצרים?  קראתי בתרגום יונתן ״וְכָל מַכְתָּשַׁיָא דְגָרֵי יְיָ עַל מִצְרַיִם בִּישַׁיָא״. מכאן ש״הרעים״ מתייחס למצרים.
חשבתי שאולי בכוונה נכתב כך בפסוק כדי ש״הרעים״ יתייחס גם למדווים וגם למצרים. מעין ״מושך עצמו ואחר עמו״.


4. להלן אעסוק בפסוקים שנראה כביכול שהם מחולקים לשלושה חלקים, ולא לשניים. החלוקה היא על יד סגול, ואחר כך על ידי אתנחתא. נראה כאילו  דוקא הסגול מפריד יותר מן האתנחתא, ומשמש בהרבה מן הפסוקים כסימן הפיסוק נקודותיים (:), הבאים אחרי המלה לאמור, ואומר, וכו’:

א. אַל-תֹּאמַ֣ר בִּלְבָֽבְךָ֗ בַּֽהֲדֹ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם | מִלְּפָנֶיךָ֘ לֵאמֹר֒  בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהֹוָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֖ה מֽוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ: (ט’:ד’)


 ב. וָֽאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל-יְהֹוָה֘ וָֽאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַל-תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַֽחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר-הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: (ט’:כ:ו)

ג. פֶּן-יֹֽאמְר֗וּ הָאָרֶץ֘ אֲשֶׁ֣ר הֽוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֔ה לַֽהֲבִיאָ֕ם אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הֽוֹצִיאָ֖ם לַֽהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר: (ט’: כ״ח)

ד. וַֽאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַֽאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֘ בֶּן-רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּֽצְתָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת-בָּֽתֵּיהֶ֖ם וְאֶת-אָֽהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל-הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל-יִשְׂרָאֵֽל: (י״א: ו’)


אמנם יש פסוקים ש״הפיסוק נקודותיים״ אינו סגול:
ה. וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֨יתִי֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם-קְשֵׁה-עֹ֖רֶף הֽוּא: (ט’: י״ג). כאן הפסוק מספיק קצר.

ו. בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהֹוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסָל-לְךָ֞ שְׁנֵֽי-לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַֽעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲ֥רוֹן עֵֽץ: (י’:א’)
כאן לא מובן לי למה המלה אֵלַ֗י שְׁנֵֽ מוטעמת בטעם משנה, בעוד שמבחינה תחבירית נראה לי שהפיסוק החזק הוא שם. ״אלי : ״.

ז. וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם-לְ֠יִרְאָה אֶת-יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל-דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: (י’:י״ב)


מהדוגמאות שהבאתי א-ד נראה לי שיש פסוקים המחולקים לשלוש, ולא לשניים.

בברכה,

אהרן

Wednesday, August 8, 2018

לפרשת ראה אַחַר״ ו״אחרֵי״


בימינו מקובל להשתשמש במילה ״להלן״ במשמעות ״בהמשך״, ״הלאה כאן״, ״למטה״.
נראה שבימינו יש טשטוש בין המילה ״להלן״ לבין המילה ״לקמן״.
 בלשון חכמים ״להלן״ זה ״הלאה מאיתנו״, ״במקום אחר״, ״שם״. ובעצם "שם״ יכול להיות  קדימה וגם אחורה.
ואילו ״לקמן״ זה ״לפנינו״,  ולכן יתפרש כ״בהמשך״, ״הלאה כאן״, “כאן למטה״, וכו’.

הציטוט לקמן, ממסכת ברכות ט’ א’, יכול להאיר את ההבדל בין שניהם:
״דתניא (שמות יב): "ואכלו את הבשר בלילה הזה": רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן "בלילה הזה",ונאמר להלן (שמות יב): "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" - מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות.״
(מה שם עד חצות, גם כאו עד חצות).

ההבדל בין ״להלן״ ו״לקמן״ מזכיר את ההבדל שבין ״אַחַר״ ל״אחרֵי״, כפי שלמדנו בפרשת ״ראה״.

ראה לקמן פרשת ראה:
״הֲלֹא-הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֨רֶץ֙ הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַיּשֵׁ֖ב בָּֽעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵֽלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה״ (דברים י״א: ל’).

מפרש רש״י:
אחרי. אחרי העברת הירדן  הרבה והלאה למרחוק, וזהו לשון אחרי, כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא . דרך מבוא השמש. להלן מן הירדן לצד מערב,

ולהלן בבראשית:
 אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר, סמוך.. אחרי, מופלג (ב"ר מד, ה.)  (רש״י בראשית ט״ו : א’)

(״סמוך״ כוונתו ל ״קרוב״. ״מופלג״ - ״רחוק״).

(מעניין התרגום המיוחס (בטעות) ליונתן בן עוזיאל:  ״הֲלָא אִינוּן יְהִיבִין מִלְהָלָא לְיוֹרְדְּנָא אֲחוֹרֵי אוֹרַח מַטְמְעָא דְשִׁמְשָׁא בְּאַרַע כְּנַעֲנָאָה דְשָׁרֵי בְּמֵישְׁרָא כֻּלּוֹ קֳבֵיל גֻּלְגְּלָא בְּסִטְרֵי חֶזְוֵי מַמְרֵא״
נראה לי שהמילה מִלְהָלָא היא מאותו שורש של המילה ״להלן״ , אולם גם כתב ״אֲחוֹרֵי אוֹרַח מַטְמְעָא דְשִׁמְשָׁא״. וצ״ע)

Sunday, July 22, 2018

לפרשת בהעלותך - פסח Peasch and Pasach



בפרשתינו, פרשת בהעלותך, פרק ט’ פסוק ב’ ״ וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ.״ - פסח בקמץ.
לעומת מקומות אחרים בפרשה שם נכתב פסח בסגול. 
מדוע בקמץ? מדוע פָּסַח ולא פֶּסַח
ידוע שהטעמים אתנחתא וסוף פסוק גורמים לשינוי ניקוד האות המוטעמת בגלל ההפסק.
לדוגמה "אֶרֶץ “ לפני סוף פסוק או לפני אתנחתא יהיה ״אָרֶץ״.  
הטעמים ״אתנחתא״ ו״סוף-פסוק״ הם הטעמים המפסיקים ביותר. שניהם ״קיסרים”.
בפסוקים בהם אין טעם ״אתנחתא״, הטעם המפסיק ביותר שבפסוק מקבל את דין האתנחתא, ולכן יגרום לשינוי בניקוד כמו שגורם טעם האתנחתא.  לדוגמה, במגילת רות ״ וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת-חֶצְרֽוֹן:״ הזקף קטן הוא המפסיק החזק ביותר בגוף הפסוק, ולכן המלה פָּ֔רֶץ תנוקד בקמץ. (בהמשך יוסבר למה הזקף קטן בפסוק זה מפסיק יותר מאשר הטפחא באותו פסוק).
בפסוק ״ וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ׃  ״ המלה ״הַפָּ֖סַח״ בטעם טפחא. טפחא הוא טעם מפסיק מסוג ״מלך״. בפסוק זה, אין טעם אתנחתא, והטפחא הוא הטעם המפסיק ביותר.  התביר בתיבה ״בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל״ הוא מפסיק מסוג ״משנה״, שהוא נמוך בדרגה אחת ממפסיק מסוג ״מלך״.
נבדוק פסוקים נוספים בהם מופיעה המילה ״פסח”:
פרק ט פסוק ו: ”וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹֽא־יָכְל֥וּ לַֽעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃” כאן אומנם מופיעה המילה ״הפסח״ בטיפחא, בדיוק כמו בפסוק הקודם, אלא שבפסוק זה הטיפחא הוא לא הטעם המפסיק ביותר בפסוק, שכן יש בפסוק טעם אתנחתא (במילה ״ההוא״) שהוא טעם מפסיק יותר. לכן המילה  ״פסח״ אינה משנה את ניקודה, והיא נשארת בסגול - פֶּסַח
אגב כך, נבדוק מה קורה בפסוק ממגילת רות  ״וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת-חֶצְרֽוֹן:״. בפסוק זה אין אתנחתא, ולכן הטעמים המפסיקים ביותר יהיו הזקף קטן במילה ״פרץ״ הראשונה, והטיפחא במילה ״פרץ״ השניה.  שני הטעמים הם מסוג מלך, ולכן נשאלת השאלה מדוע ה״פרץ״ הראשון מנוקד בקמץ, והשני בסגול?
התשובה היא, שאומנם הזקף קטן והטיפחא שניהם מאותו סוג, מלך, אבל בפסוק הזה הזקף קטן מפסיק יותר מאשר הטיפחא. הסיבה נובעת מהשיטה של חלוקת פסוקים בצורה בינארית.  
החלוקה תמיד מתחילה לימין, כך שאם נחלק את הפסוק לשניים, החצי הראשון יהיה ״״וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ״ ולכן בפסוק זה הזקף-קטן הוא המפסיק החזק ביותר, ומשום כך הוא ישנה את ניקוד המילה ״פרץ״ לקמץ.  (הפשטא במילה ״ואלה״ היא מסוג ״משנה״ ולכן חלוקת הפסוק לשניים לא תהיה במילה זו, כי ״משנה״ הוא מפסיק חלש יותר מ״מלך״.)

יש להוסיף שבפסוקים שאין בהם הפסק עניין בכלל, אף המפסיק הגדול ביותר שבפסוק אינו מקבל את דין האתנחתא , ואינו גורם לשינוי הניקוד. כמו ״וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן״ (שמות מ’ כ״ח). המילה ״הפתח״ מנוקדת בסגול. (יש לקרוא ״הַפֶּ֖תַח״ ולא הַפֶּסַח….)

עוד נבדוק את המילה ״פסח״ בפסוק י פרק ט ספק במדבר, פרשת בהעלותך:
״דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהוָֽה׃״
המילה פֶסַח מנוקדת בסגול. במבט ראשון, העניין פשוט. אין סיבה שניקוד המילה ישתנה לקמץ, שכן המילה פֶ֖סַח מוטעמת בטפחא, שהוא מפסיק מסוג מלך, ואילו באותו פסוק יש טעם מפסיק חזק ממנו. המילה ״לאמור״ מוטענת באתנחתא, שהוא מפסיק מסוג ״קיסר״ , החזק מ״מלך״. לכן ניקוד המילה פֶ֖סַח אינו משתנה לקמץ.

נראה עכשיו מדוע האות פא רפויה. היינו יכולים לומר לכאורה, שנראה פשוט מדוע האות פא רפויה, שכן היא מופיעה אחרי טעם מחבר.
אולם, ניקח לדוגמה משפט דומה. בבראשית פרק א’ פסוק י״א כתוב ״עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙״.  לכאורה נראה ששני המשפטים דומים. בשניהם במילה הראשונה מלעיל, בשניהם המילה הראשונה בטעם מחבר, בשניהם למ״ד הפועל באות הא, ובשניהם המילה השניה מתחילה באות פא, ואף על פי כן, באחד (  פְּרִי֙ ) הפא דגושה, ובשני ( פֶסַח ) לא. מדוע?

נבדוק את כללי בג״ד כפ״ת לבעל ה״מנחת שי״:
״כללי בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א:
 הכלל: כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי.
וסימניך ״מפני שמי נחת הוא״ . בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק״
נבדוק את המשפט ״וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח״
המילה ״פסח״ סמוכה ליהו״א, שכן המילה שלפניה ״ועשה״ מסתיימת באות הא.
אם כך, מובן למה האות פא במילה “פסח״ רפויה, אבל עלינו לבדוק גם את החלק השני של הכלל ״בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק״. 
״מפיק״? לא.  כי אין מפיק באות הא שבמילה ״ועשה”
״מפסיק״? לא. כי המילה ״ועשה״ מוטעמת בטעם מרכא שהוא טעם מחבר (משרת).
“דחיק״? לא. כי הנה על פי מנחת שי הכלל לגבי ״דחיק״: ״אם תבוא התיבה שסופה הא (כי אין לאו״י דין דחיק) סמוכה במקף למלה שראשה ״ בג״ד כפ״ת או ״ט״ס שק״ץ נוזלי״ם והמלה הראשונה או אחרונה מלה זעירא ובלבד שתנוקד המלה שסופה ה״א קמץ או פתח או סגול, תודגש אות בג״ד כפ״ת או ט״ס שק״ץ נוזלי״ם "(שים לב שהדגש יהיה דגש חזק, גם באותיות ״בג״ד כפ״ת).
כלל זה אינו ישים לפסוק, שכן אין מקף בין שתי המילים ״ועשה פסח״”
“אתי מרחיק״? 
גם כן לא. כי הנה על פי מנחת שי הכלל לגבי ״אתי מרחיק״:
״אתי מרחיק הוא גם כן לאותיות ט״ס שק״ץ נוזלי״ם והוא כשתבוא הא בסוף מלה מלעיל אחר סגול גם אם תהיה שורשית, כמו ״משנה כסף״ או אחר קמץ ובלבד שלא תהיה שורשית כמו ״ואעידה בם״ , ״תננה לי״, ״וזבחת פסח״ והמלה הסמוכה לה תהיה מלה זעירא, או מלעיל באות הראשונה שלה, או באות שניה אם  הראשונה בשוא כמו ״ארצה כנען״ שהשוא אינו נחשב לתנועה, תודגש אות בג״ד כפ״ת או ט״ס שק״ץ נוזלי״ם״.
הנה כאן, אומנם יש קמץ במילה ״ועשה״ , וגם המלה במלעיל, אלא שהאות הא במילה ״ועשה״ היא שורשית, וכן המילה הסמוכה לה - ״פסח״ אינה זעירא. לכן חוק ״אתי מרחיק״ אינו תופס כאן.
לעומת הדוגמה שנתתי, ״עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙״ שם המילה השניה (פְּרִי֙) זעירא.
אם כן, אין פה לא מפיק , לא מפסיק, לא דחיק, ולא אתי מרחיק. לכן ה״בר״ (חוץ מ-) שבכלל:
״כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי. וסימניך ״מפני שמי נחת הוא״ . בר ממפיק, מפסיק, דחיק ואתי מרחיק״ אינו תופס, ונשארנו עם ״כל בג״ד כפ״ת דסמיך ליהו״א רפי״, ועל כן האות פא שבמילה פסח, בפסוק ״….וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהוָֽה׃” אינה מודגשת.

להלן הערתו של ר’ גמליאלי על מה שכתבתי בענייו ״עשה פרי״:
עניין "ועשה פסח" אינו דומה ל"עשה פרי". כי במילת "ועשה" הטעם נסוג אחור, ואין דין דחיק או אתי מרחיק בטעם שנסוג, משום שדין טעם שנסוג כדין מתג, וממילא הקמץ לא נדחק בין שתי נגינות אלא בין מתג לנגינה, ולכן בתיבת "פסח" הפ"א רפה, כי חל בהן חוק אהו"י. ומה שכתבו כמה מדקדקים שהדבר תלוי אם הה"א שורשית או לא, הדברים אינם מדוייקים, ואין זו הסיבה לדגש או רפה….
לא כן ב"עשה פרי" על אף שהטעם נסוג אחור בתיבת "עשה", כן יש דין דחיק, כיוון ששם הדחיק מתייחס לה"א הנחה אחר תנועה קטנה בלתי מוטעמת, ולכן יש דגש חזק מדין דחיק…. 

מזמור לבודק האיות . איתי הראבן, פברואר 1999


מזמור לבודק האיות
כמו קוֹל עֵז רך מינה ישוב
רחשתי לי מחשב.
מגיה לי קח לְהַכּיש
עָלַב מקוֹלה לֵב.
עני קוֹטֶב מלא שירים,
אַמוֹן מלים כַּשוֹט.
כּי דַּי מעוֹד שֶלוֹ אתעה
קילוֹ נאים לתהוֹת !
אָח להגיע הגאות?
לזה קבַר עֵין לי רוֹש.
הזבוּב-אותי! לך-הוא-מי-פה!
יוֹד תֵרמי די לדרוש!
קיא בּתוֹך נא שֶבָּא כותבים
מוֹך בָּא בודק איוּת,
וקשה לוֹ חצים עָלָה כַּף-תוֹר
רוֹעִים עִם יש תַעוּט !
אל קן ענני קלל לָהּ חוּץ
והכתיבה כַּלָּה,
הַה מְעַיֵט הוא קלי נחוץ -
הֵיאך ! הֵי אח! נִפְלַה !
איתי הראבן, פברואר 1999

Tools

Simple text Editor:  https://www.editpad.org/
Search in Bible http://www.etnachta.co.il/tanach.php?book=%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA&fromPerek=22&fromPasuk=2

trops statustics trops
https://quantifiedcantillation.nl/

https://noahliebman.net/

sefaria https://www.sefaria.org/search?q=%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94&var=1&sort=r

אתנחתא http://www.etnachta.co.il/search.php?search=%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%A8+%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%93%D7%9F&searchArea=bible&page=2

תורת אמת http://www.ateret4u.com/online/f_01422.html#HtmpReportNum0011_L2

https://www.sefaria.org/Rabbeinu_Chananel_on_Exodus.4.10.1?lang=bi&with=all&lang2=en

עמידה https://www.youtube.com/watch?v=P7Sb5-fYXM4

https://www.youtube.com/channel/UCZSqfU0-Wvpu9wCGe2XM7oA/feed תפילות

Sefaria

http://www.kaye7.org.il/rashis_t4.htm#c15  Rashi


http://www.mgketer.org/tanach/1/33/4 מקראות גדולות

תקון קוראים מאת הרב עידו פכטר


תיקון קוראים
הרב עידו פכטר
את הסיטואציה הבאה ניתן למצוא רבות בבתי הכנסת: הקורא בתורה טועה בקריאת אחת
המלים, וכל הציבור צועק על מנת לתקנו. אז לפתע גם אזנים שבדרך כלל אינן כרויות לשמוע את
קריאת התורה מחדדות את שמיעתן. מי יודע, אולי תישמע עוד איזושהי טעות, ובעליהן יוכל
להעיר אף הוא על כך.
לכאורה, זהו דבר מבורך, שאנשים מקפידים על קריאה נכונה של התורה. אך האמנם כשר
והגון הדבר? אני מבקש לפקפק בכך. ראשית, עוד טרם השיקול ההלכתי, יש להעיר על
המוטיבציה. האם באמת צעקתם של כל המתקנים נובעת מהקפדה יתירה על קריאה מדוקדקת של
התורה? האם הם בעצמם מקפידים על קריאה מדוקדקת של המלים, למשל בקריאת שמע, או
שמא מעורב כאן גם מניע זר, המבקש להשמיע קולו בציבור למען ישמעו ויראו?!
שנית, מבחינה פרקטית, ספק עד כמה הדבר מועיל. לא פעם צעקות המתקנים מן הציבור
גורמות בדיוק את ההפך הקורא שאיננו מודע לטעות שלו איננו מבין היכן טעה ומה עליו לתקן והוא מתבלבל בקריאה ויוצא מריכוז. לא זו בלבד, אלא שהנוהג הזה גורם לו לעתים לעצור
קריאתו למשמע קולו של אחד המתפללים, שכלל לא התכוון לתקנו אלא אמר דבר מה לחברו
בקול רם.
שלישית, מבחינה חברתית מוסרית, יש לתהות האם אין הקפדה זו על קריאה מדוקדקת באה על חשבון כבודו של הקורא? לא פעם ולא פעמיים ראיתי בעיני כיצד הצדיק שהשמיע קולו
מן הקהל הלבין את פניו של בעל הקריאה, והאחרון סיים את מלאכתו בבושת פנים. האין מבחינה
זו איסור הלבנת פני חבר ברבים חמור יותר מקריאה לא נכונה של פסוק מן הפרשה?
אכן, דעתו של בעל ספר המנהיג, הייתה שבגין כך לא ראוי לתקן את בעל הקריאה כלל וכלל.
כך הם דבריו בעניין זה המובאים בספר הטורים לר' יעקב בן הרא"ש (אורח חיים קמב):
" אם טעה הקורא... טוב שלא להגיה עליו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאף על
פי שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש שאם קרא לאהרן הרן יצא ".
בעל המנהיג מתאר טעות שנראית על פניה חמורה. הקורא החסיר את האות 'א' מהשם אהרון,
ומשום כך השתבשה הקריאה. והנה, אף על פי כן, הוא פוסק שאין לתקן את הקורא, וזאת משום
הלבנת פניו. הלכה למעשה, אין הלכה כדברי בעל המנהיג, אך זאת לא משום יחס מקל להלבנת
פנים אלא מפאת ההחמרה בדיני קריאת התורה, ועל כך לקמן. אולם בכל מקרה, ניתן ללמוד
מכאן עד כמה עלול להיות חמור הנוהג המצוי לצעוק ולהעיר לקורא בתורה בציבור.
רביעית, מסתבר שמבחינה הלכתית, התיקונים המושמעים מן הציבור במקרים רבים אינם
הכרחיים כלל וכלל והציבור יוצא ידי חובה גם בלעדיהם. מאידך גיסא, שגיאות אחרות שכן
מעכבות אינן מתוקנות. כל זאת מטיל ספק גדול ביכולת התיקון של הציבור הרחב.
מהן השגיאות שיש להחזיר את הקורא עליהן ועל אילו אין צורך להחזירו? השולחן ערוך
פוסק את דעתו של הרמב"ם בעניין זה (שלא כספר המנהיג): "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת
מחזירין אותו" (רמב"ם הלכות תפילה יב, ו; שו"ע קמב, א). על כך מעיר הרמ"א:
" ודווקא שינוי שמשתנה על ידי זה העניין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בנקוד אין
מחזירין אותו אבל גוערין בו" (=מעירים לו לאחר מכן).
לדברי הרמ"א הקריטריון הקובע הוא שינוי העניין, קרי שינוי המשמעות של המקרא. שינוי
זה נעשה בדרך כלל בהחסרת אותיות דווקא, אבל מעירים האחרונים שלעתים הוא יכול לבוא גם
בעקבות שינוי טעם או ניקוד (חלב בצירי או בפתח; טעם מפסיק או מחבר). לדעת הגר"א יש
להחמיר בהחסרת אותיות גם ללא שינוי משמעות, אך גם לשיטתו אין לתקן ניקוד או טעם ללא
שינוי משמעות.
מכלל השיקולים הללו עולה שאין זה פשוט כלל וכלל לתקן את הקורא בתורה, לא מבחינה
מוסרית ולא מבחינה הלכתית. ראשון לכל, על המתקן להיות בר אוריין, המבין בענייני לשון
ויודע להבחין בין טעויות שבהן יש שינוי משמעות ובין טעויות שאין בהן שינוי משמעות. גם
לאחר שנמצא כזה יש להקפיד שהתיקון ייעשה בצורה המכבדת את הקורא בתורה ולא תבייש
אותו.
אשר על כן ראוי הלכה למעשה להנהיג שליד הקורא בתורה יעמוד איש בקיא בהלכות
הקריאה, הנאמן על הציבור כמי שיודע היכן ומתי יש לתקן. האחריות לתקן את הקריאה תהיה
מוטלת אך ורק עליו, והוא יעשה זאת בשקט ובנועם. מלבדו, איש לא יהיה רשאי לתקן את
הקורא, ודאי שלא בצעקות. בדרך זו גם יישמר כבודו של בעל הקורא וגם בסופו של דבר נזכה
בקריאה בתורה טובה ומדוייקת יותר.

לפסח - ארבעה עמדו על הים / רבי אברהם אבן עזרא


קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש

ארבעה עמדו על הים / רבי אברהם אבן עזרא

 אַרְבָּעָה עָמְדוּ עַל הַיָם,

צוּר וְצִיר צֹאן וְצָר;
צָר הֵצִיק לְצֹאן,
וְצֹאן צָעַק לְצִיר,
וְצִיר חָנַן לְצוּר,
וְצוּר צִוָּה לְצִיר:
צֵא וְחַלֵץ צֹאנִי מִיַד צָר;
זֶה צוּר יִשְעֵנוּ,
פָּצוּ פֶה קְהָלֵנוּ,
וְאָמְרוּ, יי מַלְכֵּנוּ
הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ
צוּר יִשְׁרָאֵל.

צור - כינוי לאלוקים
ציר - שליח, שגריר, כינוי למשה איש האלקים
צאן - כבשים, עם ישראל.
צר - אויב