Thursday, April 13, 2017

מחקרים בלשון

מחקרים בלשוןֿֿֿ

http://www.maanelashon.org/

בעניין ניקוד רבי אן ריבי
ראה מאמר של הרב בן ציון הכהן שהתפרסם ב״אור תורה״ חשוון תשנ״ב סימן ל עמוד קל״א

לפרשת כי תבוא ופסח ״ארמי אבד אבי״

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:
(פרק כו)
מביא הביכורים מצווה לקרוא מקרא ביכורים. באמירת מקרא הביכורים מזכיר מביא הביכורים את מאורעות העבר עד הכניסה לארץ. לפני איזכור הירידה למצרים מוזכר הביטוי "ארמי אֹבד אבי". בביאורו לביטוי זה כתב רש"י (בעקבות דברי חז"ל המוכרים גם מההגדה של פסח):
ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה. וירד מצרימה - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים.
"ארמי" הוא לבן, ו"אבי" הוא יעקב. הביטוי "ארמי אבד אבי" מזכיר את רצונו של לבן להרוג את יעקב ובכך "לעקור את הכל". אמנם רצונו זה לא התמלא, אך החשיב לו הקב"ה כאילו עשה, ולכן מוזכר "אֹבד", כאילו עשה זאת בפועל.
ההמשך "וירד מצרימה" אינו קשור ישירות ל"ארמי אבד אבי", אלא שזו דוגמה נוספת לרצון לכלותנו: הדוגמה הראשונה - לבן, הדוגמה השניה - מצרים.
ראב"ע דוחה דעה זו, וכך הוא כותב:
אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים.
טענתו הראשונה של ראב"ע היא ביחס לפועל "אבד". פועל זה בהופעותיו האחרות במקרא הוא פועל עומד, דהיינו שמתייחס לנושא עצמו ולא יוצא למושא. לשון אחר: "אבד" מתאר את "ארמי" עצמו, ולא מתאר מה עשה "ארמי" ל"אבי". אילו כוונת התורה היתה לתאר מה עשה "ארמי" ל"אבי", לא היתה משתמשת בשורש אב"ד בבנין קל, כיון שבבנין זה כאמור זהו פועל עומד, אלא היתה משתמשת בבנין הפעיל - ארמי מאביד אבי - או בבנין פיעל - ארמי מאבד אבי.
טענתו השניה של ראב"ע היא ביחס להקשר הדברים. "ארמי אבד אבי וירד מצרימה" מלמד שלבן הוא הגורם לירידה מצרימה, ואין זה נכון.
אמנם ביחס לטענה זו, ראינו לעיל את דברי רש"י שביאר שהקשר בין "ארמי אבד אבי" ל"וירד מצרימה" אינו קשר של סיבה ומסובב, אלא שתי דוגמאות של נסיונות כילוי עם ישראל.
בכל אופן, ראב"ע מציע ביאור אחר לביטוי "ארמי אבד אבי":
והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון. וכן 'תנו שכר לאובד' (משלי לא, ו). והעד: 'ישתה וישכח רישו' (שם שם, ז). והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה. ואל יטעון טוען, איך יקרא ארמי? והנה כמוהו 'יתר הישמעאלי', והוא ישראלי, כי כן כתוב.
לדעת ראב"ע, הביטוי 'ארמי אבד אבי', מתייחס ליעקב אבינו ולמצבו הקשה.
ביאור הביטוי הוא: ארמי-אובד היה אבי; 'אבד' הוא לוואי ל"ארמי".
"אבד" פירושו "עני בלא ממון". ביאור זה למילה "אבד" לומד ראב"ע מספר משלי שם מופיעה קריאה לתת שיכר לאובד על מנת שישתה וישכח את עוניו (=רישו). משמע ש"אובד" הוא עני.
"ארמי" הוא יעקב; ומה טעם נקרא יעקב "ארמי"? כיון שהיה גר בארם.
עניין זה, שאדם נקרא על שם מקום מגוריו ולא על שם מוצאו, לומד ראב"ע מהשוואת שני פסוקים בשמואל ובדברי הימים:
כך כתוב בספר שמואל (ב יז, כה):
וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב.
ולעומת זאת כתוב בספר דברי הימים (א ב, יז):
וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי.
האם יתר (או יתרא) אבי עמשא היה ישראלי או ישמעאלי?
אמנם אין בידינו ביאור ראב"ע לנביאים ראשונים או לדברי הימים, אך נעיין בדברי רד"ק שמסתבר שהלך בעקבותיו.
כותב רד"ק בפירושו לשמואל שם:
יתרא הישראלי - ובדברי הימים יתר הישמעאלי, ישראל היה אלא שגר בארץ ישמעאל, לפיכך נקרא ישראלי וישמעאלי: ישמעאלי - על הגירות, וישראלי שלא יחשוב אדם כי הוא ישמעאלי. ואדוני אבי ז"ל כתב כי כשהיה בארץ ישמעאלים קורין אותו ישראלי שם, וכשהיה בא משם לא"י קורין אותו ישמעאלי.
יתר אבי עמשא היה גר בארץ ישמעאל ולכן נקרא "הישמעאלי", אך כדי שלא יחשבו שהוא ישמעאלי במוצאו נקרא גם "הישראלי" [הפירוש שכתב רד"ק בשם אביו הריק"ם הוא שהכינוי תלוי במקום שבו הוא נמצא: בארץ ישראל כינוהו ישמעאלי, ובארץ ישמעאל כינוהו ישראלי].
לענייננו, כשם שיתר שהיה ישראלי נקרא "ישמעאלי" על שם מקום מגוריו, כך יעקב נקרא "ארמי" על שם מקום מגוריו.
גם את ההקשר מבאר ראב"ע: מטרתו של התיאור של יעקב כאובד וכגר במצרים היא לבאר שהארץ אינה ירושה מיעקב שהרי עני היה אלא היא מטובותיו של הקב"ה שנתנה לנו.
לסיכום בניתוח תחבירי:
לדעת רש"י: ארמי - נושא; אבד - נשוא; אבי - מושא ישיר.
לדעת ראב"ע: ארמי - נשוא; אבד - לוואי לנשוא; אבי - נושא. SPAN>

Saturday, April 1, 2017

לפרשת וירא - נקודה


בפרשת ״וירא״, ספר בראשית, פרק י״ח, פסוק ג’, מדבר רבינו בחיי במעלתה של הנקודה (ציטטתי חלק קטו מדבריו, ואת דברי סגרתי בסוגריים): ״…וההפרש שבין קמץ לפתח אינו אלא הנקודה (כשנשים נקודה מתחת לתנועת הפתח, תיראה התנועה כקמץ). והנקודה רמז לנקודת המציאות, שהוא היכל הקודש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן שהנקודה משמשת שלבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה, יהיה חולם. באמתע האות (האות וו) יהיה שורוק, ואם מתחת - יהיה חיריק, ואם בפתח, ישוב קמץ, ואם בחיריק - ישוב צירה (אם נוסיף נקודה לצד מקודת החיריק, נקבל שתי נקודות אופקיות, שזה צירה). ואם בצירה - ישוב סגול (אם נוסיף תחת הצירה נקודה, נקבל סגול) , ואם בשוא - ישוב קבוץ (שהוא שלוש נקודות כמעט אנכיות)…ועוד באותיות עצמן ..ואם בריש ישוב דלת (אם נוסיף נקודה לימין הקו האופקי של הריש, נקבל את האות דלת)…ולכך, המוסיף נקודה או גורעה, מחריב את העולם, ומקצץ נטיעות התורה ושורשיה…
נבחן את הדבר בשני פסוקים. האחד מתוך הפרשה הקודמת לפרשת וירא, היא פרשת ״לך לך״, והשני מתוף הפרשה שאחרי פרשת וירא, היא פרשת ״חיי שרה”.
בפרשת לך לך, כאשר השם אומר לאברהם שיוולד לו בן, אברהם אומר:״ הלבן מאה שנה יולד בן, ואם שרה, הבת תשעים שנה תלד״. על פי הכתוב נראה שאברהם שואל בפליאה ״ הלבן מאה שמה יוולד בן״?
אלא, שידוע שכלל הוא שהא השאלה (הנקראת גם הא התמה) מנוקדת בחטף פתח, ואין דגש באות שאחריה. ואילו הא הידיעה מנוקדת בפתח, והאות שאחריה דגושה. מדוע אם כן המילה ״הלבן״ מנוקדת בפתח, והאות שאחריה דגושה?  יש עוד כלל שאומר שלפני שוא, הא השאלה תנוקד בפתח, ולא בחטף פתח. מכאו מובן מדוע במילה ״הלבן״ האות הא מנוקדת בפתח, אבל עדיין תמה, למה האות למד דגושה?
נראה לי שהסיבה היא שבעלי המסורה נמנעו מלהציג את הפסוק כשאלה או תמיהה, ולכן לא נקדו כשאלה.  כאן בפסוק אונקלוס מתרגם את המלה ״ויצחק״ - ״וחדי״. ״ויצחק ויאמר בלבו״ - ״וחדי ואמר בלבה״. ואילו בפרשת חיי שרה, אונקלוס מתרגם את המשפט ״ותצחק שרה בקרבה״ - ״וחיכת שרה במעהה״. רש״י מעיר על ההבדל שבין שתי התרגומים השונים לאותה מלה ״זה תרגום אונקלוס לשון שמלה וחדי (חדווה), ושל שרה לשון מחוך (י״ח י״ב) למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה״. נראה שגם אונקלוס, ובעקבותיו רש״י, לא ראו במענה של אברהם שאלה ותמיהה, אלא יותר הבעה של שמחה.  זה אולי מסביר, מדוע בעלי המסורה נקדו את המשפט ״הלבן צאה שנה יולד בן” כמשפט חווי, ולא כמשפט תמה.  
הנה כאן, העדר הנקודה באות למד שבמלה ״הלבן״ מציגה את המשפט כחווי ולא כשאלה או תמה.
עלי לציין שבהמשך הפסוק  ״ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד״ , המלה ״הבת״ מנוקדת כשאלה, האות הא מנוקדת בחטף פתח, והאות שאחריה אינה דגושה, כחוק הא השאלה.
כמו כן, ניתן מבחינה לשונית להסביר שהניקוד של המלה ״הלבן״ בפתח ובדגש הוא יוצא מו הכלל של ניקוד הא השאלה, וכך אכן מסבירים מפרשים אחרים, שזהו משפט תמה.

הפסוק השני הוא מפרשת ״חיי שרה״. פרק כ״ג  פסוק ב’: ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״. אונקלוס מתרגם: ״ואתא אברהם למספדה לשרה ולמבכה”. המילה ״ולמבכה״ מופיעה עם נקודה באות הא, מפיק הא, לאמור, ״לבכות אותה״. , תרגום המשך הפסוק מופיע בשני נוסחים שונים. בנוסח אחד כתוב ״למספדה דשרה. מפיק בהא. כאן זה מורה על שם עצם, ״למספד של שרה״.  בנוסח אחר כתוב ״למספדה לשרה״. ללא מפיק בהא. כאן זהו פועל, לספוד את שרה. קראתי שעל פי הנוסח הראשון, אונקלוס תרגם שאברהם הלך למספד של שרה, אבל לא הוא הספיד אותה,  אלא  הספידוה אחרים, כי כבוד המת הוא שאת ההסספד יעשו אחרים, בעוד שהאבלים הם הבוכים (פירוש זה הוא על פי ״פרשגן״ לרב רפאל בנימין פוזן).

הנה כאן הנקודה, מפיק הא, משנה את המילה מפועל לשם עצם, ובעצם משנה את הבנת הכתוב.

נין

מהו נין?

ידוע לנו שנין הוא בן הנכד. כך גם נראה שזו דעתה של האקדמיה ללשון עברית. 
תמוה אם כן, מדוע בפרשה שקראנו בראש השנה אבימלך אומר: ״השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי״. מדוע דילג על בנו?   דילג? לא בהכרח.  אונקלוס מתרגם ״דלא תשקר בי ובברי ובבר ברי״ .  אם כן, על פי אונקלןס ״נין״ הוא בן. וכן מפרש ליקוטי מצודות.  נראה לי שאחרים אינם מפרשים את המילה ״נין״ כי ברי להם שלכל ידוע ש״נין״ הוא בן.  הרשב״ם למשל, מסביר שנכד הוא בו הבן, אך אינו טורח להסביר מהו נין . הרי ״נין״ זה ברור וידוע.. 

רש״י אינו מסביר כאן בפרשה מהו נין, אך בפירושו לתהילים פרק ע״ב פסוק י״ז - ״לעולם לפני שמש ינון שמו״ כותב רשי ״ינון לשון מלכות ושררה כמו ‘ולניני’ [בראשית כ״א] השליט על נכסי אחרי״.  ועל כן לפי פירוש זה ’נין’ הוא לא סתם בן, אלא יורש העצר. כך מבין ״הכתב והקבלה״ את פירוש רש״י - ״השליט על נכסי”.

מעניין הוא פירושו של המלבי״ם.  “נין בא על בן הבן…והשם ‘נכד’ בא על בן בן הבן”.  לדידו זה ההיפך ממה שאנחנו אומרים היום.  ״נין״ הוא בעצם ״נכד״, ו״נכד״ הוא בעצם ״נין״… 

עוד פירוש מעניין מצאתי במחזור ראש השנה של הרב גמליאל הכהן רבינוביץ,  לדידו ״נין״ הוא אכן ״בן״ והמלה גזורה מלשון נון - דג. עוד נאמר שם שבספר מגיד תשובה להרב בוגיד סעדון, נהגו אנשי ג’רבה לקרוא לבניהם בשמות דגים, שלא תשלוט בהם עין הרע. וכן בספר  ״מעיל שמואל עידן״ מביא דוגמאות לשמות דגים שנהגו אנשים לקרוא לבניהם כנגד עין הרע (קאורוץ, חויתה). 

הרב שמעון חירארי בספרו ״שמחים בצאתם - הגדה של פסח״ העיד שאצלם בג’רבא היו מתרגמים את הפסוק “ ולניני ולנכדי״ כך ״ולוולדי ולוולד וולדי״ ולכן תמה על כך שבבואו לארת הקודש שמע שקוראים לבן הנכד ״נין״.

אגב, בספרדית המילה ״נינו״  NINO פירושה ״ילד״. 

שנזכה כולנו לנינים ונינות, נכדים ונכדות, ו…
נינים ונינות.  


שנה טובה.

לא אדו ראש

מכירים את הביטוי ״לא אדו  ראש, לא בדו פסח״?
יש כאלה שאינם מודעים לפרטים הבאים. הכל יודעים שהביטוי ״לא אד״ו ראש לא בד״ו פסח״ רומז לנו שהיום הראשון של ראש השנה לעולם לא יכול בימים א’ ד’ ו ו’.  וכן, שפסח לא יחול לעולם ביום ב’ ד’ ו’.
1. אין זה מקרי שראש השנה לא יחול בימים אלה. זה מחושב. ראש השנה תמיד מחושב על פי הזמן הממוצע בין מולד אחד למישנהו (שהוא 29 יום, 12 שעות, 44 דקות, ו 3 שניות ושליש השניה. סימנו כ״ט י״ב תשצ״ג) כפול 12. יוצא אם כך, שעל פי החישוב ראש השנה יכול לחול בכל יום ובכל שעה, אלא חכמים קבעו שאם ראש השנה על פי החישוב יחול באחד הימים -ראשון, רביעי, או שישי, ראש השנה יידחה.
2 ישנן מספק סיבות לדחיה. אחת מהן היא, שאם ראש השנה יחול ביום רביעי, אזי יום כיפור יהיה ביום שישי, וחכמים לא רצו שיום כיפור ושבת יהיו צמודים (שאלה, מה קורה אם ראש השנה יחול ביום שישי?)

 3 ישנן בעצם ארבע סיבות או מקרים לדחיה. ציינתי שראש השנה נקבע על פי החישוב של מתי יהיה המולד הבא. אם על פי החישוב המולד יהיה אחרי חצות היום, אזי דוחים את ראש השנה ליום (או יותר) שאחריו. דחיה זו נקראת מולד זקן. לא רביפ יודעים שיש בעצם 4 מקרים לדחיה של ראש השנה.

4 יש החושבים ש ״לא בדו פסח״ הוא דחיה בפני עצמה, ז״א שמחשבים שפסח חא יחול באחד הימים שני רביעי או שישי. אך אין הדבר כך. ״לא בדו פסח״ הוא משום ״לא אדו ראש״. ז״א, אם ראש השנה לא יחול לעולם בימים א ד ו, אזי לא ייתכן שפסח שהיה לפניו יחול באחד הימים, ב ד או ו.

רוב האנשים מבטאים ״לא אדו ראש״ בקמץ תחת האלף. האמנם כך יש לבטא? הסימן ״לא אדו ראש״ לקוח מספר עזרא: פרק ח פסוק ט״ו ״ואקבצם, אל-הנהר הבא אל-אהוא, ונחנה שם, ימים שלשה; ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא-מצאתי שם.  טז ואשלחה לאליעזר לאריאל לשמעיה ולאלנתן וליריב ולאלנתן ולנתן, ולזכריה ולמשלם--ראשים; וליויריב ולאלנתן, מבינים.  יז ואוצאה (ואצוה) אותם על-אדו הראש, בכספיא המקום;״
שם המלה אדו (שם של איש) מנוקדת בחיריק. לכן יש הסוברים (אני, למשל) שיש לאמר ״LO IDO ROSH
אבל לכתוב בחיריק חסר - לא אדו ראש.

כל טוב,


אהרן

כי תבוא

דברים פרק-כו

{א}  וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: 

{ב}  וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: 

רשב״ם: ״נתן לך ושמת בטנא. לפי שהוא סוף דבר הלמ״ד קמ״ץ אבל לך מחובר לשלפניו.״

איך ניתן להבין את דברי הרשב״ם?
ניקדתי את פירוש הרשב״ם לפי הבנתי:
 ״ נֹתן לָך ושׂמתָ בטנא, לפי שהוא סוף דבוּר הַלמד קמץ, אבל ‘לךָ’ מחובר לשלפניו “

ומה פירוש הדברים?
בפסוק ב’ המילה ״לָך״, יש קמץ תחת האות דלת, אבל בפסוק שלפניו, שהוא פסוק א’ , המילה היא ״לךָ״, אין קמץ תחת הדלת אלא שוא. והסיבה?
בפסוק ב’ המילה ״לָך״ היא סוף משפט. ואילו בפסוק א’ אין המילה לך סוף משפט, אלא היא מחוברת וקשורה למילה הבאה: ‘נותן לך נחלה’.

אבל, כאשר אנחנו קוראים את הפסוקים אנחנו רואים שבשני הפסוקים המילה ״לך״ מופיעה בטיפחא (טרחא - אצך הספרדים).  אילו היתה המילה מוטעמת בסוף פסוק (סילוק) או באתנחתא, אז ודאי שהמילה ״לך״ היתה קמוצה תחת האות למד; וכן, אילו המילה ״לך״ היתה מוטעמת בטעם משרת, ודאי שהייתה מוטעמת בשוא תחת הלמד. 


 כידוע, טיפחא  הוא טעם מפסיק מסוג ״מלך״, אם כן, מדוע במקום אחד ״לָך״ ובשני ״לךָ״?
האם לא בכל המקומות משקל הפסק הטיפחא זהה? האם אינו מפסיק בצורה זהה?
התשובה היא - לא.
משקל ההפסק של טעם מפסיק אינו שווה בכל מקום, אלא הוא תלוי במקומו במשפט.  

כידוע, אחד מתפקידהם של טעמי המקרא הוא התפקיד הפיסוקי-תחבירי.  הטעמים המפסיקים משמשים כסימני פיסוק.
בדומה לנקודה (.),  נקודה-פסיק (;), ןפסיק (,) . כפי שלנקודה משקל כבד יותר מאשר לנקודה-פסיק, ולנקודה פסיק משקל כבד יותר מאשר לפסיק, כך לטעמי המקרא משקלים שונים.
הטעמים המפסיקים מתחלקים לקיסרים (״הכבדים ביותר”), ואחר כך מלכים, משנים, ושלישים.
הקיסרים הם: סוף-פסוק (סילוק), ואתנחתא (אתנח)
מלכים: סגול , שלשלת, זקף קטן, זקף גדול, טפחא (טרחא)
משנים: רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר
שלישים: פזר, קרני פרה, תלישה גדולה, גרש, גרשיים, מונח לגרמה (פסק)
אם נרצה להשוות את טעמי המקרא לסימני הפיסוק של ימינו, ניתן לומר שסןף-פסוק (סילוק) הוא שווה ערך לנקודה (.) , ואתנחתא - לנקודה-פסיק (;)
שאר הטעמים המפסיקים ניתן להשוותם לפסיק (,) בדרגות, או משקלים שונים.
הקיסרים הם בעלי המשקל הרב ביותר, ואחר כך לפי הסדר - המלכים, משנים, ושלישים.
מה שפחות ידוע הוא שהמשקל של כל אחד מהמפסיקים אינו רק בהתאם לקבוצה אליה הוא שייך (קיסרים מלכים, וכו), אלא משקלו תלוי גם במקומו במשפט.  יתרה מזאת, ייתכן פסוק  שבו טעם מפסיק מקבוצה נמוכה יותר, יהיה משקלו רב יותר מאשר טעם מפסיק מהקבוצה מעליו. 

חלוקת המשפט היא בצורה בינארית. זאת אומרת, כל משפט מחולק לשני תתי משפטים. ואחר כך, כל תת משפט מחולק גם הוא לשניים - לשני ״תתי תתי משפטים״, וכן הלאה. החלוקה היא לאו דוקא לשני חלקים שווים. היא לא חלוקה לפי אורך, אלא לפי בהתאם למבנה התחבירי.

על מנת לשבר את האוזן, נקרא לכל פסוק ״קיסרות”.  הקיסר - סןף פסוק, שולט בקיסרות - בפסוק,  מתחילתו ועד סופו.  
הקיסר מחלק את קיסרותו לשני חצאים (לא בהכרח שוים), שני ״תתי קיסרויות״,  וממנה קיסר אחר, בדרגה נמוכה יותר, טיפחא. קיסר זה , טיפחא ישלוט בכל החלק הימני של הקיסרות - פסוק. החלך הימני הוא מתחילת הפסוק, ועד נקודת החציה (כאמור, לאו דוקא חצאים שוים באורכם). 
מעתה כל מושל יוכל למנות רק מושל מהקבוצה שמתחתיו.  זאת אומרת, מעתה, שני הקיסרים, אם יירצו למנות מושלים , יצטרכו לבחור באחד מהטעמים מקבוצת המלכים.
הקיסר טיפחא יחלק את שטח שיפוטו לשניים, וימנה מלך שימלוך על החצי הימני של קיסרות הטיפחא. המלך יוכל גם הוא לחצות את ממלכתו ולמנות משנה שישלוט על החצי הימני של ממלכתו, וכן הלאה, המשנה ימנה שליש.
נחזור לקיסר הראשון, סוף פסוק. לאחר שהעמיד את הקיסר טפחא כשליט על החלק הימני של הפסוק, הקיסר סוף פסוק רשאי לחלק את החלק הנותר, מנקודת החצי של הפסוק (שהוא הגבול השמאלי של הקיסרות של הטיפחא) ועד סוף הפסוק, ולמנות שליט נוסף, שישלוט מטעמו מנקודת גבול זו, ועד המחצית של החלק הנותר. הממונה יהיה מקבוצת המלכים. וכן הלאה.

נקח לדוגמה את פסוק א’ לעיל.
הקיסר סוף פסוק (סילוק) מחלק את קיסרותו, הפסוק, לשניים.
נקודת החצי היא במילה נחלה. והממונה מטעם הקיסר סוף פסוק, הוא הטעם טיפחא. 
רשמתי 1/2 שכן זהו נקודת החצי של הפסוק.
הטיפחא, קיסר גם הוא, שולט מתחילת הפסוק ועד נקודת החצי.
גם הוא מחלק את תחום שיפוטו לשניים. הוא ממנה מושל מהקבוצה שתחתיו, קבוצת המלכים. במקרה זה זקף קטן. 
נקודת החצי של תחום שיפוטו של הטיפחא היא המילה ״הארץ״.
 נקודה זו היא חצי מתחום שיפוטו, אך רבע מהפסוק כולו, ולכן רשמתי ״1/4״ על יד המילה ״הארץ״. 
המצב כרגע הוא, הטיפחא שולט על כל המחצית הראשונה של הפסוק מתחילת הפסוק ועד המילה ״נחלה״ ועוזר לו הממונה מטעמו, המלך ״זקף קטן״ השולט מתחילת הפסוק ועד המילה ״הארץ״.
 עכשיו הקיסר טיפחא מחלק לשניים את החלק השמאלי של קיסרותו.  החלק השני של קיסרותו משתרע מן המילה ״אשר״ ועד המילה ״נחלה״ .
נקודת החצי של החצי הזה תסומן בסימן “1/8”. והיא המילה ״אלהיך״.  מדוע סימנתי ״1/8”?
הטיפחא שולט על חצי מהפסוק, חילק את קיסרותו לשניים, ולכן כל חלק הוא 1/4 מהפסוק, ועכשיו שחילק כל רבע לשניים, אזי החלוקה האחרונה הזאת היא 1/4 מהפסוק.     כיון שכאמור הטפחא חייב למנות רק מישהו הקבוצה שאחת מתחתיו, הוא חייב למנות מקבוצת המלכים. במקרה שלנו - זקף קטן.
שים לב שמשקלו של הזקף הקטן הזה בפסוק קטן ממשקלו של הזקף הקטן שבמילה ״ארץ״ שכן, זה שבמילה ארץ נמצא בנקודת הרבע, ושולט על רבע מהפסוק, ואילו הזקף קטן שבמילה ״אלהיך״ נמצא בנקודת 1/8 ןשולט רק על 1/8 מהפסוק. ״אשר ה’ אלהיך״.
הנה, שני טעמים זהים שמשקלם בפסוק שונה.
אמרנו שרבע הפסוק ״אשר ה’ אלהיך נתן לך נחלה” מתחלק לשניים, כל חלק הוא 1/8 מהפסוק.  “אשר ה’ אלהיך״ הוא 1/8 אחת,
והשמינית השניה היא ״נתן לך נחלה״  . את שמינית הפסוק הזה נחלק לשניים. נקודת החצי היא המילה ״לך״. וכמובן היא תסומן ב 1/16.
אם כך הטיפחא שבמילה ״לך״ משקלו נמוך  (  1/16 ) מאשר הזקפים קטנים.

נוכל לעשות חלוקה דומה בפסוק ב’.  אז נראה שהמילה ״לך״ נמצאת בנקודת הרבע של הפסוק. המלך בפסוק ב’ שולט על רבע מהפסוק ואילו המלך שבפסוק א’ שולט רק על   1/16 מהפסוק.   משקל ההפסק של הטיפחא במילה ״לך״ שבפסוק א’ קטן בהרבה ממשקל ההפסק של הטיפחא במלה ״לך״ שבפסוק ב’.
בפסוק א משקלו כה קטן, שניתן לומר שהוא מחובר למילה ״נחלה״  .  ״נותן לך נחלה״.  ואילו בפסוק ב’ ההפסק גדול יותר. 
חלוקת הטעמים נעשתה כך שהמילה ״לך״ בפסוק ב’ שייכת למשפט התיאור (המתאר את הארץ) “אשר ה’ אלהיך נותן לך״ , והמשפט ״ושמת בטנא״ אינו חלק ממנו
ולכן הרשב״ם קורא לו ״סוף דיבור״.  ואילו המילה ״לך״ בפסוק א’ ״נותן לך נחלה״  היא בתוך משפט אחד, מחוברת אליו משתי צידיה, ולכך מתכוון הרשב״ם במילה ״מחובר״.  כוונת הרשבם באומרו ״לשלפניו״ היא בפסוק לפניו. בפסוק א שלפני ב.

{א} <{[( וְהָיָה֙ 1/8 (כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ)]1/4

[(( אֲשֶׁר֙ ) 1/16  (יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ )) 1/8

((נֹתֵ֥ן לְךָ֖) 1/16 (נַֽחֲלָ֑ה))]} 1/2

{[וִֽירִשְׁתָּ֖הּ]   1/4 [וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: ]}> 1


{ב} <{[( וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה) 1/8

((אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛) 1/16

 (אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ))]  1/4

[וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא]} 1/2

 {[וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם] 1/4

[( אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ ) 1/8

((לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ) 1/16


(שָֽׁם: ))]}> 1

קדיש

הערותיי נראות כך
בע"ה
הערות נחוצות מאד לקריאה נכונה של הקדיש
יִתְגַּדַּל[ולא:it-ka-dal} וְיִתְקַדַּש שְׁמֵיהּ{מפיק הּ, ש' בשוא נע, she-meh ולא shmey} רַבָּא, אשכנזי המבטא כל צירי כמו ai באנגלית (main, plain) צריך לזכור גם את המפיק: shemaih
בְּעָלְמָא{ע' בקמץ רחב, ל' בשוא נע, be-A-le-ma  ולא be-Ol-ma] דִּי-בְרָא[ב' רפה ובשוא נע ve-ra]
חלוקת די ברא, היא ע"פ ספר דניאל והמקובלים. הנוסח הקדום ע"פ הארמית בתלמוד ובתרגומים במילה אחת: דברא
כִרְעוּתֵהּ,] מפיק הּchir-u-teh] וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ[מפיק הּmal-chu-teh]
וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ[מפיק הּpur-ka-neh] וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ,[מפיק הּme-shi-cheh]
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן[ב'-בשוא נח-uv] וּבְחַיֵּי[ב'-בשוא נח]דְּכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל
בַּעֲגָלָא[להשמיע ה-עֲ' ba-A-ga-laִ] התימנים מנקדים ג' בפתח. וּבִזְמַן קָרִיב,[הפסק קל]וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵיהּ[כנ"ל,מפיק הּ'-ש' בשוא נע she-meh ]רַבָּא מְבָרַך[בָ' בקמץ רחב me-Va-rach, ולא !
Me-VO-rach]לְעָלַם[עָ בקמץ רחב le-A-lam ולא!  le-O-lam ] וּלְעָלְמֵי [לְ ראשונה בשוא נח
עָ' בקמץ רחב לְ' שניה בשוא נע ul-A-le-mey] עָלְמַיָּא[ עָ' בקמץ רחב ל' בשוא נע A-le-ma-ia ].

יִתְבָּרַך וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר[להשמיע הַ ve-it-HA-dar]
וְיִתְעַלֶּה[להשמיע עַ ve-it-A-le] וְיִתְהַלָּל[להשמיע הַ ve-it-HA-lal]שְׁמֵהּ[she-meh]
דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְעֵלָּא[מלעיל ! ההטעמה ב-ע]מִן-כָּל- הנוסח הקדום מכל במילה אחת, החלוקה לשתי מילים על דרך הקבלה בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא,
תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא,[ב חֱ' חטף סגול ve-ne-CHE-ma-ta]  לא ולא! החי"ת בקמץ!! נֶחָמָתָא, החטף הוא משיקולים מוטעים של רז"ה דַּאֲמִירָן[דַ' בפתח DA-a-mi-ran]
בְּעָלְמָא,[עָ ' בקמץ רחב לְ' בשוא נע be-A-LE-ma] וְאִמְרוּ אָמֵן.

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן, וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל
מָאן [צ"ל מַאן בפתח, מָאן בקמץ הוא כלי] דְעָסְקִין[עָ' בקמץ סְ' בשוא נע de-A-SE-kin]בְּאוֹרַיְתָא,[מלרע]דִּי בְאַתְרָא[מלרע]
קַדִּישָׁא תוספת מיותרת [מלרע]הָדֵין, וְדִי בְכָל[ב' רפה, ללא דגש ]אֲתַר וַאֲתַר,[וַ' בפתח VA-a-tar]
יְהֵא[ye-he ]לְהון וּלְכוֹן[לְ בשוא נח] שְׁלָמָא[מלרע] רַבָּא,[מלרע] חִנָּא[מלרע,]
וְחִסְדָא[מלרע]וְרַחֲמֵי, וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי[מְ' בשוא נח]רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם
[ה-קֳ' בחטף קמץ.כל חטף קמץ נקרא כחולם. לכן, KO-dam ולא! KA-dam]אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא
[ב' רפה ללא דגש] וְאַרְעָא,  וְאִמְרוּ אָמֵן. אבינו שבשמים ובארץ נשמע מוזר.
לקדיש תתקבל:תִּתְקַבַּל צְלוֹתְהוֹן[צְ' בשוא נע, תְ' בשוא נעtce-lo-te-hon ]
וּבָעוּתְהוֹן[תְ' בשוא נע]דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם[כנ"ל[ ko-damאֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא
[בִ' ב' רפה ללא דגש] וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁלָמָא[שְׁ' בשוא נע ומלרע she-la-ma ] רַבָּא[מלרע] מִן שְׁמַיָּא[שְׁ' בשוא נע ומלרע]                 
וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל,וְאִמְרוּ אָמֵן.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל,וְאִמְרוּ אָמֵן.
נ"א יתגדֵל ויתקדֵש[בצירה] ובמקום  "וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי", י"א –וְרַחֲמִין וְחַיִּין אֲרִיכִין