Wednesday, December 9, 2020

טעמי המקרא תרגום וויקס - פרק 7 - זקף


פרק 7

זקף


הערות מקדימות:

א. לא מצאתי תרגום למלה ״foretone״.  תרגמתי ל״צליל מקדים״.

ב. את המלה ״dichotomy״ תרגמתי ל״חלוקה״. “main dichotomy” ל״חלוקה ראשית״, ו״minor dichotomy” לחלוקה משנית (לא שניה).

ג. נמנעתי מלתרגם את הקטעים בהם וויקס הציע לבצע תיקונים בפסוקים.

ד. חלק מהערותיו הכתובות בתחתית הדף, את אלה שראיתי חשובות כללתי בגוף התרגום.

ה. וויקס נמנע מלסווג את הטעמים לדרגות  (קיסרים, מלכים וכו’) ולכן כך עשיתי גם אני בתרגום, חוץ מהערותי שלי שבסוגריים.

ו. את הפסוקים העתקתי ב״גזור והדבק״, לכן אני נמנע מלהדפיס את התרגום. בשלב מאוחר יותר אחליף את המלים הראויות להחלפה.

ז. השתמשתי בגופנים גדולים כדי שהטעמים ייראו בבהירות.

———————————————————————————————————————————————————


הזקף מופיע בשתי צורות.  זקף גדול וזקף קטן. זקף גדול תמיד מופיע לבד. (״לבד״ הכוונה אחרי טעם בדרגתו או בדרגה גבוהה ממנו. א.ג.)

בפרק הבא נדון בחלוקת של תחום שלטונו של הזקף קטון, אשר להלן ייקרא ״זקף״.

בתחום שלטון הזקף יתכנו שתי תיבות בלבד, ולא יותר. (אני תמה מדוע כתב כך. יתכן שכוונתו לומר שלהלן הוא ידון במקרים של שתי תיבות בתחום הז״ק. א.ג.)

הנושא של ״צליל מקדים״ (foretone) כפי שקיים בסילוק, אתנחתא וסגול, לא תמיד מתקיים כאן.

כאשר תיבת הזקף ארוכה, אזי הצליל המקדים יהיה פשטא (או תמורתה, היתיב)

(תיבה ארוכה היא תיבה שיש בה שתי תנועות לפני ההברה המוטעמת, או אם יש תנועה אחת, אזי תנועה זו צריכה להיות תנועה גדולה, שאחריה מתג ושווא. נע, נח, או חטף).

כאשר תיבת הזקף אינה ארוכה, אזי יופיע המשרת מונח.

לדוגמה:

״וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם״ (בראשית כ״א:כ״ד),  לעומת ״וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם״ (בראשית טו:ג)

״וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה״ (בראשית כז:ו),  לעומת ״וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת״ (בראשית כז:ה)

״בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן״ (במדבר טז:כח),  לעומת ״בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע״ (שמות ז:יז)

״וָאֶבְחַר֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם״ (דברי הימים ב’ ו:ו),  לעומת ״וָאֶבְחַ֣ר בְּדָוִ֔יד״ (דברי הימים ב’ ו:ו)

ניתן להבין בקלות את העקרון המוסיקלי המנחה את השוני.


הכלל לגבי הופעת המונח הוא די מוחלט, (אך יש כמה יוצאים מן הכלל שנראה להלן) בעוד שהכלל להופעת הפשטא הוא רופף. 

(כאן וויקס מציין כמה חריגים שלדעתו יש לתקנם. ״וְאֶת-אָֽהֳלִֽיבָמָה֙ בַּת-עֲנָ֔ה״ [בראשית לו:ב] בספרו התיבה ״ואת-אהליבמה מוטעמת במונח, אך אני לא מצאתי גירסה כזאת. החריג האחר הוא ״וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י״ [ישעיהו סג:ג], וכן ״אֱדַ֙יִן֙ עָֽלִּ֔ין [דניאל ה:ח] שבספרו במונח, אך בנוסח שלפני בפשטא. ישנם עוד, אך לא מצאתי לנכון להעתיקם. א.ג.)


מלים קצרות כמו מליות או מלות יחס, יש שהן מוטעמות במונח במקום פשטא:

״ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב״ (בראשית ב:יג)

״לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ״ (בראשית ג:א), ״וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל״ (בראשית ז:י), ״ כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה״ (בראשית כא:טז), ״לִבְנֵ֣י יִשָּׂשכָ֔ר״ (במדבר א:כח)

ולעתים אף תיבות ארוכות יותר:

״וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל״ (בראשית ה:טו), ״לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר״ (במדבר יג:ז), ״לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן״ (במדבר יג:ט), ״לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י״ (במדבר יג:יד) וכד’

״וְאַתָּ֣ה בֶן-אָדָ֔ם״ (יחזקאל כא:יט),  “וְאַתָּ֣ה בֶן-אָדָ֔ם״ (יחזקאל לג:ז) וכד’

המקרים לעיל יתכנו רק כאשר יש שתי מלים בתחום הזקף, ולא יותר. 


כאשר יש יותר משתי מלים, יתכנו המקרים הבאים:

1. החלוקה הראשית תהיה במלה הראשונה שלפני הזקף, והיא תוטעם תמיד על ידי פשטא. 

״וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לָאוֹר֙ י֔וֹם״ (בראשית א:ה)

״הֲל֤וֹא אִם-תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת״ (בראשית ד:ז)


2. החלוקה הראשית תהיה במלה השניה שלפני הזקף,

2.1 וברוב המקרים תצויין על ידי פשטא (עם משרת אחריה):

״וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה״ (בראשית א:לא)

״וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן״ (בראשית ב:י)

״לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ״ (בראשית ד:ו)

״וַיִּקַּ֨ח בֶּן-בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל-הַנַּ֔עַר״ (בראשית יח:ז)


2.2 יופיע רביע (הדבר די שכיח) אם אחת מהתבות הבאות ארוכות:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ״ (בראשית א:כה)

״שְׁל֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה״ (בראשית ו:טו)

״וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַיַּֽחֲבֹשׁ֙ אֶת-חֲמֹר֔וֹ״ (בראשית כב:ג)

״וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י״ (בראשית מז:לא)


יש כאן וריאציה מוסיקלית.  וכך אנו מוצאים את אותו ביטוי במקצב עשיר או בלעדיו:

״אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם״ (מלכים א יב:יד) לעומת ״אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים״ (דברי הימים ב’ י:יד. יש לציין שוויקס ציטט את המשפט אחרת, לא מצאתי בדברי הימים את המשפט שהוא ציטט. וויקס כתב ״אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם״, הטעים את ״אבי״ ברביע, את ״אתכם״ בפשטא, ואת ״את עלכם״ בזקף. לא מצאתי כך במקרא. א.ג.)


את הוריאציות בקצב מוצאים במקומות רבים בתנ״ך, בעיקר בטעמים המובילים. ראינו זאת קודם לכן בטעמים סילוק ואתנחתא. ונראה זאת מאוחר יותר בסגול וטיפחא.  (אך לא ברביע ובמפסיקים שהפסקם חלש).


3. החלוקה הראשית יכולה להיות במלה השלישית שלפני הזקף:

3.1 בדרך כלל חלוקה זו תבוצע על יד רביע. (וכמובן פשטא, במקרה זה, חייבת להופיע במלה הראשונה או השניה)

״וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב)

״וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם״ (בראשית ב:כ)

״וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת-ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה״ (ישעיהו ל:ל)


3.2 פשטא תופיע לעתים נדירות יחסית (אך שכיחות יותר מאשר טיפחא במלה השלישית שלפני אתנחתא). כאן הכלל הקשיח של הדיקוטומיה לא נשמר (הכוונה כנראה לכך שיש חלוקה בקטע של ארבע מלים, בעוד שכלל הדיקוטומיה מחייב שהיא תתבצע בקטע של שלוש מלים. א.ג.):

״הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י״ (בראשית ג:יב)

״וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה״ (שמות לג:א)

״לָכֵן֙ הִנֵּ֣ה יָמִ֣ים בָּאִ֔ים״ (ירמיהו נא:מז)

רק לעתים רחוקות פשטא תציין את הדיקוטומיה המשנית במלה השלישית, כפי שיוסבר בסעיפים הבאים.

יש כתבי יש שם שתי המלים הבאות אחר הפשטא הן מוקפות. בארבע מתוך חמשת המקרים הראשונה שבין השתיים היא המלה ״אשר״. יש לציין ששני משרתים אינם יכולים לבוא לפני זקף מבלי שפשטא תהיה קודמת להם. אך יש את ״א֣וֹי א֣וֹי לָ֔ךְ״ (יחזקאל טז:כג) שבכתבי יד אחרים ״אוי-אוי״ מוקפים).


4. אך כאשר הדיקוטומיה הראשית באה במלה החמישית ואילך, אזי היא תמיד תצויין על ידי רביע. 

יתכנו המקרים הבאים:

4.1 ייתכן שתהיה רק דיקוטומיה מינורית אחת, והיא תתבצע על המילה הראשונה, או השניה, או השלישית, והיא תהיה פשטא (אלא אם כן רביע יקח את מקומה של הפשטא במלה השניה, כפי שתואר בסעיף 2.2 כבפסוק: ״ וַתִּצְלַ֨ח עָלָ֜יו ר֣וּחַ יְהוָ֗ה וַיֵּ֨רֶד אַשְׁקְל֜וֹן וַיַּ֥ךְ מֵהֶ֣ם | שְׁלֹשִׁ֣ים אִ֗ישׁ וַיִּקַּח֙ אֶת-חֲלִ֣יצוֹתָ֔ם וַיִּתֵּן֙ הַחֲלִיפ֔וֹת לְמַגִּידֵ֖י הַחִידָ֑ה וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַיַּ֖עַל בֵּ֥ית אָבִֽיהוּ:״ (שופטים יד:יט)

דוגמאות:

״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל-מָק֣וֹם אֶחָ֔ד״ (בראשית א:ט. הדיקוטומיה הראשית היא בתיבה ’אלקים’, והמשנית - בתיבה ‘אחרי’ .א.ג.)

״וְלֹֽא-הָיִ֜יתָ כְּעַבְדִּ֣י דָוִ֗ד אֲשֶׁר֩ שָׁמַ֨ר מִצְוֹתַ֜י וַאֲשֶׁר-הָלַ֤ךְ אַחֲרַי֙ בְּכָל-לְבָב֔וֹ״ (מלכים א יד:ח)

״ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל-דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם״ (בראשית מה:כז)


4.2 ייתכן שתי חלוקות משניות או יותר בין הרביע ובין הזקף. במקרים אלו תדרש הופעה של רביע אחרי רביע, כפי שיש זקף אחרי זקף לפני סילוק או אתנחתא. הדבר נעשה מספר פעמים כנדרש, עד אשר מגיעים לחלוקה האחרונה, כפי שהוזכר לעיל. (יש לשים לב שוויקס כתב ״תדרש הופעה״ ולא ״יופיע״, ואכן במקרים לעיל הרביע האחרון הוחלף לפשטא. א.ג.)

להלן מקרים של שני טעמי רביע:

״אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ״ (דברים א:כח)

״וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י״ (דברים א:יט)

״וַיֹּ֗אמֶר יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָבְר֜וּ הַגּ֣וֹי הַזֶּ֗ה אֶת-בְּרִיתִי֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת-אֲבוֹתָ֔ם״ (שופטים ב:כ)


ומקרים שלשה טעמי רביע:

״וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹֽא-שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא-שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר״ (מלכים א ג:יא)

״וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד לְכֹ֣ל | קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֗ל אִם-עֲלֵיכֶ֨ם ט֜וֹב וּמִן-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ נִפְרְצָה֙ נִשְׁלְחָ֞ה עַל-אַחֵ֣ינוּ הַנִּשְׁאָרִ֗ים בְּכֹל֙ אַרְצ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל״ (דברי הימים יג:ב)


אך בכלל זה יש כמה שינויים. זהו חוק מוסיקלי שאם הרביע חוזר על עצמו, אזי חייבות להיות שלש תיבות או יותר (ז״א, מספיק נגינה) בין שתי תיבות המוטעמות ברביע.  כאשר זהו אינו המצב, אזי הרביע השני יומר לפשטא. כך שבמקרה של שתי תיבות המוטעמות ברביע נקבל:

״בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּל-מַעְיְנוֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה (בראשית ז:יא) .  ״נִבְקְעוּ֙״ בפשטא, ולא ברביע. 

״וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּֽחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם-לְבָֽבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את״ (בראשית כ:ו) . יָדַ֨עְתִּי֙ בפשטא, ולא ברביע.

ראה גם:

״וַיֹּ֣אמֶר | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ״ (בראשית ג:כב)

״וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַֽמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת-אִישִׁ֔י״ (בראשית ל:טו)

״אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ״ (ישעיהו א:ז)

״וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה יַ֚עַן כִּ֤י גָֽבְהוּ֙ בְּנ֣וֹת צִיּ֔וֹן״ (ישעיהו ג:טז)

״וְהָיָה֩ תַ֨חַת בֹּ֜שֶׂם מַ֣ק יִֽהְיֶ֗ה וְתַ֨חַת חֲגוֹרָ֤ה נִקְפָּה֙ וְתַ֨חַת מַעֲשֶׂ֤ה מִקְשֶׁה֙ קָרְחָ֔ה״ (ישעיהו ג:כד)

״יִרְמְיָ֗הוּ לֹ֤א פַשְׁחוּר֙ קָרָ֤א יְהוָה֙ שְׁמֶ֔ךָ (ירמיהו כ:ג)

״וָאֶרְאֶ֗ה וְהִנֵּ֤ה אֶל-הָרָקִ֙יעַ֙ אֲשֶׁר֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַכְּרֻבִ֔ים״ (יחזקאל י:א)

כפי שאנו רואים מקרים אלה של פשטא במקום רביע הן שכיחים יותר מאשר מקומות בהם הרביע אינו משתנה לפשטא.


קיימים פסוקים בהם שלוש מלים מוטעמות ברביע.

״וַיַּעֲל֨וּ אֵלֶ֜יהָ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֨אמְרוּ לָ֜הּ פַּתִּ֣י אוֹת֗וֹ וּרְאִי֙ בַּמֶּה֙ כֹּח֣וֹ גָד֔וֹל״ (שופטים טז:ה)

״וַתִּבָּקַ֣ע הָעִ֗יר וְכָל-אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֡ה יִבְרְחוּ֩ וַיֵּצְא֨וּ מֵהָעִ֜יר לַ֗יְלָה דֶּ֜רֶךְ שַׁ֤עַר בֵּין-הַחֹמֹתַ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ עַל-גַּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ״ ירמיהו נב:ז)

או שהרביע השני מוחלף בפשטא, והשלישי שומר על מקומו תמיד.

״וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת-כָּל-אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַֽעֲבָדִ֔ים״ (בראשית כז:לז)

בפסוק זה מצאנו מקרה מעניין שהפשטא (לָךְ֙) הפסקה גדול יותר מאשר הרביע שאחריה.  

אילו גם הרביע השני וגם השלישי היו משתנים לפשטא, אזי יחד עם הצליל המקדים לסילוק, היה נוצר מצב של שלש פשטות זו אחר זו, דבר אשר צורם מבחינה מוסיקלית. כך הסכימו כל המדקדקים היהודים.

(מכאן ואילך כותב וויקס באיזה פסוקים יש לשנות פשטא לאזלא וכו. לא מצאתי לנכון לתרגם דברים אלה).

שתי פשטות יכולות לבוא יחד זו אחר זו, אך הראשונה שבהן היא תמיד זו שהומרה מרביע לפשטא, ולפניהן חייב  להופיע רביע. ראה את שני הפסוקים הבאים:

״וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָֽעֶלְיוֹנָ֔ה״ (מלכים ב יח:יז)

״וַֽיַּעֲמֹ֗ד בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָעֶלְיוֹנָ֔ה״ (ישעיהו לו:ב)

״וַיַּֽעַמְדוּ֙״ בפשטא חזר להיות ״וַֽיַּעֲמֹ֗ד״ ברביע, כיון ש״וַיָּבֹ֗אוּ״ הושמט.

(ושוב גם כאן וויקס מביא פסוקים שלדעתו יש לתקן אותם. לא תרגמתי)


״וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל-אַֽהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם | עֲשֵׂה-לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ״ (שמות לב:א)

״עַמִּ֗י זְכָר-נָא֙ מַה-יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב״ (מיכה ו:ה)

שים לב בדוגמה זו כיצד הרביע והפשטא באים מחלוקה תחבירית של מלים עוקבות.


ישנם רק שלושה מקרים בהם הרביע מופיע ארבע פעמים: שמואל ב יד:ז, מלכים א ב:כד, דברי הימים א יג:ב. ומקרה אחד של בו הרביע מופיע חמש פעמים: עזרא ז:כה . (לא העתקתי את הפסוקים כי אין כך בנוסחים שלפני. א.ג.)


משרתי הזקף:

לזקף גדול אין משרתים כמובן. 

זקף קטן יכול לקבל משרת אחד או שניים, שניהם מונח. המדייקים שבין אנשי הדקדוק הבחינו בין המונחים. כאשר יש מונח אחד בלבד, אם הוא בא באות הראשונה כמו במלה ״רֶ֣גַע״, אזי נקרא בשם ״מכרבל״ . אם הוא בא בכל אות אחרת, הוא נקרא ״עילוי״. כאשר יש שני מונחים אזי הראשון נקרא מכרבל, והשני נקרא עילוי.



תרגום וויקס - טעמי המקרא פרק 10 רביע

 


פרק 10

רביע:


תיבת הרביע עומדת לעתים לבדה: ״וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב)

כאשר המשפט הוא בן שתי תיבות יופיע בדרך כלל משרת כמו ״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים״ (בראשית א:ט), ״פְּר֣וּ וּרְב֗וּ״ (בראשית א:כב), אך אם תיבת הרביע היא ארוכה, גרש יופיע (מכאן ואילך, אשתמש במלה ״גרש״ גם לטעם ״גרשיים״), כמו ״וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת-בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם״ (ויקרא כו:ל).

דוגמאות נוספות: ״וְאֶת-פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת-כַּסְלֻחִ֗ים״ (בראשית י:יד)

״אֶֽת-בַּת-בְּנָ֞הּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּ֗הּ״ (ויקרא יח:יז)

״לְכָל-הָֽ֙אֹתֹ֜ת וְהַמּֽוֹפְתִ֗ים״ (דברים לד:יא)

״וְקָרַעְתִּ֞י אֶת-מִסְפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם״ (יחזקאל יג:כא)

״וְאֶת-הַמְּנֹר֞וֹת וְנֵרֹתֵיהֶ֗ם״ (דברי הימים ב ד:כ)

 בעלי הטעמים בחרו מקרים בהם גם תיבת הגרשיים היא ארוכה ארוכה.


על לגרמה במשפט בן שתי מלים, ראה פרק יג. 


כאשר המשפט הוא בן שלש תיבות או יותר, יתכנו המקרים הבאים:

1. החלוקה הראשית בתיבה הראשונה שלפני רביע, ותצויין בדרך כלל בגרש:

״וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים״ (בראשית א:כח)

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ״ (בראשית א:כה)

״וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר״ (שמואל א טז:יח)

כאשר המשפט הוא בן שלוש תיבות בלבד עשוי לבוא משרת בתפקיד זה בתיבה הראשונה שלפני הרביע:

״וַיֹּ֧אמֶר לוֹ יְהֹוָ֗ה״ (בראשית ד:טו)

״אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ״ (הושע יד:ט)


ואריאציה זו בנגינה היא כנראה משום אופיו הקל של הרביע. בטעם כזה החוסר בקָדֶנְצָה שאמורה לבוא עקב הדיקוטומיה לא תורגש. ראינו שבזקף וסגול, ואפילו באתנחתא , כאשר המשפט הוא בן שלוש תיבות בלבד, אין את הצורך הדומה לציין את הדיכוטומיה.  אך מקרים אלה הם שונים מן המקרה שלנו, בכך שנעשה פיצוי מסוים לחסרונה של הקָדֶנְצָה על ידי נוכחותה של דיקוטומיה משנית כמו פשטא, זרקא או טפחא בהתאמה במלה השלישית.  בטעמים החלשים זה לא קיים. 

הדבר אשר נעשה לטובת הדיקוטומיה הראשית הוא טוב גם עבור הדיקוטומיה המשנית. 


2. החלוקה הראשית היא בתיבה השניה, וגם כאן תצויין על ידי גרש:

״אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ״ (דברים לג:כט)

״וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר״ (בראשית יט:ל)


כאשר יש במשפט שלוש מלים בלבד, לגרמיה ייקח את מקומו של גרש. בכך הוא יתרום לגיוון הנגינה. 

ראה: ״אֹ֣רֶךְ | הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה ״ (שמות כו:ב) לעומת ״אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה״ (שמות לו:ט)

וכן: ״אֹ֣רֶךְ | הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה״ (שמות כו:ח) לעומת ״אֹ֜רֶךְ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה״ (שמות לו:טו)


לגרמיה יבוא במקום גרש בעיקר במלים קצרות כמו ״את״, ״כי״, ״כאשר״, ״כה״, אך אינו מוגבל למלים אלה בלבד:

״כִּ֣י | עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי״ (בראשית כב:יב)

״גַּ֣ם | הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה (שמות יא:ג)

״יְהֹוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם״ (בראשית כד:ז)

״הָרִאשֹׁנ֣וֹת | מָ֣ה הֵ֗נָּה״ (ישעיהו מז:כב)


בשלושה פסוקים כאשר גם התיבה המוטעמת ברביע היא ארוכה, וגם התיבה הקודמת לה ארוכה, מצאנו נגינה מלאה יותר - תלישא גדולה ואחריה גרש:

״כָּל-קָ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכָל-מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל-חַטָּאתָ֗ם״ (במדבר יח:ט)

וכן גם בפסוק הבא, שם דיקוטומיה מינורית:

״וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכׇּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב״ (דברים כה:יט)

וגם:

״וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל-הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל-הַמְּקוֹמ֗וֹת״ (ירמיהו כט:יד)

מקרה זה הוא דומה למה שראינו באתנחתא, זקף קטן, וכו’, אך הקָדֶנְצָה היא חזקה מדי עבור הרביע, ולכן בד״כ אינה מתקיימת.


3. החלוקה הראשית היא בתיבה השלישית. כאן הנגינה תהיה גרש או תלישא גדולה.

3.1 גרש ואחריו לגרמיה כאשר הדיקוטומיה המינורית היא בתיבה השניה, או ע״י שני משרתים (ראה לעיל) כאשר הדיקוטומיה המינורית היא בתיבה הראשונה:

״חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵֽעֲשׂ֣ת | כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה״ (בראשית יח:כה)

״וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית-אָבִ֗יךְ״ (בראשית יח:יא)

״הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת-כָּל-עֵ֣שֶׂב | זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע (בראשית א:כט)

״ וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר | אֶת-בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם״ (בראשית כו:יח)

״ וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה״ (בראשית כט:ב)

״וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם״ (בראשית נ:כד)

״וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב | אֶל-יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ ״ (שמות ד:יח)


3.2 תלישא גדולה, וגרש לציון הדיקוטומיה המינורית בתיבה הראשונה או השניה:

״וְאָמַרְתָּ֣ אֵ֠לָיו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל-תִּירָ֗א״ (ישעיהו ז:ד)

״וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו חַי-יְהוָ֞ה כִּי-יָשָׁ֣ר אַתָּ֗ה״ (שמואל א כט:ו)

וכן גם:

״ וְ֠עַתָּה כֹּֽה-תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד״ (שמואל ב ז:ח)

״הֶהָמֵ֣ת הֱ֠מִתֻהוּ חִזְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָ֜ה וְכָל-יְהוּדָ֗ה ״ (ירמיהו כו:יט)

״וְֽ֠עֵינֶיךָ אֶת-עֵינֵ֨י מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֜ל תִּרְאֶ֗ינָה״ (ירמיהו לד:ג)

״וְ֠עַתָּה בְּֽנוֹתֵיכֶ֞ם אַל-תִּתְּנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֗ם״ (עזרא ט:יב)


לעתים בא פזר במקום תלישא גדולה:

״וַֽאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח-פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהֹוָ֗ה״ (שמות יב:כז)

״הָל֣וֹךְ וְאָמַרְתָּ֡ לְעֶבֶד-מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י לֵאמֹ֗ר״ (ירמיהו לט:טז)


4. החלוקה הראשית היא בתיבה הרביעית.  הנגינה תהיה גרש, תלישא גדולה או פזר. 

4.1 גרש יחד עם לגרמיה (לעתים מתרדף) לציון הדיקוטומיה המינורית (או דיקוטומיות) בינה ובין רביע. 

לדוגמה:

״וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ | אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר״ (בראשית לא:כט)

״ וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם | נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם״ (שמות יד:י)

״אֱמֹ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם חַי-אָ֣נִי | נְאֻ֣ם | אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה״ (יחזקאל לג:יא)

וכן גם:

״וְשָׂרַ֨ף אֶת-הַבֶּגֶ֜ד א֥וֹ אֶת-הַשְּׁתִ֣י | א֣וֹ אֶת-הָעֵ֗רֶב״ (ויקרא יג:נב)

״וָאֶתֵּ֨ן לָכֶ֜ם אֶ֣רֶץ | אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יָגַ֣עְתָּ בָּ֗הּ״ (יהושע כד:יג)

״לֹא-יִהְיֶ֨ה ל֜וֹ אִ֣ישׁ | יוֹשֵׁ֣ב | בְּתוֹךְ-הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה״ (ירמיהו כט:לב)

״אִם-יִהְיֶה֩ ע֨וֹד שְׁמִ֜י נִקְרָ֣א | בְּפִ֣י | כָּל-אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה״ (ירמיהו מד:כו)

״כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל-הַגּוֹיִ֣ם | אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָׁ֗מָּה״ (ירמיהו מד:כח)

״וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אָנִיָּ֣ה | בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ״ (יונה א:ג)


אולם לגרמיה לא יציין דיקוטומיה משנית בתיבה הראשונה (לטעם לגרמיה בתיבה הראשונה שמור תפקיד מיוחד. תפקיד זה יוסבר בפרק על הגרמיה).

לכן נקבל רביע עם שלשה משרתים:

״ וַיָּ֨שָׁב מֵאַחֲרָ֜יו וַיִּקַּ֣ח אֶת-צֶ֧מֶד הַבָּקָ֣ר וַיִּזְבָּחֵ֗הוּ״ (מלכים א יט:כא)

וכן גם:

״הַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה״ (שמואל ב כא:ב)

״אָנָּ֣ה יְהוָ֗ה זְכָר-נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ״ (מלכים ב כ:ג, ישעיהו לח:ג)

״ יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין-ל֗וֹ ״ (קהלת ד:ח)

יש לציין שהטעמה זו היא חריגה מאד.

ישנם שני מקרים אחרים שם גרש מציין את הדיקוטומיה המשנית. 

״וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת-כָּל-כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם:״ (במדבר ד:יד)

״ עַל-כֵּ֡ן חָרָה֩ אַף-יְהוָ֨ה בְּעַמּ֜וֹ וַיֵּ֣ט יָד֧וֹ עָלָ֣יו וַיַּכֵּ֗הוּ״ (ישעיהו ה:כה)


4.2 תלישה גדולה,  עם גרש לציון החלוקה המשנית, ולפעמים גם לגרמיה, כאשר יש צורך לציין דיקוטומיה משנית שניה:

״אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת-כָּל-הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ-שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם״ (דברים יב:ב)

״וַיִּשְׁלַ֣ח אַ֠בְשָׁלוֹם אֶת-אֲחִיתֹ֨פֶל הַגִּֽילֹנִ֜י יוֹעֵ֣ץ דָּוִ֗ד״ (שמואל ב טו:יב)

״פַּרְשֶׁ֣גֶן אִ֠גַּרְתָּא דִּֽי-שְׁלַ֞ח תַּתְּנַ֣י | פַּחַ֣ת עֲבַֽר-נַהֲרָ֗ה״ (עזרא ה:ו)

אין צורך בדוגמאות נוספות. יש כאן וריאציה מוסיקלית של המקרים שצוינו בסעיף 4.1


ראינו שלא ניתן להשתמש בגרש לציין דיקוטומיה משנית בתיבה הראשונה, כי אז נקבל שתי תלישות גדולות יחד. דבר זה נוגד לכללי המוסיקה.  נחוץ כאן שינוי בטעם. ראה סעיף 4.3


במקרים מסוימים יבוא פזר במקום תלישא גדול, כמו: 

״וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי-פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל” (שׁמות ד:לא). 

וכן גם:

״עַל-כֵּ֡ן לֹא-יֹֽאכְל֨וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה״ (בראשית לב:לג)

״כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן-צִפּ֣וֹר | לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל-עֵ֣ץ | א֣וֹ עַל-הָאָ֗רֶץ״ (דברים כב״ו)

״הִנֵּ֡ה (לו)-(עשה) לֹֽא-יַעֲשֶׂ֨ה אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל״ (שמואל א כ:ב)

״עֹ֣ל בַּרְזֶ֡ל נָתַ֜תִּי עַל-צַוַּ֣אר | כָּל-הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה״ (ירמיהו כח:יד)

״וַיִּשְׁמַ֡ע עֶֽבֶד-מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י אִ֣ישׁ סָרִ֗יס״ (ירמיהו לח:ז)

״ וַיֹּ֣אמֶר חַ֠רְבוֹנָה אֶחָ֨ד מִן-הַסָּרִיסִ֜ים לִפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ״ (אסתר ז:ט)

״וְעַ֣ל מָרֵֽא-שְׁמַיָּ֣א | הִתְרוֹמַ֡מְתָּ וּלְמָֽאנַיָּ֨א דִֽי-בַיְתֵ֜הּ הַיְתִ֣יו (קדמיך) קָֽדָמָ֗ךְ״ (דניאל ה:כג)

״וּמָ֣ה חַשְׁחָ֡ן וּבְנֵ֣י תוֹרִ֣ין וְדִכְרִ֣ין וְאִמְּרִ֣ין | לַעֲלָוָ֣ן | לֶאֱלָ֪הּ שְׁמַיָּ֟א חִנְטִ֞ין מְלַ֣ח | חֲמַ֣ר וּמְשַׁ֗ח״ (עזרא ו:ט. דיקומטיה משנית)


4.3 מתוך אהבה לווריאציות מוסיקליות בחלוקות שהראינו לעיל, היינו מצפים למצוא פזר שישמש לציון דיקוטומיה ראשית, יחד עם תלישא גדולה וגרש עבור הדיקוטומיות המשניות, כמו בדוגמה הבאה:

״וְשָׁ֣ם הָי֪וּ לְפָנִ֟ים נֹ֠תְנִים אֶת-הַמִּנְחָ֨ה הַלְּבוֹנָ֜ה וְהַכֵּלִ֗ים״ (נחמיה יג:ה)

אך מקרים כאלה הם די נדירים. דוגמאות נוספות הן: ישעיהו מו:כ, יחזקאל מד:כה, דברי הימים א ה:כד, דברי הימים ז:ב. בשלושה מהם הפזר מציין את החלוקה המשנית.

השימוש ההולם ביותר בפזר בתיבה הרביעית הוא לאפשר את ציון החלוקה המשנית בתיבה הראשונה, דבר שלא התקיים תחת סעיפים 4.1 ו 4.2.

הטעם בו נשתמש הוא תמיד גרש, לדוגמה:

״וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַֽעֲקֹ֗ב״ (בראשית כז:לו)

״וַיִּשְׁלַ֣ח דָּוִ֡ד אֶת-יוֹאָב֩ וְאֶת-עֲבָדָ֨יו עִמּ֜וֹ וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵ֗ל״ (שמואל ב יא:א)

״הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר״ (ירמיהו ב:ב)


5. כאשר הדיקוטומיה הראשית היא בתיבה החמישית ואילך, אזי החלוקה תתבצע בד״כ ע״י פזר.

להלן כמה וריאציות:

תלישא גדולה תופיע בתיבה החמישית, יחד עם גרש כדי לציין את החלוקה המשנית בתיבה השלישית או הרביעית:

״וַיֹּ֣אמֶר שָׁ֠אוּל צַר-לִ֨י מְאֹ֜ד וּפְלִשְׁתִּ֣ים | נִלְחָמִ֣ים בִּ֗י״ (שמואל א כח:טו)

״הַשְׁמִ֣יעוּ אֶל-בָּבֶ֣ל | רַ֠בִּים כָּל-דֹּ֨רְכֵי קֶ֜שֶׁת חֲנ֧וּ עָלֶ֣יהָ סָבִ֗יב (ירמיהו נ:כט)

״כִּ֠י אִם-בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶה-שָּׁ֣ם | אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ״ (שמואל ב טו:כא)


וריאציות אחרות הן נדירות. תלישא גדולה בתיבה השישית:

״זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע-צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר | א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים״ (ויקרא יג:נט)

״כִּ֣י דִבֶּר-סָ֠רָ֠ה עַל-יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם | מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם״ (דברים יג:ו)

״וַיַּעֲל֣וּ בְנֵֽי-דָ֠ן וַיִּלָּחֲמ֨וּ עִם-לֶ֜שֶׁם וַיִּלְכְּד֥וּ אוֹתָ֣הּ | וַיַּכּ֧וּ אוֹתָ֣הּ לְפִי-חֶ֗רֶב״ (יהושע יט:מז. בנוסחאות אחרות ״ויכו-אותה״ במקף, ואז אכן בתיבה הששית, אך בגירסה שלפני, ללא מקף, ואז בעצם בשביעית).

״וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר-יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ | עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל ״ (שמואל א יז:כה)

ראה: ״הֵחֵ֡לּוּ זְרֻבָּבֶ֣ל בֶּן-שְׁ֠אַלְתִּיאֵל וְיֵשׁ֨וּעַ בֶּן-יֽוֹצָדָ֜ק וּשְׁאָ֥ר אֲחֵיהֶ֣ם | הַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֗ם״ (עזרא ג:ח) 

וגרש בפסוקים הבאים: ״בֶּן-אַרְבָּעִ֣ים וְאַחַ֣ת שָׁנָה֩ רְחַבְעָ֨ם בְּמָלְכ֜וֹ וּֽשֲׁבַ֨ע עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֣ה | מָלַ֣ךְ בִּירוּשָׁלִַ֗ם״ (מלכים א יד:כא)

״דְּבַר-יְהוָ֡ה הָיָה֩ אֶל-בַּעְשָׁ֨א וְאֶל-בֵּית֜וֹ וְעַ֥ל כָּל-הָרָעָ֣ה | אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה | בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֗ה ״ (מלכים א ט״ז:ז)

״אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן-ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ | מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר-יִתְאַוֶּ֗ה״ (קהלת ו:ב)

אחרת, נקבל פזר מתרדף בהתאם לכללי הדיקוטומיה, או לשם הדגשה של פרטים מסוימים.

החלוקה של חלק המשפט שבין הפזר האחרון ובין הרביע, תתבצע לפי הכללים הנ״ל, אשר ישימים הן לדיקוטומיה הראשית והן לדיקוטומיה המשנית.


דוגמאות לפזר אחד הן די שכיחות:

“וְהֶעָרִ֣ים יַהֲרֹ֡סוּ וְכָל-חֶלְקָ֣ה ט֠וֹבָה יַשְׁלִ֨יכוּ אִישׁ-אַבְנ֜וֹ וּמִלְא֗וּהָ״ (מלכים ב ג:כה)

״וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח | שַׁעֲרֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם״ (ירמיהו א:טו)

וכן גם:

״אֱמֹ֣ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵה-יָֽדְךָ֩ עַל-מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַל-נַֽהֲרֹתָ֣ם | עַל-יְאֹֽרֵיהֶ֣ם וְעַל-אַגְמֵיהֶ֗ם״ (שמות ז:יט)

״דְּבַר-יְהוָ֡ה הָיָה֩ אֶל-בַּעְשָׁ֨א וְאֶל-בֵּית֜וֹ וְעַ֥ל כָּל-הָרָעָ֣ה | אֲשֶׁר-עָשָׂ֣ה | בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֗ה״ (מלכים א טז:ז)

״הִנְנִ֣י מְמַלֵּ֣א אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֪רֶץ הַזֹּ֟את וְאֶת-הַמְּלָכִ֣ים הַיֹּשְׁבִים֩ לְדָוִ֨ד עַל-כִּסְא֜וֹ וְאֶת-הַכֹּהֲנִ֣ים וְאֶת-הַנְּבִיאִ֗ים״ (ירמיהו יג:יג)

״הוּקַ֡ם אֶת-דִּבְרֵ֣י יְהוֹנָדָ֣ב בֶּן-רֵ֠כָב אֲשֶׁר-צִוָּ֨ה אֶת-בָּנָ֜יו לְבִלְתִּ֣י שְׁתֽוֹת-יַ֗יִן״ (ירמיהו לה:יד)

ועוד.


מקרים של שני פזרים כמו בפסוקים הבאים:

״וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֣ר אֶל-דָּוִ֡ד אָק֣וּמָה | וְֽאֵלֵ֡כָה וְאֶקְבְּצָה֩ אֶל-אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵ֗ל״ (שמואל ב ג:כא)

״וְשֻׁ֡בָה אֶל-גְּדַלְיָ֣ה בֶן-אֲחִיקָ֣ם בֶּן-שָׁפָ֡ן אֲשֶׁר֩ הִפְקִ֨יד מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֜ל בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה״ (ירמיהו ג:ב)

וכן גם:

״ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶֽׁבַע שָׁנִ֣ים | רָעָ֣ב | בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם-שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁים נֻסְךָ֙ לִפְנֵֽי-צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ ״ (שמואל ב כד:יג)

״וּבָ֣אוּ בְשַׁעֲרֵ֣י הָעִ֣יר הַזֹּ֡את מְלָכִ֣ים | וְשָׂרִ֡ים יֹשְׁבִים֩ עַל-כִּסֵּ֨א דָוִ֜ד רֹכְבִ֣ים | בָּרֶ֣כֶב וּבַסּוּסִ֗ים״ (ירמיהו יז:כה)

״וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם צְא֣וּ לְעָרֵ֪י יְהוּדָ֟ה וְקִבְצוּ֩ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֨ל כֶּ֜סֶף לְחַזֵּ֣ק | אֶת-בֵּ֣ית אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם״ (דברי הימים ב כד:ה)


ארבעה מקרים של שלושה פזרים:

״כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי-תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א (קיתרס) קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל | זְנֵ֣י זְמָרָ֗א״ (דניאל ג:טו)

״וְעֵ֡פֶר וְיִשְׁעִ֡י וֶאֱלִיאֵ֡ל וְ֠עַזְרִיאֵל וְיִרְמְיָ֨ה וְהוֹדַוְיָ֜ה וְיַחְדִּיאֵ֗ל״ (דברי הימים א ה:כד)

״בְּנֵ֣י יְדוּת֡וּן גְּדַלְיָ֡הוּ וּצְרִ֡י וִֽ֠ישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָ֨הוּ וּמַתִּתְיָ֜הוּ שִׁשָּׁ֗ה״ (דברי הימים א כה:ג) 

״לְהֵימָ֑ן בְּנֵ֣י הֵימָ֡ן בֻּקִּיָּ֡הוּ מַתַּנְיָ֡הוּ עֻ֠זִּיאֵל שְׁבוּאֵ֨ל וִֽירִימ֜וֹת חֲנַנְיָ֣ה חֲנָ֗נִי״ (דברי הימים א כה:ד)


שלושה  מקרים של ארבעה פזרים:

״וְכָל-יִשְׂרָאֵ֡ל וּזְקֵנָ֡יו וְשֹׁטְרִ֣ים | וְשֹׁפְטָ֡יו עֹמְדִ֣ים מִזֶּ֣ה | וּמִזֶּ֣ה | לָאָר֡וֹן נֶגֶד֩ הַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם נֹשְׂאֵ֣י | אֲר֣וֹן בְּרִית-יְהוָ֗ה״ (יהושע ח:לג)

״בֵּאדַ֡יִן מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּֽפַחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּזְרַיָּ֣א גְדָבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א״ (דניאל ג:ג)

״כָּל-קֳבֵ֡ל דִּ֣י ר֣וּחַ | יַתִּירָ֡ה וּמַנְדַּ֡ע וְשָׂכְלְתָנ֡וּ מְפַשַּׁ֣ר חֶלְמִין֩ וַֽאַֽחֲוָיַ֨ת אֲחִידָ֜ן וּמְשָׁרֵ֣א קִטְרִ֗ין״ (דניאל ה:יב)


מקרה אחד של חמישה פזרים:

״יְעִיאֵ֡ל וּשְׁמִֽירָמ֡וֹת וִֽיחִיאֵ֡ל וּמַתִּתְיָ֡ה וֶאֱלִיאָ֡ב וּבְנָיָהוּ֩ וְעֹבֵ֨ד אֱדֹ֜ם וִֽיעִיאֵ֗ל״ (דברי הימים א טז:ה)


שמונה הדוגמאות הנ״ל בהן פזר חוזר על עצמו יותר מפעם אחת במשפט הרביע.

בשום מקרה לא היה צורך בטעם החוזר על עצמו, והיה ניתן לארגן את הטעמים בצורה שונה. 

נראה לי שהיתה סיבה מיסטית בכל שיש שמונה מקרים כאלה גם במשפטי הפשטא והרביע. 


משרתי הרביע:

1. כאשר יש משרת אחד, משרת זה יהיה מונח. כמו ״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים״ (בראשית א:ט).

בחמישה מקרים יופיע המונח באותה תיבה יחד עם הרביע. 

התיבות הן:

״אַל-תֵּעָ֣צְב֗וּ״ (בראשית מה:ה), ״וְאֵ֣סָעֲרֵ֗ם״ (זכריה ז:יד), ״אָ֣נָּ֗א״ (שמות לב:לא),  ״וְאִ֣יל֗וֹ״ (קהלת ד:י), ״בֵּ֣לְטְשַׁאצַּ֗ר״ (דניאל א:ז)

חמש המלים האלה מעוגנות במסורה לבראשית מה:ה (ה’ מלין בקריא בטעמא).

נראה ששלוש התיבות האחרונות הן תוצר של מלים מורכבות.  

התיבה ״וְאֵ֣סָעֲרֵ֗ם״ יתכן שמצביעה על מבנה דקדוקי מיוחד.


2. במקרה של שני משרתים, הראשון יהיה דרגא, והשני מונח. לדוגמה:

״וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את״ (בראשית כד:טו)


3. במקרה של שלשה משרתים, הראשון יהיה מונח, אחריו דרגא, ואחריו שוב מונח. לדוגמה:

״וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה״ (שמואל ב כ״א ב. בספרו של וויקס התיבות ״לא-מבני״ במקף, והאות למ״ד במתג.)