Wednesday, July 8, 2020

ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד - מדוע ״מלך״ בקמץ קמץ?

פעמים רבות בעת תפילת הבוקר כאשר קראתי את המשפט המופיע בפסוקי דזמרה ״ה’ מֶלֶךְ, ה’ מָלָךְ, ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״, רבות תהיתי מדוע התיבה ״מָלָךְ״ מנוקדת בשני קמצים, הרי ידוע שפועל זה בבנין פעל (קל) בזמן עבר, מנוקד בדרך כלל בקמץ, אלא אם כן בסוף פסוק.  
פניתי בשאלה לנתנאל גורדצקי, והוא השיב לי תשובה מפורטת בנושא. 
מאמר זה מבוסס ברובו על תשובתו.
——————————————————————————————————————
בכל בוקר בפסוקי דזמרה אנחנו מברכים: ״ה’ מֶלֶךְ, ה’ מָלָךְ, ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד״.
- מאין לקוח הפסוק הזה?  
- מדוע המלה ״מָלָךְ״ מנוקדת בקמץ קמץ? הרי במשפט ״ה’ מָלָךְ״ הפועל מׇלך הוא בִּנְיָן פָּעַל (קַל), וכשכזה, היה עליו להיות מנוקד ״מָלַךְ״.

לשאלה ״מאין לקוח הפסוק הזה״?  התשובה היא פשוטה:  לא קיים פסוק כזה… 
ברכה זו מורכבת משלושה פסוקים, שלושתם מספר תהילים:
“ה’ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ:” (תהילים י’:ט״ז)
״ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט:״ (תהילים צ״ג:א’)
״ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:״ (שמות ט״ו:י״ח)

בעצם, המשפט “ה’ מָלָךְ” מופיע בחמישה מקומות. האחד הוא בספר דברי הימים:״יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה’ מָלָךְ:״ (דברי הימים א’ ט״ז:ל״א)
בפסוק זה המלה ״מָלָךְ״ מופיעה בסוף פסוק, ולכן כמובן מנוקדת בשני קמצים. 

ארבעת המקומות האחרים הם בספר תהילים:
״ה’ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה’ עֹז הִתְאַזָּר אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט:״ (תהילים צ״ג:א’)
״אִמְרוּ בַגּוֹיִם ה’ מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים:״ (תהילים צ״ו:י’)
״ה’ מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים:״ (תהילים צ״ז:א’)
״ה’ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ:״ (תהילים צ״ט:א’)

מה מיוחד בארבעת הפסוקים האלה? 
בכולם מופיע הצירוף ״ה’ מָלָךְ״ בקמץ קמץ, ואף אחד מהם אינו סוף פסוק.  אם כן מדוע ״מָלָךְ״ ולא ״מָלַךְ״?
מה שאולי יותר מעניין, אין בכל התנ״ך כולו את הצירוף ״ה’ מָלַךְ” אלא רק ״ה’ מָלָךְ” בשני קמצים.
לעומת זאת, כאשר מדובר על מלך בשר ודם, תמיד מופיע ״מָלַךְ״ ולא ״מָלָךְ״, אלא אם נכתב בסוף פסוק או באתנחתא.
לדוגמה:
״וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אָסָא מָלַךְ עַל יְהוּדָה בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְאַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: ״ (מלכים א’ כ״ב:מ״א)
״שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן::״ (מלכים ב’ ט״ו:י״ג)
ועוד רבים אחרים.

מה הסיבה? האם יש הבדל בין המלה ״מָלַךְ״ כאשר מדובר במלך בשר ודם, לבין ״מָלָךְ״ כאשר מדובר בקב״ה? האם יש משמעות שונה ל״מָלָךְ״ בשני קמצים?

כותב הבעל-שם-טוב: ״ה' מלך בסגול פי' שהוא מלך עתה בפועל מזה אנחנו יודעים ה' בקמץ פי' היה קודם הבריאה וימלוך פי' יהיה לעולם ועד״ (״כתר שם טוב״ כרך ב’ פרק מ״ד).
על פי הבעל-שם-טוב הניקוד בשני קמצים, מָלָךְ, מורה שאין זה זמן עבר פשוט, אלא זמן עבר שהוא עוד קודם הבריאה. שונה מ״מָלַךְ״ שהוא זמן עבר פשוט.

וייתכן סיבה אחרת. תנועת הקמץ היא הנשגבת והראשונה לתנועות. וכך כותב רבינו בחיי בפירושו לפרשת וירא: ״ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות, שהם קמ"ץ פת"ח צר"י סגו"ל חול"ם שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה״ (בראשית י״ח:ג’). 
ולפי תורתם של חב״ד (כנראה מבוסס על הזוהר): ״נקודת הקָמץ הנקודה הראשונה, מכוונת בסדר הנקודות כנגד ספירת הכתר שהיא הספירה הראשונה״.
מכאן ראוי לה לתנועת הקמץ שתעטר את המלה ״מָלָךְ״ בצירוף ״ה’ מלך״ שכן היא ראש למלכים. (במקורותינו שבע התנועות נקראות מלכים).

עיון בתרגומו של הרב סעדיה גאון , מציע סיבה נוספת לניקוד המלה ״מָלָךְ״ בשני קמצים.
את הצירוף ״ה’ מָלָךְ״ מתרגם הרס״ג ל״אללה אלמלך״, שפירושו בעברית ״ה’ המלך״. ז״א שלפי הרס״ג ״מָלָךְ״ הוא תואר.  

אולם נראה יותר שהסיבה להבדל בין ״מָלָךְ״ כאשר בא בצירוף ״ה’ מָלָךְ״ ואילו בצירוף עם בשר ודם מנוקד ״מָלַךְ״, נובעת מסיבה תחבירית גרידא.
ישנם בתנ״ך כמאה פסוקים בהם הפועל ״מָלַךְ״ בא אחרי מלך שהוא בשר ודם:
״וְכֹל עָרֵי סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן עַד גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן:״ (יהושע י״ג:י’)
״וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם:״ (שופטים ד’:ב’)
״וְנָדָב בֶּן יָרָבְעָם מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם:״(מלכים א’ ט״ו:כ״ה)
ועוד רבים.

מה ההבדל בין הפסוקים הנ״ל לפסוקים בתהילים? מדוע כאן מָלַךְ ושם מָלָךְ?
הזכרתי לעיל שכאשר המלה ״מלך״ באה בסוף פסוק או באתנחתא, היא תנוקד בשני קמצים. ניקוד זה הוא צורת הפסק. כמו המלה ״גֶּפֶן״ שאם תבוא בסוף פסוק או באתנחתא תנוקד ״גָּפֶן״.
אלא, שהרבה מן המלים לא רק בסוף פסוק ינוקדו בצורת הפסק, אלא גם בסוף משפט.  המשפטים בתהילים ״ה’ מָלָךְ״ הם משפטים שלמים. יש בהם נושא ונשוא. לכן ״מלך״ הוא סוף המשפט, וינוקד בשני קמצים: ״מָלָךְ״. לעומת זאת הדוגמאות הנ״ל שציטטתי מנביאים, יש בהם נושא נשוא ומושא.  המושא הוא ״בחשבון״, ״על ישראל״ וכו’. לכן המשפט אינו מסתיים במילה ״מׇלך״, אלא ממשיך למילה שאחריה, ולכן אין המלה “מׇלך” מנוקדת בצורת הפסק ״מָלָךְ״, אלא בצורת המשך ״מָלַךְ״.

בפסוקים אחרים בא הנשוא לפני הנושא:״
״וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן:” (שמואל ב’ ט״ו:י)
״וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע:” (מלכים א’ א’:י״א)
וכאן המשפט אינו מסתיים כמובן במלה ״מׇלך״, ולכן מנוקדת בקמץ ופתח, כבצורת המשך.

בעצם, בתנ״ך מצאנו פסוק אחד שם ״מָלַךְ״ בצירוף שם אדנות כן מופיע בקמץ ופתח:
״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה’ צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד:״ (ישעיהו כ״ד:כ״ג)
ויתכן שזאת הוכחה שהסיבה למָלָךְ בשני קמצים היא סיבה תחבירית. כי גם כאן הנשוא מופיע לפני הנושא, ולכן אין כאן הפסק. מָלַךְ ינוקד כאן בצורת המשך.

ואלה האוחזים בפירושו של הרס״ג יאמרו שהסיבה שמופיע בפסוק יחידי זה בקמץ ופתח, כיון שכאן ״מָלַךְ״ אינו שם תואר, כי הרי בלשוננו שם התואר יבוא אחרי השם. 
ואילו בתהילים ״מָלָךְ״ הוא אחרי השם, ולפי תרגומו של הרס״ג את ״ה’ מָלָךְ״ ל-״אללה אלמלך״ (ה’ המלך) שם זהו כן שם תואר.

מעניין שבפיוט ״אדון עולם״, הפועל ״מלך״ נכתב בקמץ ובפתח: ״אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא״.
מדוע כאן לא נכתב ״מָלָךְ״, אלא ״מָלַךְ״? 




אהרן גל

Sunday, June 14, 2020

לברכת המזון - מגדיל/מגדול


כולנו מכירים את השורה בברכת המזון ״מגדיל (‘מגדול’ בשבת ויום טוב) ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו״.
מדוע האחד ביום חול והשני בשבת ויום טוב?
אחת הסיבות אותה מסבירים הרבנים היא שבימי חול שהם ימי מלאכה ועשיה, אומרים בבנין הפעיל ״מגדיל״, לשון של פעולה אקטיבית, אך בשבת בה אנו שובתים ממלאכה, אומרים בלשון פסיבית ״מגדול״.
יש האומרים שכיון שבמקום אחד במקרא (תהילים) נאמר ״מגדיל״ ובמקום אחר (שמואל) נאמר ״מגדול״, אומרים את שניהם, אחד ביום חול, והשני בשבת.

ישנם הסברים נוספים, אך הסבר מעניין קראתי בספר ״מקור ברוך״ של הרב ברוך אפשטיין. אומר הרב ברוך אפשטיין שכל הנושא של ״מגדיל/מגדול״ בטעות יסודו. 
הברכה היא ״מגדיל ישועות״, אך כיון שבספר שמואל כתוב ״מגדול״, כתב אחד ממעתיקי ברכת המזון ‘ש״ב’ , לאמור ״שמואל ב’ ״  . אחר כתב ״שב’ “ , ועד מהרה הובן ש ״שב’ ״ זה קיצור של “שבת״. ואם שבת, אז למה לא יום טוב…

האם אכן בטעות יסודו?  האבודרהם, באמצע המאה ה-14, כתב שיש לומר בשבת ״מגדול״, וביום חול ״מגדיל״. ידוע שספר שמואל היה ספר אחד, אלא שהנוצרים חלקו אותו לשני ספרים. שמואל א’ ושמואל ב’.  האם החלוקה לשני ספרים היתה ידועה בימיו של האבודרהם?  הרי שאם לא היתה ידועה אז, לא ייתכן שמה שכתב האבודרהם מקורו בטעות שנבעה מחוסר ההבנה מהו ״ש״ב”.
מסתבר שהקונקורדציה העברית הראשונה התפרסמה רק במאה ה-15, שם הופיע ספר שמואל כשני ספרים נפרדים, שמואל א’ ושמואל ב’. לפי זה הטעות (אם אכן טעות) יכולה היתה להווצר רק מאז. 
כי הרי איך ידע האבודרהם או רבותיו על קיומו של ספר שמואל ב’ כספר נפרד? 
טענה זו טוענים אלה האומרים ש״מגדול/מגדיל״ היה ידוע עוד קודם, ואין מקורו בטעות.

אלא, אמנם הקונקורדציה העברית הראשונה התפרסמה אחרי  שהאבודרהם פרסם את ספרו (כזכור, פרסמו במאה ה-14), אבל קודם לכן, כבר במאה ה-13 נעשתה החלוקה של ספר שמואל לשני ספרים, שמואל א’ ושמואל ב’. החלוקה לשני ספרים נעשתה על ידי נוצרים. ובאותו זמן, במאה ה-13, פורסמה הקונקורדציה הלטינית הראשונה. 
האם כבר בזמנו של האבודרהם היתה החלוקה הזאת לשמי ספרים ידועה ומקובלת?  אינני יודע.  אך אם נכונים דבריו של ״הברוך שאמר”, כנראה שהתשובה לכך היא חיובית.

יש לציין שבספר ״ברכת המזון״ לשבתי סופר מפרעמישלא (מאה ה-16) מצאתי שכתוב “מַגְדִּל”, ושם אין ״מגדול״, ורק שהמפרש הוסיף בהערותיו שעל פי ״אור חדש״ (מאה 16) יש לומר בשבת ויו״ט ״מגדול”.
בברכת המזון שבמחזור ויטרי (שמחה בן שמואל מויטרי, מאה ה-12. הספר בהוצאת ״אוצר הפוסקים״) מצויין ש״מגדול״ הוא לפי כתב יד ששון, ו״מגדיל״ הוא לפי כ״י אחר. 

חילוק גירסה בין זמנים שונים הוא לא זר לנו. הנה לדוגמה בתפילת שמונה עשרה -״שים שלום״ בשחרית ו״שלום רב״ במנחה. וכן בתפילת שבע; במעריב - ״וינוחו בה״, בשחרית - ״וינוחו בו״, ובמנחה - ״וינוחו בו״. כך שאין לומר בודאות שחילוק הגרסאות ״מגדיל״ ביום חול, ו״מגדול״ בשבת, יסודו בטעות.

האמנם ״מגדול״ מורה על פעולה פסיבית כמו שנטען לעיל?  ז״א, מ״ם השמוש ואחריה ״גְּדוֹל״? כמו לדוגמה: ״וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ או ״וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל״ (שמואל א’ ט״ז א).
יש לשים לב לנקודה חשובה. זוהי הנקודה החסרה במלה ״מגדול”. חסר הדגש חזק שבאות גימ״ל.
ודאי שמתם לב שבשתי המלים: ״ממצוא״ וגם ״ממלוך״ האות שבאה אחרי מ״ם השימוש דגושה. ואילו במילה ״מגדול״ היא אינה דגושה. מכאן שהאות מ״ם במילה ״מגדול״ אינה מ״ם השימוש, אלא היא חלק מהמילה עצמה.  ״מגדול״. מהו מגדול? מגדול הוא ״מִגְדָּל״.  ״מגדול ישועות״ פירושו ״מִגְדַּל יְשׁוּעוֹת״ . כמו ״מגדל עוז״ (משלי י״ח:י’) או ״מעוז ישועות (תהילים כ״ח:ח’). 

אין להתפלא בצורת הכתיבה ״מגדול״, שכן מצאנו במקרא ״מִבְחוֹר״ במקום ״מִבְחָר״: ״וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו״ (מלכים ב’ י״ט:כ״ג). וכן גם ״מסתור״ במקום ״מסתר”.
המלה ״מִגְדּוֹל״ או ״מִגְדֹל״ מופיעה בספר יחזקאל: ״מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ״ (יחזקאל כ״ט:י’).  בתרגום יונתן: ״מִמִגְדַל סְוֵנָה וְעַד תְּחוּם כּוּשׁ:״

יש לשים לב שבתנ״ך (ע״פ נוסח ארם צובא שהוא המדוייק ביותר) נכתב כך:
״(מגדיל) [מִגְדֹּ֖ול] יְשׁוּעֹ֣ות מַלְכֹּ֑ו וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיחֹ֛ו לְדָוִ֥ד וּלְזַרְעֹ֖ו עַד־עֹולָֽם׃״ שמואל ב’ כ״ב: נ״א)

״(מגדל) [מַגְדִּיל֮] יְשׁוּעֹ֪ות מַ֫לְכֹּ֥ו וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד ׀ לִמְשִׁיחֹ֗ו לְדָוִ֥ד וּלְזַרְעֹ֗ו עַד־עֹולָֽם׃״ (תהילים י״ח:נ״א.)
בנוסח אחר של תהילים מצאתי שאין כתיב וקרי אלא נכתב ״מַגְדִּל”.

יש מעין חילוף בין הכתיב וקרי, שמואל ותהילים. כמו כן יש לשים לב שבתהילים הכתיב הוא ״מגדל״, וכיון שהכתיב אינו מנוקד, יתכן שגם בתהילים (ע״פ גרסת הכתיב) גורסים ״מִגְדַּל יְשׁוּעוֹת״.

אם נשווה את שמי המזמורים, זה שבשמואל ב’ פרק כ״ב, לבין זה שבתהילים, נראה ששניהם כמעט זהים לחלוטין. זהו בעצם אותו מזמור בגרסאות השונות מעט זה מזה. 
שני הפסוקים אותם ציינתי לעיל זהים, פרט למלה אחת. ״מִגְדּוֹל״ בשמואל,  ו״מַגְדִּל” בתהלים. האם ייתכן שבאחד הכוונה ״מִגְדַל ישועות״ ובשני ״מגדיל (או מרבה) ישעות?״
לדעתי, סביר יותר ששניהם יאמרו אותו דבר. מכאן שיתכן שיש להבין את תהלים דוקא פי הכתיב ״מגדל ישועות״.   וכן גם בכתיב בשמואל (מגדיל), כי הרי ידוע שלפעמים יש בתנ״ך חילוף בין האות יו״ד לו״ו. כמו ״לעזיר״ במקום ״לעזור״, וכן ״קרואי/קריאי״ (פעם האחד בכתיב והשני בקרי, ופעם להיפך).

הנראה לי שבשתי הגרסאות אין מדובר על הגדלת או ריבוי ישועות, אלא על מִגְדַל ישועות. כבר בתחילת המזמור נכתב: ״ד’ סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי:״ (תהלים י״ח:ג’). ״מצודתי״ מפרש המצודת ציון ״מגדל גבוה וחזק”.  

הפסוק האחרון במזמור בעצם מסכם את כל מה שנאמר במזמור כולו. דוד המלך רואה בהשם מִגְדַל ישועות ועושה חסד לו ולזרעו עד עולם.

לסיום, ישנן שתי גרסאות למקום קבורתו של שמואל.  האחת אומרת שהוא על הר כקילומטר אחד משכונת רמות שבירושלים. השניה אומרת שמקור קבורתו על יד הישוב גבע בנימין הנמצאת כ 2 ק״מ צפונית מזרחית לירושלים.
שמעתי שבויכוח שהיה בין שני הסטריונים לגבי מקום הקבורה הנכון, זה אומר שקברו של הנביא ע״י שכונת רמות, וזה אומר על יד גבע. לבסוף התפשרו והסכימו  שהאחד הוא קברו של שמואל א’, והשני הוא קברו של שמואל ב’…

הערות:

1. ברוך אפשטיין. 1860-1942, מחבר הספרים ״תורה תמימה״ ובו פירשים לתורה, ״מקור ברוך״, ו״ברוך שאמר״ ועוד. הוא בנו של יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, פוסק ומחבר ״ערוך השולחן״. נצר למשפחת בנבנשתי הספרדית, שאחרי גירוש ספרד ישבו בעיר אפשטיין, ומשם שם משפחתם.

2 האבודרהם פרסם את ספרו ״חיבור פירוש הברכות והתפילות״ בשנת 1340. בספר זה הוא כותב: ״וקבלתי מרבותי כי בשבת יש לומר מגדול ישועות בוא"ו ובחול מגדיל ביו"ד, ונ"ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול. ומגדול הוא מלא בוא"ו וחול"ם בוא"ו הוא מלך גדול. ומגדיל הוא חסר יו"ד וחיר"ק בלא יו"ד הוא מלך קטן. ועוד מגדיל הוא בתהלים ועדיין לא היה דוד מלך. ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך״. יש גם לשים לב למוזריות שבהדפסת דברי האבודרהם. הוא כותב בפירוש שמגדיל הוא חסר יו״ד (היינו חיריק חסר) אבל כותב זאת עם יו״ד…

3. חלוקת התנ״ך לפרקים וכן חלוקת ספר שמואל לשני חלקים התחילה בתחילת המאה ה-13, ונעשתה על יד נוצרים. בשנת 1235 הושלמה הקונקורדציה הלטינית הראשונה, על ידי הכומר הוגו דה סנקטו קארו.

4. הקונקורדציה העברית הראשונה חוברה על ידי יצחק מתן שהיה מנהיגה של יהדות פרובנץ.  היא הושלמה בשנת 1447 ונקראה בשם ״מאיר נתיב״.

5. ״וינוחו בה״, ״וינוחו בו״, ״וינוחו בם״ - מצאתי שאין כך בכל הסידורים. יש סידורים בהם הגירסה אחידה: ״וינוחו בה״

6. בפירוש הרד״ק לספר שמואל ב’ כ״ב:נ״א נאמר: ״מגדול. מגדיל כתיב ביו"ד וקרי בוי"ו כמו שהוא בספר תהלים בקריא' גם כן הקרי מגדול בחולם והוא תואר והענין אחד״ . האם ייתכן שבספר תהילים שהיה בידי הרד״ק נכתב ״מגדול״ בחולם?בתהילים גרסת ארם צובא קיים כתיב וקרי, אך בשני ספרי תהילים שבידי אין קרי וכתיב וכתוב “מַגְדִּל”.

7. ציינתי שאחרי מ״ם השימוש יש דגש. אך יש מספר חריגים כמו מ״ם השימוש לפני אות גרונית ולפני האות יו״ד. במקרים אלה לא יבוא דגש. קיימות עוד מספר מלים כמו ״וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ״ (בראשית כ״ה:כ״ג)  שם כותב הרד״ק ״למ"ד מלאם רפה ודינה להדגש וכמוה רבים כמו, מבציר אביעזר (שופטים ח' ב') מגבורתם כושים (יחזקאל ל"ב) והדומים להם״ , אלא שבכל אחד מהמקומות לעיל מציין הרד״ק שזהו חריג. הוא אינו מציין זאת בספר שמואל ב’. וכן גם המנחת שי. הוא מציין את החריגים במקומם, אך אינו מציין זאת בספר שמואל ב’. מכאן שחוסר הדגש באות גימל שבמילה ״מגדול״, אינה נובעת ממקרה חריג של מ״ם השימוש, אלא המ״ם היא חלק מהמלה עצמה.



Saturday, June 13, 2020

בהעלותך, שלח לך

וְעַ֨ל-צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי: וְעַל-צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי-גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן-דְּעוּאֵֽל:
מדוע הטעמים ב״על צבא״ מטה בני גד שונים מטעמי ״על צבא״ בשאר המטות?
וכמעט באותו עניין, מדוע הטעמים ב״למטה אפרים״ שונים מיתר המטות?

 הסיבה היא ש״גד״ הוא שם קצר, הברה אחת. נלך מהאתנחתא אחורנית. ״שׁמעון״ שתי הברות מוטעם בטפחא, ולפניו מונח. גם ״בני-גד״ שתי הברות, מוטעם בטפחא ולפניו מונח. בשני הפסוקים לפני המונח  מופיע טיפחא. אלא שבפסוק על ״בני-גד״ התיבה בטפחא היא התיבה הראשונה בפסוק, ובפסוק על ״בני שמעון״ יש עוד תיבה לפניה, ואותה הטעימו במתיגה-זקף.

ובפרשת ״שלח״: ״לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף:  לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן:  לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא:״
גם כאן סיבה דומה.  לאביו של הושע שם קצר, ״נון״. אצל שאר השבטים שם האב הוא שלוש הברות, ולפניהן הטיפחא. “בן-נון שתי הברות, ולכן אין הטיפחא מופיעה לפניו ממש, אלר אינה מופיעה לפני ״בן-נון״ , אלא בתיבה שלפני כן -  ״אפרים”.

Saturday, April 18, 2020

מגדיל - מגדול - מגדל


כולנו מכירים את השורה בברכת המזון ״מגדיל (‘מגדול’ בשבת ויום טוב) ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו״.
מדוע האחד ביום חול והשני בשבת ויום טוב?
אחת הסיבות אותה מסבירים הרבנים היא שבימי חול שהם ימי מלאכה ועשיה, אומרים בבנין הפעיל ״מגדיל״, לשון של פעולה אקטיבית, אך בשבת בה אנו שובתים ממלאכה, אומרים בלשון פסיבית ״מגדול״.
יש האומרים שכיון שבמקום אחד במקרא נאמר ״מגדיל״ (תהילים) ובמקום אחר ״מגדול״, אומרים את שניהם, אחד ביום חול, והשני בשבת.

ישנם הסברים נוספים, אך הסבר מעניין קראתי בספר ״מקור ברוך״ של הרב ברוך אפשטיין, שהוא גם מחבר ״תורה תמימה״ ובנו של ״ערוך השולחן״, הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין.
אומר הרב ברוך אפשטיין שכל הנושא של ״מגדיל/מגדול״ בטעות יסודו. 
הברכה היא ״מגדיל ישועות״, אך כיון שבספר שמואל כתוב ״מגדול״, כתב אחד ממעתיקי ברכת המזון ‘ש״ב’ , לאמור ״שמואל ב’ ״  . אחר כתב ״שב’ “ , ועד מהרה הובן ש ״שב’ ״ זה קיצור של “שבת״. ואם שבת, אז למה לא יום טוב…

מעניין, אלא טען מי שטען שיש בעיה קטנה בהסבר הזה של הרב ברוך אפשטיין.  הבעיה היא שהאבודרהם, באמצע המאה ה-14 כתב שיש לומר בשבת ״מגדול״, וביום חול ״מגדיל״. ידוע שמלכתילה ספר שמואל היה ספר אחד, ורק כמאה שנה אחר כך, במאה ה-15, התפרסמה הקונקורדציה הראשונה לתנ״ך, ובה מופיע ספר שמואל כשני ספרים.
אם כך, מופלא לומר ״שמגדול/ מגדיל״ מקורו בטעות סופר שחשב ש ״שמ’ ב’ ״ (שמואל ב’) זה קיצור של שבת. 

אלא, אמנם הקונקורדציה העברית הראשונה התפרסמה אחרי  שהאבודרהם פרסם את ספרו (כזכור, פרסמו במאה ה-14), אבל קודם לכן, כבר במאה ה-13, פורסמה הקונקורדציה הלטינית הראשונה, ע״י נוצרים. שם כבר היתה חלוקה לשני ספרים. שמואל א’ וב’.  האם כבר בזמנו של האבודרהם היתה מקובלת החלוקה? אינני יודע.  אך אם נכונים דבריו של ״הברוך שאמר”, כנראה שהתשובה לכך היא חיובית.

האמנם ״מגדול״ מורה על פעולה פסיבית כמו שנטען לעיל?  ז״א, מ״ם השמוש ואחריה ״גְּדוֹל״? כמו לדוגמה: ״וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר״ או ״וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל״ (שמואל א’ ט״ז א).
יש לשים לב לנקודה חשובה. זוהי הנקודה החסרה במלה ״מגדול”. חסר הדגש חזק שבאות גימ״ל.
ודאי שמתם לב שבשתי המלים: ״ממצוא״ וגם ״ממלוך״ האות שבאה אחרי מ״ם השימוש דגושה. ואילו במילה ״מגדול״ היא אינה דגושה. מכאן שהאות מ״ם במילה ״מגדול״ אינה מ״ם השימוש, אלא היא חלק מהמילה עצמה.  ״מגדול״. מהו מגדול? מגדול הוא ״מִגְדָּל״.  ״מגדול ישועות״ פירושו ״מִגְדַּל יְשׁוּעוֹת״ . כמו ״מגדל עוז״ (משלי י״ח:י’) או ״מעוז ישועות (תהילים כ״ח:ח’). 

אין להתפלא בצורת הכתיבה ״מגדול״, שכן מצאנו במקרא ״מִבְחוֹר״ במקום ״מִבְחָר״: ״וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו״ (מלכים ב’ י״ט:כ״ג). וכן גם ״מסתור״ במקום ״מסתר”.
המלה ״מִגְדּוֹל״ או ״מִגְדֹל״ מופיעה בספר יחזקאל: ״מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ״ (יחזקאל כ״ט:י’).  בתרגום יונתן: ״מִמִגְדַל סְוֵנָה וְעַד תְּחוּם כּוּשׁ:״

יש לשים לב שבתנ״ך (ע״פ נוסח ארם צובא שהוא המדוייק ביותר) נכתב כך:
״(מגדיל) [מִגְדֹּ֖ול] יְשׁוּעֹ֣ות מַלְכֹּ֑ו וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיחֹ֛ו לְדָוִ֥ד וּלְזַרְעֹ֖ו עַד־עֹולָֽם׃״ שמואל ב’ כ״ב: נ״א)

״(מגדל) [מַגְדִּיל֮] יְשׁוּעֹ֪ות מַ֫לְכֹּ֥ו וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד ׀ לִמְשִׁיחֹ֗ו לְדָוִ֥ד וּלְזַרְעֹ֗ו עַד־עֹולָֽם׃״ (תהילים י״ח:נ״א.)
בנוסח אחר של תהילים מצאתי שאין כתיב וקרי אלא נכתב ״מַגְדִּל”.

יש מעין חילוף בין הכתיב וקרי, שמואל ותהילים. כמו כן יש לשים לב שבתהילים הכתיב הוא ״מגדל״, וכיון שהכתיב אינו מנוקד, יתכן שגם בתהילים (ע״פ גרסת הכתיב) גורסים ״מִגְדַּל יְשׁוּעוֹת״.

אם נשווה את שמי המזמורים, זה שבשמואל ב’ פרק כ״ב, לבין זה שבתהילים, נראה ששניהם כמעט זהים לחלוטין. זהו בעצם אותו מזמור בגרסאות השונות מעט זה מזה. 
שני הפסוקים אותם ציינתי לעיל זהים, פרט למלה אחת. ״מִגְדּוֹל״ בשמואל,  ו״מַגְדִּל” בתהלים. האם ייתכן שבאחד הכוונה ״מִגְדַל ישועות״ ובשני ״מגדיל (או מרבה) ישעות?״
לדעתי, סביר יותר ששניהם יאמרו אותו דבר. מכאן שיתכן שיש להבין את תהלים דוקא פי הכתיב ״מגדל ישועות״.   וכן גם בכתיב בשמואל (מגדיל), כי הרי ידוע שלפעמים יש בתנ״ך חילוף בין האות יו״ד לו״ו. כמו ״לעזיר״ במקום ״לעזור״. 

הנראה לי שבשתי הגרסאות אין מדובר על הגדלת או ריבוי ישועות, אלא על מִגְדַל ישועות. כבר בתחילת המזמור נכתב: ״ד’ סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי:״ (תהלים י״ח:ג’). ״מצודתי״ מפרש המצודת ציון ״מגדל גבוה וחזק”.  

הפסוק האחרון במזמור בעצם מסכם את כל מה שנאמר במזמור כולו. דוד המלך רואה בהשם מִגְדַל ישועות ועושה חסד לו ולזרעו עד עולם.

לסיום, ישנן שתי גרסאות למקום קבורתו של שמואל.  האחת אומרת שהוא על הר כקילומטר אחד משכונת רמות שבירושלים. השניה אומרת שמקור קבורתו על יד הישוב גבע בנימין הנמצאת כ 2 ק״מ צפונית מזרחית לירושלים.
שמעתי שבויכוח שהיה בין שני הסטריונים לגבי מקום הקבורה הנכון, זה אומר שקברו של הנביא ע״י שכונת רמות, וזה אומר על יד גבע. לבסוף התפשרו והסכימו  שהאחד הוא קברו של שמואל א’, והשני הוא קברו של שמואל ב’…


שבוע טוב,

אהרן

הערות:

1 האבודרהם פרסם את ספרו ״חיבור פירוש הברכות והתפילות״ בשנת 1340. בספר זה הוא כותב: ״וקבלתי מרבותי כי בשבת יש לומר מגדול ישועות בוא"ו ובחול מגדיל ביו"ד, ונ"ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול. ומגדול הוא מלא בוא"ו וחול"ם בוא"ו הוא מלך גדול. ומגדיל הוא חסר יו"ד וחיר"ק בלא יו"ד הוא מלך קטן. ועוד מגדיל הוא בתהלים ועדיין לא היה דוד מלך. ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך״.

2. חלוקת התנ״ך לפרקים וכן חלוקת ספר שמואל לשני חלקים התחילה בתחילת המאה ה-13, ונעשתה על יד נוצרים. בשנת 1235 הושלמה הקונקורדציה הלטינית הראשונה, על ידי הכומר הוגו דה סנקטו קארו. 

3. הקונקורדציה העברית הראשונה חוברה על ידי יצחק מתן שהיה מנהיגה של יהדות פרובנץ.  היא הושלמה בשנת 1447 ונקרא בשם ״מאיר נתיב״.


Sunday, April 12, 2020

לפרשת כי תשא - קרן עור פניו

״וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:״ (שמות ל״ד:ל’)
כותב האבן עזרא: ״ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי' תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל.והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים:״

״ישתחקו עצמות״ היא ‘ברכה’ חביבה על האבן עזרא, אותה הוא מייעד גם במקומות אחרים לחוי הבלכי. חוי הבלכי היה יהודי כופר שחי בפרס במחצית השניה של המאה התשיעית. במקום אחר מכנה אותו הראב״ע ״חוי הכלבי״.  חוי הבלכי פירש ש״קרן עור פניו״ פירושו שעור פניו של משה הפך יבש וקרני.  וכיון שכך בני ישראל סלדו וייראו מלהביט על פניו, ולכן נאלץ משה לעטות מסיכה על פניו.  

האבן עזרא דוחה פירוש זה מכל וכל.  אחד מטיעוני הנגד שלו הוא, שאילו כך היה,  הרי משה היה צריך להשאיר את המסווה עליו בכל עת שדיבר עם בני ישראל, אך להבנת האבן עזרא כאשר משה היה מדבר אל בני ישראל את דברי השם, היה עושה זאת ללא מסווה על פניו, ורק כאשר היה מסרב לדבר את דברי השם היה עוטה שוב את המסיכה.  

טיעון נוסף של האבן עזרא הוא, שנאמר על משה “מֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: (דברים ל״ד: ז’. מכאן שגם בימי זקנותו לא היה עור פניו כפי שמתאר אותו חוי הבלכי.

״קרן עור פניו״ מפרש הראב״ע הוא שפניו זהרו והאירו.  לאו דוקא שיצאו שתי קרני אור מפניו, (ובודאי שגם לא יעלה על הדעת שהצמיח משה שני קרנים. וכך כותב הרשב״ם: ״והמדמהו ל’קרני ראם קרניו’ אינו אלא שטות”) .  

הראב״ע מביא סברה שהאור על פניו של משה לא זרח באופן תמידי, אלא שאחרי שהיה משה מסיים לדבר עם בני ישראל את דברי השם, היה האור נעלם. וכך כותב האבן עזרא: ״יש אומרים שהאור הי' מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור ע''כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה. ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם וכבא משה:״

על םי סברה זו כאשר היה השם מדבר עם משה, היו פני משה זוהרות. לאחר מכן משה היה מדבר את דברי השם עם בני ישראל. בזמן זה פניו המשיכו לזהור. אלא כאשר היה משה מסיים לדבר את דברי השם אל בני ישראל, היה נעלם האור מפניו, ואז היה משה שם את המסווה על פניו.  זה בניגוד למה שמקובל לחשוב, שמשה היה שם את המסווה על פניו כדי שלא יסתנוורו העם מאור פניו.  וכי למה היה צריך משה לעטות את המסווה על פניו דוקא כאשר לא זרחו פניו?  הסיבה היא, כותב האבן עזרא, שכאשר משה דיבר את דברי השם אל בני ישראל זהרו פניו, אולם כאשר סיים לדבר את דברי השם, פסק האור מפניו ומשה לא רצה שבני ישראל יראוהו בכך. כפי שכותב האבן עזרא ״וזה יהיה גרעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור״. ולכן עטה את המסווה.

נקודה מעניינת שמעלה האבן עזרא היא מפירושו של סעדיה גאון ״והגאון אמר כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון.״ מה הקשר בין האור הזוהר מפניו של משה לבין זה שראייתו לא נחלשה עד יום מותו? 
יש לדעת שבתקופות קדומות האמינו שהראיה מתבצעת על ידי כך שיוצא אור מהעינים ופוגע בעצם הנראה, וכך אנו רואים. אם כך מובן שאיש כמו משה שרב האור הבוקע מפניו, גם ראייתו תהיה טובה…

אגב, מכאן  הביטוי ״סגי נהור”. “סגי נהור” הוא “עוור” בלשון סגי נהור (״שפת ההיפך״). ״סגי נהור״ פירושו בארמית ״רב האור״, דהיינו , איש שבוקע ממנו אור רב, ולכן ראייתו מעולה….

לפרשת פקודי - אמת ליעקב


״וְלָקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בֹּ֑ו וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתֹ֛ו וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ׃״ (שמות מ’:ט’)

כותב המנחת שי: ״כל אשר. הכ״ף דגושה״.
מה כוונתו?  המנחת שי בא להזהיר את הקורא שהמלה ״כָּל״ שבקטע ״ואת כל אשר בו״ , יש דגש באות כ״ף״.
הערתו תמוהה. וכי למה נחשוב אחרת?  הרי האות כ״ף במלה ״כָּל באה בראש מלה אחרי הברה סגורה (אחרי המלה ״וְאֶת״ ) ומן הדין הוא שתהיה דגושה. וכי מישהו יעלה על דעתו שתהיה רפויה?

הרב יעקב קמינצקי, בספרו ״אמת ליעקב״ תמה אף הוא, ומנסה בדוחק להסביר את הסיבה. כותב הרב שבעצם יש כאן טעות סופר במהדורות הידועות של המנחת שי, ולמעשה כתב המנחת שי שאין הכוונה לאות כ״ף אלא לאות קו״ף, ולא במילה ״כָּל״ אלא במילה ״קֹדֶשׁ״. ובעצם, הקו״ף במלה ״קֹדֶשׁ״ דוקא רפויה…

באמת קצת קשה עם פירושו של הרב קמינצקי, אך לפני שאסביר את דבריו אציין שגם הוא עצמו לא נוח לו עם פירושו שלו…הנה בתחילת דבריו הוא כותב ״ולא הבנתי את דבריו”, ובסיום הוא כותב ״אבל אי אפשר לי בשום עניין למצוא ביאור אחר. וצ״ע (וצריך עיון).

הרב קמינצקי מסביר מדוע האות קו״ף שבמלה ״קֹֽדֶשׁ״ היא רפויה. וכי למה שלא תהיה רפויה?  
כאן עלינו לדעת את דיני ״דחיק״. מהו ״דחיק״?  דחיק הוא ביטוי לשוני האומר שבמקרים מסוימים האות הראשונה במילה השניה מתוך שתי מילים תקבל דגש חזק.
לא אפרט את כל המקרים. רק אזכיר שאחד המקרים הידועים הוא במילה הבאה אחרי המילה ״מה״ כאשר יש מקף בינהם כמו ״מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית״, ״מַה־תִּתֶּן־לִ֔י״ ועוד הרבה אחרים.  במלה הבאה אחרי המלה ״מה״ יבוא דגש חזק באות הראשונה שלה.

מקרה נוסף של דחיק הוא כאשר יש מלה שסופה אות קמוצה, וגם אם יש אחריה ה״א נחה, וההטעמה במלעיל. אלא שההטעמה במלעיל לא תהיה משום נסוג אחור (אסביר עוד מעט מהו נסוג אחור).  לדוגמה ״וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן״.  המלה ״ארצה״ עונה על דרישות הדחיק. מסתיימת בתנועת קמץ, יש ה״א נחה בסופה, והטעמתה מלעיל (טעם מרכא באות אל״ף). ולכן האות גימ״ל במלה ״גֹּֽשֶׁן״ תקבל דגש. איזה דגש?  לא דגש קל, אלא דגש חזק. כפי שאמרנו הדחיק גורם לדגש חזק באות הראשונה שבמלה השניה מתוך שתי מלים.

ולפסוקנו ״וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ״, האם יש כאן דחיק?  על פניו נראה שהתשובה היא חיובית, כביכול.  המלה ״והיה״ מסתימת בתנועת קמץ, יש ה״א נחה בסופה, והיא מוטעמת במלעיל, שכן יש טעם מרכא באות ה״א הראשונה. הכל מתאים. חוץ מ….
המלה ״והיה״ באופן רגיל היא במלרע, אלא שכאן בפסוקנו היא במלעיל. מדוע בפסוק זה שונתה הטעמתה ממלרע למלעיל?  הסיבה היא קרוב הטעמים. המלה ״קֹֽדֶשׁ״ מוטעמת בתחילתה, היינו מלעיל. ואילו המילה ״והיה״ באופן רגיל היתה אמורה להיות מוטעמת במלרע. קירוב הטעמים היה מקשה עלינו לבטא את המילים האלה כאשר באות יחד. ומכיון שלשון הקודש היא שפה ידידותית, נסוג הטעם לאחור. הטעם עבר לאות ה״א הראשונה. וזהו שנקרא ״נסוג אחור”.  אם כך, חסר התנאי הזה למימוש הדחיק.  הדחיק היה יכול להתקיים רק אם המלה ״היה״ היתה במלעיל באופן רגיל. אך כאן אין הדבר כך. המלה ״והיה״ היא במלעיל משום נסוג אחור. אם כן, אין פה מצב של דחיק, ולכן האות קו״ף לא תקבל דגש חזק.

כפי שציינתי, דעתו של הרב קמינצקי לא היתה נוחה מהסברו זה, ולכן כתב ״אבל אי אפשר לי בשום ענין למצוא אחר, וצ״ע.”

מדוע יטרח הרב קמינצקי לכתוב פירוש שדעתו אינה נוחה ממנו? נראה לי שהסיבה היא שהרב קמינצקי רצה ללמד אותנו פרק בדיני ״דחיק”….

ייתכן שהסיבה שהמנחת שי הזהיר אותנו שאין להרפות את האות כ״ף במילה ״בכל״, כדי שלא נחליף עם פסוק דומה. 
בספר במדבר נאמר: ״וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו:״ (במדבר ד’:ט״ז)
יש לשים לב, מזהיר אותנו המנחת שי. בפסוק שבספר במדבר נכתב ״…הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ…״ ואילו בשמות ״הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־בֹּ֑ו״.  

כיון שהפסוקים דומים, בעלי קריאה עלולים לטעות, ולקרוא גם את הפסוק שבספר שמות ללא דגש באות כ״ף שבמלה ״כל״.

ואם תאמר, הרי זה לא אותו דבר, בפסוק שבספר במדבר אין את המלה ״את״. אמנם כן,  המלה ״את״ אינה כתובה בפסוקנו, היא אינה נמצאת לפנינו, ולכן אין סיבה שנטעה ונאמר אותה, אבל דגשים אינם כך. סימן הדגש או הרפה לעולם אינו מצויין בספר התורה, ולכן כאן יש מקום לטעות. הבעל קורא עלול לקרוא את המלה ״כל״ כפי שיקרא אותה בפסוק שבספר במדבר, והוא זה מה שהמנחת שי מזהיר אותו.

היתכן שהשערה זו לא עלתה על דעתו של הרב קמינצקי?  ודאי לי שחשב על כך, אך כפי שציינתי לא רצה הרב להחמיץ את ההזדמנות מללמדנו פרק בדיני ״דחיק״.

כל טוב,

אהרן

* ידידיה שלמה רפאל נורצי נקרא ״המנחת שי״ (ש״י - שלמה ידידיה) על שם ספרו ״מנחת שי.  הספר עוסק במילים שבמקרא, ומטרתו ללבן אילו מן הגרסאות בנושא כתיב, ניקוד, וטעמי המקרא היא הגרסה הנכונה, וכן גם מצביע על מקומות בהן עלול הקורא לשגות. חי באיטליה במאה ה-17.