Thursday, November 26, 2020

תרגום מתוך ספרו של וויליאם וויקס 52

52 למטה

עד כה עסקנו בחלוקה של המשפט לאיברים.  אך יש מקרים שיש לחלק את האיברים עצמם, כל חלק של המשפט - נושא, מושא, וכו’ יהיה או פשוט, היינו מלה אחת בלבד, או מורכב, מכיל שתי מלים או יותר. איבר מורכב כזה מציג רכיב חדש לחלוקה של הפסוק. עליו נאמר מספר מלים:

1 שני שמות עצם בתמורה, בדרך כלל יהיו מחוברים ע״י טעם מחבר: הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד, אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתֹּ֑ו, וָ֤ אֱלֹקים֙ וכו’.

אולם כאשר יש צורך להבליט או להדגיש, אזי תהיה חלוקה, ואפילו חלוקה ראשית של המשפט, כמו:

״לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן לֹ֛ו אֶת־בְּרִיתִ֖י || שָׁלֹֽום׃״ (במדבא כה:יב)

״…כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מֹופֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י || צֶֽמַח׃״ (זכריה ג:ח)

״כִּֽי-נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֶת-אֹיְבֵיכֶ֛ם |d2| אֶת-מוֹאָ֖ב |d1| בְּיֶדְכֶ֑ם״ (שופטים ג:כח)

כמו כן כאשר יש צורך להדגיש כינוי-גוף, הוא יופרד משם העצם: 

״וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י || ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מֹועֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם״ (במדבר כח:כג)


במקרים ששני שמות עצם או יותר מהוים תמורה, או באים במקום שם עצם, נקבל ביטוי נומינלי המורכב מכמה תיבות.  אין בעיה בכך. 

החלוקה המשנית של ביטוי כזה תיעשה על פי חוקי החלוקה הרגילים. ראה בפסוקים הבאים:

״וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם:״ (במדבר טז:ב)

 וכן בבראשית כג:טז, מלכים א יא:לו, עמוס ה:טז.


2 כך, שני שמות עצם הנמצאים באותו מבנה, ומחוברים ע״י וו החיבור, תמיד יהיו מחוברים יחד על ידי טעם משרת כמו: ״וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה״ (בראשית א:יח), ״וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃״ (בראשית יח:כז), ״וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּדֹ֥ול וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד״ (בראשית נ:י)


אך מהסיבות שהזכרתי לעיל, הם עשויים להיות מחולקים: ״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ || וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב), ״אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב || וּדְבָ֑שׁ״ (שמות ג:ח), ״לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן || וַעֲצָרָֽה׃״ (ישעיהו א:יג) , ״וַיֵּצֵא֙ בְּתֹ֣וךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה || גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃״ (אסתר ד:א), ״שֵׁשׁ־אַמֹּ֤ות בָּֽאַמָּה֙ וָטֹ֔פַח״ (יחזקאל מ:ה).


דוגמאות שם כמה שמות עצם באים יחד, או כאשר הביטוי הנומינלי מכיל כמה מלים, הם:

״וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:״ (דברים כט:ז)

״בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהוָה֩ בְּחַרְב֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת-הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם:״ (ישעיהו כז:א)

״וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת-ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד: ״ (ישעיהו ל:ל)

״ הַהִצִּ֨ילוּ אוֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִשְׁחִ֣יתוּ אֲבוֹתַ֔י אֶת-גּוֹזָ֖ן וְאֶת-חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי-עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַשָּֽׂר: ״ (ישעיהו כז:יב)


3 שם העצם יכול להיות מוגדר (מתואר) בדרכים שונות. או על ידי שם עצם אחר המהווה תמורה, או על ידי תואר השם, או על ידי ביטוי תואר.  במקרים אלה שם העצם יכול להיות מחולק ע״י חלוקה ראשית או משנית, כאשר המשקל הוא בדרך כלל באיבר הבא אחרון.

א. שם עצם ותואר השם: 

״יַּהֲפֹ֨ךְ וָ֤ רֽוּחַ־יָם֙ || חָזָ֣ק מְאֹ֔ד״ (שמות י:יט)

״וְ֠אִישׁ |d1| אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה |d2| דָּוָ֗ה״ (ויקרא כ:יח)

״וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א || רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א״ (ישעיהו ו:י)

״וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י || הַקְטַנִּ֑ים״ (ישעיהו לו:ט)

וכן מלים שהם כינוי רמז כמו: ״אלה״, ״זה״, מופרדות מיתר המשפט:

״לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנֹּורָא֙ || הַזֶּ֔ה״ (דברים כח:נח)

״אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטֹּובָ֛ה || הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ״ (דברים ט:ו)

״ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ || הָאֵ֔לֶּה״


ב. שמות עצם וקרבה:

כאן אין הפרדה מאד גדוךה בין הקרבה לבין שם העצם במשפט:

״ לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם |d2| וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ |d1| אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃״ (דברים ח:א)

״מִפְּנֵ֣י רָעָתָ֗ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי |d2| לָלֶ֣כֶת לְקַטֵּ֔ר לַעֲבֹ֖ד לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים |d1 |אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדָע֔וּם הֵ֖מָּה אַתֶּ֥ם וַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ירמיהו מד:ג)


בעניין קרבה, נוכל לראות את הנשוא: 

״וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת״ (בראשית ג:כד)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם|| הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ״ (שמואל א’ ו:ה)

״וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבֹּ֔וא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י || רֹאִ֑י וְה֥וּא יֹושֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃״ (בראשית כד:סב)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י || עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּבֹ֑וד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדֹו֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם:״ (שמואל א ו:ה)


לפעמים מובנת מלת החיבור היחסית:

״וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה || אָכְלָ֖ה סָבִֽיב״ (איכה ב:ג)

״גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֨יִךְ֙ מִבֹּ֔ור ||  אֵ֥ין מַ֖יִם בֹּֽו׃״ (זכריה ט:ב)


לפעמים לטובת ההדגשה, החלוקה מתבצעת באמצע המשפט היחסי, וזה נראה קצת מעורפל:

״הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה || יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹ֑וץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃״ (ישעיהו ב:א). כאן משקל המשפט הוא אינו על ״הדבר״, אלא על תוכנו - המראה שהנביא חזה.  כך גם הפסוקים הראשונים של הושע, חבקוק, וצפניה. 

השווה ל- ״הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה | יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא אֶת-שְׂרָיָ֣ה בֶן-נֵרִיָּה֮ בֶּן-מַחְסֵיָה֒ בְּלֶכְתּ֞וֹ אֶת-צִדְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָה֙ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַ֥ת הָרְבִעִ֖ית לְמָלְכ֑וֹ וּשְׂרָיָ֖ה שַׂ֥ר מְנוּחָֽה״ (ירמיהו נא:נט).

ומצד שני:  ״מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל || אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹֽוץ׃״ (ישעיהו יג:א). משקל המשפט הוא על המלים הראשונות.

״יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲבֹ֣ור שָׁלֹ֑ום אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו || לֹ֥א יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו מא:ג). ההדגשה במילה ״ברגליו״.

״וַיְהִ֕י בִּשְׁמֹ֥ור יֹואָ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וַיִּתֵּן֙ אֶת־א֣וּרִיָּ֔ה אֶל־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔ע || כִּ֥י אַנְשֵׁי־חַ֖יִל שָֽׁם׃״  (שמואל ב יא:טז). ״ידע״ מודגש.

השווה ל-

״וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנֹ֑ו ״ (דברים א:לא)

״וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיֹּום֙ טֹ֣וב וָרָ֔ע״ (דברים ט:לט)

דברים יא:ב, דברים יא:ז, דברים כח:סט, דברים לג:א, שופטים יח:י, דברים כ:טו.


ג. מלות תואר הפועל ומלות יחס ותחומי שלטונן הן תמיד מופיעות עם שמות עצם מתארים, ומחוברים אליהם באמצעות טעם . יש שקודם להם טעם מפסיק.

״כִּ֤י אִבְּדָם֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם וַיְשִׂמֵ֥ם כֶּֽעָפָ֖ר ||  לָדֻֽשׁ׃״ (מלכים ב יג:ז)

״וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגֹּויִם֙ || מֵרָחֹ֔וק וְשָׁ֥רַק לֹ֖ו מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו ה:כו)

״עַל־כֵּן֩ הִכָּ֨ם אַרְיֵ֜ה || מִיַּ֗עַר״ (ירמיהו ה:ו)

״כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע || בְּעֵינַ֖י״ (ירמיהו ז:ל)

״וַֽ-ה֙ |d1| נָתַ֨ן בְּיָדָ֥ם חַ֨יִל֙ |d2| לָרֹ֣ב מְאֹ֔ד״ (דברי הימים ב כד:כד)

השווה ל ״לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ (מלכים א יד:יט), ״לֶאֱלִישָֽׁע׃״ (מלכים ב ה:ט).

מקרה קיצוני הוא: ״וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל־הַנְּשִׂאִ֖ים || בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃״ (שמות לד:לא)


4 הקשר בין שם העצם בסמיכות לבין יחסת הקנין , הוא קרוב יותר מכל מה שנדון עד כה, אולם גם כאן בנסיבות מסוימות הדיקוטומיה מעורבת. 

כמו כאשר אחרי הסמיכות יש שתי מלים או יותר, אשר מביעות את יחסת הקנין:

״וְעֵ֕ץ || הַדַּ֖עַת טֹ֥וב וָרָֽע׃״ (בראשית ב:ט)

״קֹ֚ול || דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ״ (בראשית ד:י)

״אֲבִ֕י || יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃״ (בראשית ד:כ)

״כׇּל־יְמֵ֗י || אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (במדבר ט:יח)

״בְּיֹ֗ום|| חֲבֹ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמֹּ֔ו״ (ישעיהו ל:כו)


כאשר יש מספר שמות עצם עוקבי במילות יחס הם מסומנים ברצף: 

״אֶת־יְמֵי֙ |d1| שְׁנֵי֙ |d2| חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י״ (בראשית מז:ט)

“קֹ֠ול |d1| שְׁאֹ֞ון |d2| מַמְלְכֹ֤ות גֹּויִם֙״ (ישעיהו יג:ד)

״ וְֽאֶת־ר֔וּחַ |d1| כֹּ֖ל |d2| שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֑ם ״ (חגי א:יד)


השינויים הבאים קורים כאשר:

א. במקרה של שם אחרון, החלוקה קורה לפעמים אחרי שם העצם השני, במיוחד כאשר שני שמות העצם יוצרים יחד רעיון משולב כמו:

״בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת || שִׁכֹּורֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃״ (ישעיהו כח:ג)

״בְּכִ֥י תַחֲנוּנֵ֖י || בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״ (ירמיהו ג:כא)

״אֹ֤הֶל מֹועֵד֙ || הָֽאֱלֹהִ֔ים״ (דברי הימים ב א:ג)

בישעיהו כא:יז חמישה שמות עצם באים זה אחר זה במילות סמיכות, והחלוקה באה אחרי השלישי:

״וּשְׁאָ֧ר מִסְפַּר־קֶ֛שֶׁת || גִּבֹּורֵ֥י בְנֵֽי־קֵדָ֖ר״ (ישעיהו כא״יז)


ב המלים השכיחות ״כל״ ו-״את״ לעתים גם הן מוטעמות כמו בבראשית א:כה - ״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹקים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל-רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב:״

  ובראשית ב:כ - ״וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא-מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:״

(לא ראיתי שמוטעמות. א.ג.)


וכן גם מלות יחס כמו ״אחר״, ״אחרי״ - ״וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי-אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֵׁ֔ת״ (בראשית ה:ד)

״אַחַ֣ר | הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה״ (דברים טו:א). ״בין״ - ״וַֽיְהִי-רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה-אַבְרָ֔ם״

״עד״ - ״עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם״ (בראשית יב:ו).  ״על״ = ״עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט״ (בראשית ח:ד)

״עם״ - ״עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת-אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒״ (בראשית לא:לב). ״לפני״ - ״בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָ֑יִם״ (בראשית מא:מו)

״בעבור״ - ״וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי:״ (בראשית כו:כד)

אך מלים אלה בדרך כלל מוקפות או מוטעמות בטעם משרת, או מוטעמות בטעם בדרגה נמוכה, בהתאם לטעמם של בעלי הטעמים.

(בהתאם לכך בכתבי היד במקומות מסוימים יש רביע או זקף, ובאחרים מקף וכד’)


מלים קטנות נוספות המופיעות לעתים קרובות, אף הן מטופלות באותו האופן - ״בֵּן״, ״בַּת״, ״אָב״, ״בַּיִת״, ״דָּבָר״, ״יוֹם״, ״יַמִּי״, ״עֵת״, ״יַד״:

״ וְנֹ֕חַ בֶּן-שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה״ (בראשית ז:ו)

״וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד:״ (בראשית יז:יז)

״כִּ֛י אַב-הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ:״ (בראשית יז:ה)

״וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית-יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר״ (מלכים א י:כא)

״עַל-דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-צָֽעֲקָ֣ה בָעִ֔יר״ (דברים כב:כד)

״בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה’ אֱלֹקים״ (בראשית ב:ד)

״הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא-צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַ-ה’ ״ (ישעיהו נח:ה)

״וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ח)

״כָּל-יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית-הָאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה:״ (שופטים יח:לא)

״לָכֵ֣ן יִתְּנֵ֔ם עַד-עֵ֥ת יוֹלֵדָ֖ה יָלָ֑דָה״ (מיכה ה:ב)

״וּנְתַתִּ֗יךָ בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ וּבְיַ֛ד אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה יָג֖וֹר מִפְּנֵיהֶ֑ם וּבְיַ֛ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל וּבְיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים:״ (ירמיהו כב:כה)

5. ביטויים מתאמים כמו ״כְּ-כְּ״, ״בְּ-וּבְ״, ״בֵּין - וּבֵין״ לעתים מחוברים, ולעתים מופרדים בטעם.


״וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים || בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃״ (בראשית א:ד)

אך: ״וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ || וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ז)

פסוקים ו, יד, יח הם כמו הפסוק הראשון, אך יג:ז, כ:א הם כמו השני.

בספר במדבר יז:יג הכתוב משתנה. 

וכן גם ״בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר״ מחוברים בשמואל א יט:י, אך מופרדים ביח:יא - ״בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר״.

״וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע״ (בראשית יח:כה) אך ״כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן״ (דברים א:יז).


הדבר דומה במקרים של מלות יחס כמו ״מן-אל״, ״מן-עד״, ״מן-ל״ אשר במקרים מסוימים מחוברים, ובאחרים מופרדים:

באלה מחוברים:

״וַיֵּ֨לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד-בֵּית-אֵ֑ל״ (בראשית יג:ג)

״בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:״ (בראשית טו:יח)

״ וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (מטבעתו) מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל-טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל-חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא-יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד: (שמות כח:כח)

ובאלה מופרדים:

״וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד-שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו נָפָֽל:״ (בראשית כה:יח)

״וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב:״ (במדבר לג:מט)

״ וְהָאָ֣רֶץ הַגִּבְלִ֗י וְכָל-הַלְּבָנוֹן֙ מִזְרַ֣ח הַשֶּׁ֔מֶשׁ מִבַּ֣עַל גָּ֔ד תַּ֖חַת הַר-חֶרְמ֑וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת:״ (יהושע יג:ה)


6 הפועל

א. שני פעלים באותו מבנה מחוברים על ידי טעם:

״וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ || לְאַפָּֽיו׃״ (במדבר כב:לא)

״וְאֶת־מִ֞י || דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙״ (ישעיהו נז:יא)


אמנם, לעתים רחוקות יותר, כאשר רוצים להדגיש, אזי החלוקה מופיעה בין שני הפעלים:

״הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ || יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל״ (שופטים ה:ל)

(לדעתי, אין זו הדגשה, אלא שני משפטים נפרדים. א.ג.)

״אֶת־קֻבַּ֜עַת כֹּ֧וס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית || מָצִֽית׃״ (ישעיהו נא:יז)

״אֶת־מִ֤י חֵרַ֨פְתָּ֙ || וְגִדַּ֔פְתָּ״ (ישעיהו לג:כג)

השווה לישעיהו סו:ז, ירמיהו ו:כז, ירמיהו ז:כט, יונה ג:ט.

ובשלושה פעלים - ישעיהו לז:לז, אסתר ג:יג.


ב. צורת המקור של הפועל בדרך כלל מחוברת לפועל:

״הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ || עִצְּבֹונֵ֣ךְ״ (בראשית ג:טז)

״הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ || לֹֽו״ (שמות כג:ד)


ג. כאשר שני פעלים מצורפים כדי להביע רעיון אחד. צירוף זה תמיד מצויין על ידי טעם:

״וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת || אֶת־אָחִ֖יו״ (בראשית ד:ב)

״שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ || מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת״ (ירמיהו לו:כח)

״אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ || גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה ״ (שמואל א ב:ג)

״לֹֽא־אָב֥וּ שְׁמֹ֖ועַ || תֹּורַ֥ת ה’׃״

או שהפועל הראשון מוטעם בטעם מפסיק מדרגה נמוכה (חלוקה משנית):

״אַתָּ֤ה הַֽחִלֹּ֨ותָ֙ |d2| לְהַרְאֹ֣ות אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ |d1| אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔״ (דברים ג:כד)


יש שהפועל הראשון הוא רק מעין הקדמה לבא אחריו, והבא אחריו הוא הפועל (נשוא) העיקרי במשפט:

״לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה || אֶת־שְׁלֹ֤ום אַחֶ֨יךָ֙ ״ (בראשית לז:יד)

״בֹּ֤א וּרְאֵה֙ || אֶת־הַתֹּועֵבֹ֣ות הָרָעֹ֔ות״ (יחזקאל ח:ט)

״שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ || אֶֽת־מִקְנְךָ֔ ״ (שמות ט:יט)

״וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ || דְּבַר־יֹ֣ום בְּיֹומֹ֔ו״ (שמות טז:ד)

וכן גם:

 ירד - ״אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י״ (בראשית יח:כא)

עמד - ״וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה ה לָכֶֽם׃״ (במדבר ט:ח)

קרב - ״קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר״ (דברים ה:כד)

סבב - ״סֹב֩ דְּמֵה-לְךָ֙ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים״ (שיר השירים ב:יז)

קם - ״וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם״ (ירמיהו א:יז)

שמע - ״וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה אֶת-מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ט)

וכן גם:  ״וַנֵּ֖שֶׁב בָּֽאֳהָלִ֑ים וַנִּשְׁמַ֣ע וַנַּ֔עַשׂ״ (ירמיהו לה:י)

ורבים אחרים.

הפעלים ״בא״ ו״הלך״ הם די שכיחים. פעלים אלה לפעמים באים אחרי הפועל הראשי בצורה משלימה, ועדיין מחוברים בטעם:

״ וְאֶת־רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃״ (בראשית מב:לג)

השווה ל ״קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ:״ (שמות יז:ה)

״תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל-הַמָּק֖וֹם״ (דברים יב:כו)

״ וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ:״ שמואל א ל:כב)


לסכום:

אני רוצה שוב להסב את תשומת הלב לשימוש ב״תוסף״. ראינו מקרים רבים של שמוש בו. נשאר לי רק לומר שכמו צירוף, יחס, וכו’ התוסף לעתים קרובות שייך באופן תחבירי רק לחלק האחרון שמשפט, או קודם לחלק מפסוק.

ראה איך אנו מחלקים לפעמים בנגינה באותה דרך:

“52 למטה

עד כה עסקנו בחלוקה של המשפט לאיברים.  אך יש מקרים שיש לחלק את האיברים עצמם, כל חלק של המשפט - נושא, מושא, וכו’ יהיה או פשוט, היינו מלה אחת בלבד, או מורכב, מכיל שתי מלים או יותר. איבר מורכב כזה מציג רכיב חדש לחלוקה של הפסוק. עליו נאמר מספר מלים:

1 שני שמות עצם בתמורה, בדרך כלל יהיו מחוברים ע״י טעם מחבר: הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד, אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתֹּ֑ו, וָ֤ אֱלֹקים֙ וכו’.

אולם כאשר יש צורך להבליט או להדגיש, אזי תהיה חלוקה, ואפילו חלוקה ראשית של המשפט, כמו:

״לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן לֹ֛ו אֶת־בְּרִיתִ֖י || שָׁלֹֽום׃״ (במדבא כה:יב)

״…כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מֹופֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י || צֶֽמַח׃״ (זכריה ג:ח)

״כִּֽי-נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֶת-אֹיְבֵיכֶ֛ם |d2| אֶת-מוֹאָ֖ב |d1| בְּיֶדְכֶ֑ם״ (שופטים ג:כח)

כמו כן כאשר יש צורך להדגיש כינוי-גוף, הוא יופרד משם העצם: 

״וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י || ה֗וּא אֶת־עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מֹועֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם״ (במדבר כח:כג)


במקרים ששני שמות עצם או יותר מהוים תמורה, או באים במקום שם עצם, נקבל ביטוי נומינלי המורכב מכמה תיבות.  אין בעיה בכך. 

החלוקה המשנית של ביטוי כזה תיעשה על פי חוקי החלוקה הרגילים. ראה בפסוקים הבאים:

״וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם:״ (במדבר טז:ב)

 וכן בבראשית כג:טז, מלכים א יא:לו, עמוס ה:טז.


2 כך, שני שמות עצם הנמצאים באותו מבנה, ומחוברים ע״י וו החיבור, תמיד יהיו מחוברים יחד על ידי טעם משרת כמו: ״וְלִמְשֹׁל֙ בַּיֹּ֣ום וּבַלַּ֔יְלָה״ (בראשית א:יח), ״וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃״ (בראשית יח:כז), ״וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּדֹ֥ול וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד״ (בראשית נ:י)


אך מהסיבות שהזכרתי לעיל, הם עשויים להיות מחולקים: ״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ || וָבֹ֔הוּ״ (בראשית א:ב), ״אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב || וּדְבָ֑שׁ״ (שמות ג:ח), ״לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן || וַעֲצָרָֽה׃״ (ישעיהו א:יג) , ״וַיֵּצֵא֙ בְּתֹ֣וךְ הָעִ֔יר וַיִּזְעַ֛ק זְעָקָ֥ה || גְדֹלָ֖ה וּמָרָֽה׃״ (אסתר ד:א), ״שֵׁשׁ־אַמֹּ֤ות בָּֽאַמָּה֙ וָטֹ֔פַח״ (יחזקאל מ:ה).


דוגמאות שם כמה שמות עצם באים יחד, או כאשר הביטוי הנומינלי מכיל כמה מלים, הם:

״וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:״ (דברים כט:ז)

״בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהוָה֩ בְּחַרְב֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת-הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם:״ (ישעיהו כז:א)

״וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת-ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד: ״ (ישעיהו ל:ל)

״ הַהִצִּ֨ילוּ אוֹתָ֜ם אֱלֹהֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִשְׁחִ֣יתוּ אֲבוֹתַ֔י אֶת-גּוֹזָ֖ן וְאֶת-חָרָ֑ן וְרֶ֥צֶף וּבְנֵי-עֶ֖דֶן אֲשֶׁ֥ר בִּתְלַשָּֽׂר: ״ (ישעיהו כז:יב)


3 שם העצם יכול להיות מוגדר (מתואר) בדרכים שונות. או על ידי שם עצם אחר המהווה תמורה, או על ידי תואר השם, או על ידי ביטוי תואר.  במקרים אלה שם העצם יכול להיות מחולק ע״י חלוקה ראשית או משנית, כאשר המשקל הוא בדרך כלל באיבר הבא אחרון.

א. שם עצם ותואר השם: 

״יַּהֲפֹ֨ךְ וָ֤ רֽוּחַ־יָם֙ || חָזָ֣ק מְאֹ֔ד״ (שמות י:יט)

״וְ֠אִישׁ |d1| אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה |d2| דָּוָ֗ה״ (ויקרא כ:יח)

״וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א || רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א״ (ישעיהו ו:י)

״וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י || הַקְטַנִּ֑ים״ (ישעיהו לו:ט)

וכן מלים שהם כינוי רמז כמו: ״אלה״, ״זה״, מופרדות מיתר המשפט:

״לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנֹּורָא֙ || הַזֶּ֔ה״ (דברים כח:נח)

״אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטֹּובָ֛ה || הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ״ (דברים ט:ו)

״ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ || הָאֵ֔לֶּה״


ב. שמות עצם וקרבה:

כאן אין הפרדה מאד גדוךה בין הקרבה לבין שם העצם במשפט:

״ לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם |d2| וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ |d1| אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃״ (דברים ח:א)

״מִפְּנֵ֣י רָעָתָ֗ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְהַכְעִסֵ֔נִי |d2| לָלֶ֣כֶת לְקַטֵּ֔ר לַעֲבֹ֖ד לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים |d1 |אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יְדָע֔וּם הֵ֖מָּה אַתֶּ֥ם וַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ירמיהו מד:ג)


בעניין קרבה, נוכל לראות את הנשוא: 

״וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת״ (בראשית ג:כד)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם|| הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ״ (שמואל א’ ו:ה)

״וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבֹּ֔וא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י || רֹאִ֑י וְה֥וּא יֹושֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃״ (בראשית כד:סב)

״וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י (עפליכם) [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י || עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּבֹ֑וד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדֹו֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם:״ (שמואל א ו:ה)


לפעמים מובנת מלת החיבור היחסית:

״וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה || אָכְלָ֖ה סָבִֽיב״ (איכה ב:ג)

״גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֨יִךְ֙ מִבֹּ֔ור ||  אֵ֥ין מַ֖יִם בֹּֽו׃״ (זכריה ט:ב)


לפעמים לטובת ההדגשה, החלוקה מתבצעת באמצע המשפט היחסי, וזה נראה קצת מעורפל:

״הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה || יְשַֽׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹ֑וץ עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם׃״ (ישעיהו ב:א). כאן משקל המשפט הוא אינו על ״הדבר״, אלא על תוכנו - המראה שהנביא חזה.  כך גם הפסוקים הראשונים של הושע, חבקוק, וצפניה. 

השווה ל- ״הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר-צִוָּ֣ה | יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא אֶת-שְׂרָיָ֣ה בֶן-נֵרִיָּה֮ בֶּן-מַחְסֵיָה֒ בְּלֶכְתּ֞וֹ אֶת-צִדְקִיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ-יְהוּדָה֙ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַ֥ת הָרְבִעִ֖ית לְמָלְכ֑וֹ וּשְׂרָיָ֖ה שַׂ֥ר מְנוּחָֽה״ (ירמיהו נא:נט).

ומצד שני:  ״מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל || אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֹֽוץ׃״ (ישעיהו יג:א). משקל המשפט הוא על המלים הראשונות.

״יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲבֹ֣ור שָׁלֹ֑ום אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו || לֹ֥א יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו מא:ג). ההדגשה במילה ״ברגליו״.

״וַיְהִ֕י בִּשְׁמֹ֥ור יֹואָ֖ב אֶל־הָעִ֑יר וַיִּתֵּן֙ אֶת־א֣וּרִיָּ֔ה אֶל־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔ע || כִּ֥י אַנְשֵׁי־חַ֖יִל שָֽׁם׃״  (שמואל ב יא:טז). ״ידע״ מודגש.

השווה ל-

״וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנֹ֑ו ״ (דברים א:לא)

״וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא־יָדְע֤וּ הַיֹּום֙ טֹ֣וב וָרָ֔ע״ (דברים ט:לט)

דברים יא:ב, דברים יא:ז, דברים כח:סט, דברים לג:א, שופטים יח:י, דברים כ:טו.


ג. מלות תואר הפועל ומלות יחס ותחומי שלטונן הן תמיד מופיעות עם שמות עצם מתארים, ומחוברים אליהם באמצעות טעם . יש שקודם להם טעם מפסיק.

״כִּ֤י אִבְּדָם֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם וַיְשִׂמֵ֥ם כֶּֽעָפָ֖ר ||  לָדֻֽשׁ׃״ (מלכים ב יג:ז)

״וְנָֽשָׂא־נֵ֤ס לַגֹּויִם֙ || מֵרָחֹ֔וק וְשָׁ֥רַק לֹ֖ו מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה מְהֵרָ֖ה קַ֥ל יָבֹֽוא׃״ (ישעיהו ה:כו)

״עַל־כֵּן֩ הִכָּ֨ם אַרְיֵ֜ה || מִיַּ֗עַר״ (ירמיהו ה:ו)

״כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע || בְּעֵינַ֖י״ (ירמיהו ז:ל)

״וַֽ-ה֙ |d1| נָתַ֨ן בְּיָדָ֥ם חַ֨יִל֙ |d2| לָרֹ֣ב מְאֹ֔ד״ (דברי הימים ב כד:כד)

השווה ל ״לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ (מלכים א יד:יט), ״לֶאֱלִישָֽׁע׃״ (מלכים ב ה:ט).

מקרה קיצוני הוא: ״וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל־הַנְּשִׂאִ֖ים || בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃״ (שמות לד:לא)


4 הקשר בין שם העצם בסמיכות לבין יחסת הקנין , הוא קרוב יותר מכל מה שנדון עד כה, אולם גם כאן בנסיבות מסוימות הדיקוטומיה מעורבת. 

כמו כאשר אחרי הסמיכות יש שתי מלים או יותר, אשר מביעות את יחסת הקנין:

״וְעֵ֕ץ || הַדַּ֖עַת טֹ֥וב וָרָֽע׃״ (בראשית ב:ט)

״קֹ֚ול || דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ״ (בראשית ד:י)

״אֲבִ֕י || יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃״ (בראשית ד:כ)

״כׇּל־יְמֵ֗י || אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (במדבר ט:יח)

״בְּיֹ֗ום|| חֲבֹ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמֹּ֔ו״ (ישעיהו ל:כו)


כאשר יש מספר שמות עצם עוקבי במילות יחס הם מסומנים ברצף: 

״אֶת־יְמֵי֙ |d1| שְׁנֵי֙ |d2| חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י״ (בראשית מז:ט)

“קֹ֠ול |d1| שְׁאֹ֞ון |d2| מַמְלְכֹ֤ות גֹּויִם֙״ (ישעיהו יג:ד)

״ וְֽאֶת־ר֔וּחַ |d1| כֹּ֖ל |d2| שְׁאֵרִ֣ית הָעָ֑ם ״ (חגי א:יד)


השינויים הבאים קורים כאשר:

א. במקרה של שם אחרון, החלוקה קורה לפעמים אחרי שם העצם השני, במיוחד כאשר שני שמות העצם יוצרים יחד רעיון משולב כמו:

״בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת || שִׁכֹּורֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃״ (ישעיהו כח:ג)

״בְּכִ֥י תַחֲנוּנֵ֖י || בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״ (ירמיהו ג:כא)

״אֹ֤הֶל מֹועֵד֙ || הָֽאֱלֹהִ֔ים״ (דברי הימים ב א:ג)

בישעיהו כא:יז חמישה שמות עצם באים זה אחר זה במילות סמיכות, והחלוקה באה אחרי השלישי:

״וּשְׁאָ֧ר מִסְפַּר־קֶ֛שֶׁת || גִּבֹּורֵ֥י בְנֵֽי־קֵדָ֖ר״ (ישעיהו כא״יז)


ב המלים השכיחות ״כל״ ו-״את״ לעתים גם הן מוטעמות כמו בבראשית א:כה - ״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹקים֩ אֶת-חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כָּל-רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב:״

  ובראשית ב:כ - ״וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא-מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:״

(לא ראיתי שמוטעמות. א.ג.)


וכן גם מלות יחס כמו ״אחר״, ״אחרי״ - ״וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי-אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת-שֵׁ֔ת״ (בראשית ה:ד)

״אַחַ֣ר | הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה״ (דברים טו:א). ״בין״ - ״וַֽיְהִי-רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה-אַבְרָ֔ם״

״עד״ - ״עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם״ (בראשית יב:ו).  ״על״ = ״עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט״ (בראשית ח:ד)

״עם״ - ״עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת-אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒״ (בראשית לא:לב). ״לפני״ - ״בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָ֑יִם״ (בראשית מא:מו)

״בעבור״ - ״וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי:״ (בראשית כו:כד)

אך מלים אלה בדרך כלל מוקפות או מוטעמות בטעם משרת, או מוטעמות בטעם בדרגה נמוכה, בהתאם לטעמם של בעלי הטעמים.

(בהתאם לכך בכתבי היד במקומות מסוימים יש רביע או זקף, ובאחרים מקף וכד’)


מלים קטנות נוספות המופיעות לעתים קרובות, אף הן מטופלות באותו האופן - ״בֵּן״, ״בַּת״, ״אָב״, ״בַּיִת״, ״דָּבָר״, ״יוֹם״, ״יַמִּי״, ״עֵת״, ״יַד״:

״ וְנֹ֕חַ בֶּן-שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה״ (בראשית ז:ו)

״וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד:״ (בראשית יז:יז)

״כִּ֛י אַב-הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ:״ (בראשית יז:ה)

״וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית-יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר״ (מלכים א י:כא)

״עַל-דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא-צָֽעֲקָ֣ה בָעִ֔יר״ (דברים כב:כד)

״בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה’ אֱלֹקים״ (בראשית ב:ד)

״הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא-צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַ-ה’ ״ (ישעיהו נח:ה)

״וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ח)

״כָּל-יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית-הָאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה:״ (שופטים יח:לא)

״לָכֵ֣ן יִתְּנֵ֔ם עַד-עֵ֥ת יוֹלֵדָ֖ה יָלָ֑דָה״ (מיכה ה:ב)

״וּנְתַתִּ֗יךָ בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ וּבְיַ֛ד אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה יָג֖וֹר מִפְּנֵיהֶ֑ם וּבְיַ֛ד נְבוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ-בָּבֶ֖ל וּבְיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים:״ (ירמיהו כב:כה)

5. ביטויים מתאמים כמו ״כְּ-כְּ״, ״בְּ-וּבְ״, ״בֵּין - וּבֵין״ לעתים מחוברים, ולעתים מופרדים בטעם.


״וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים || בֵּ֥ין הָאֹ֖ור וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃״ (בראשית א:ד)

אך: ״וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ || וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ז)

פסוקים ו, יד, יח הם כמו הפסוק הראשון, אך יג:ז, כ:א הם כמו השני.

בספר במדבר יז:יג הכתוב משתנה. 

וכן גם ״בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר״ מחוברים בשמואל א יט:י, אך מופרדים ביח:יא - ״בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר״.

״וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע״ (בראשית יח:כה) אך ״כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן״ (דברים א:יז).


הדבר דומה במקרים של מלות יחס כמו ״מן-אל״, ״מן-עד״, ״מן-ל״ אשר במקרים מסוימים מחוברים, ובאחרים מופרדים:

באלה מחוברים:

״וַיֵּ֨לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד-בֵּית-אֵ֑ל״ (בראשית יג:ג)

״בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת-אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֨תִּי֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת:״ (בראשית טו:יח)

״ וְיִרְכְּס֣וּ אֶת-הַ֠חֹ֠שֶׁן (מטבעתו) מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל-טַבְּעֹ֤ת הָֽאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל-חֵ֣שֶׁב הָֽאֵפ֑וֹד וְלֹֽא-יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָֽאֵפֽוֹד: (שמות כח:כח)

ובאלה מופרדים:

״וַיִּשְׁכְּנ֨וּ מֵֽחֲוִילָ֜ה עַד-שׁ֗וּר אֲשֶׁר֙ עַל-פְּנֵ֣י מִצְרַ֔יִם בֹּֽאֲכָ֖ה אַשּׁ֑וּרָה עַל-פְּנֵ֥י כָל-אֶחָ֖יו נָפָֽל:״ (בראשית כה:יח)

״וַיַּֽחֲנ֤וּ עַל-הַיַּרְדֵּן֙ מִבֵּ֣ית הַיְשִׁמֹ֔ת עַ֖ד אָבֵ֣ל הַשִּׁטִּ֑ים בְּעַֽרְבֹ֖ת מוֹאָֽב:״ (במדבר לג:מט)

״ וְהָאָ֣רֶץ הַגִּבְלִ֗י וְכָל-הַלְּבָנוֹן֙ מִזְרַ֣ח הַשֶּׁ֔מֶשׁ מִבַּ֣עַל גָּ֔ד תַּ֖חַת הַר-חֶרְמ֑וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת:״ (יהושע יג:ה)


6 הפועל

א. שני פעלים באותו מבנה מחוברים על ידי טעם:

״וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ || לְאַפָּֽיו׃״ (במדבר כב:לא)

״וְאֶת־מִ֞י || דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙״ (ישעיהו נז:יא)


אמנם, לעתים רחוקות יותר, כאשר רוצים להדגיש, אזי החלוקה מופיעה בין שני הפעלים:

״הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ || יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל״ (שופטים ה:ל)

(לדעתי, אין זו הדגשה, אלא שני משפטים נפרדים. א.ג.)

״אֶת־קֻבַּ֜עַת כֹּ֧וס הַתַּרְעֵלָ֛ה שָׁתִ֖ית || מָצִֽית׃״ (ישעיהו נא:יז)

״אֶת־מִ֤י חֵרַ֨פְתָּ֙ || וְגִדַּ֔פְתָּ״ (ישעיהו לג:כג)

השווה לישעיהו סו:ז, ירמיהו ו:כז, ירמיהו ז:כט, יונה ג:ט.

ובשלושה פעלים - ישעיהו לז:לז, אסתר ג:יג.


ב. צורת המקור של הפועל בדרך כלל מחוברת לפועל:

״הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ || עִצְּבֹונֵ֣ךְ״ (בראשית ג:טז)

״הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ || לֹֽו״ (שמות כג:ד)


ג. כאשר שני פעלים מצורפים כדי להביע רעיון אחד. צירוף זה תמיד מצויין על ידי טעם:

״וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת || אֶת־אָחִ֖יו״ (בראשית ד:ב)

״שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ || מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת״ (ירמיהו לו:כח)

״אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ || גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה ״ (שמואל א ב:ג)

״לֹֽא־אָב֥וּ שְׁמֹ֖ועַ || תֹּורַ֥ת ה’׃״

או שהפועל הראשון מוטעם בטעם מפסיק מדרגה נמוכה (חלוקה משנית):

״אַתָּ֤ה הַֽחִלֹּ֨ותָ֙ |d2| לְהַרְאֹ֣ות אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ |d1| אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔״ (דברים ג:כד)


יש שהפועל הראשון הוא רק מעין הקדמה לבא אחריו, והבא אחריו הוא הפועל (נשוא) העיקרי במשפט:

״לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה || אֶת־שְׁלֹ֤ום אַחֶ֨יךָ֙ ״ (בראשית לז:יד)

״בֹּ֤א וּרְאֵה֙ || אֶת־הַתֹּועֵבֹ֣ות הָרָעֹ֔ות״ (יחזקאל ח:ט)

״שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ || אֶֽת־מִקְנְךָ֔ ״ (שמות ט:יט)

״וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ || דְּבַר־יֹ֣ום בְּיֹומֹ֔ו״ (שמות טז:ד)

וכן גם:

 ירד - ״אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י״ (בראשית יח:כא)

עמד - ״וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה ה לָכֶֽם׃״ (במדבר ט:ח)

קרב - ״קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר״ (דברים ה:כד)

סבב - ״סֹב֩ דְּמֵה-לְךָ֙ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים״ (שיר השירים ב:יז)

קם - ״וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם״ (ירמיהו א:יז)

שמע - ״וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּֽעֲשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה אֶת-מֹשֶֽׁה:״ (דברים לד:ט)

וכן גם:  ״וַנֵּ֖שֶׁב בָּֽאֳהָלִ֑ים וַנִּשְׁמַ֣ע וַנַּ֔עַשׂ״ (ירמיהו לה:י)

ורבים אחרים.

הפעלים ״בא״ ו״הלך״ הם די שכיחים. פעלים אלה לפעמים באים אחרי הפועל הראשי בצורה משלימה, ועדיין מחוברים בטעם:

״ וְאֶת־רַעֲבֹ֥ון בָּתֵּיכֶ֖ם קְח֥וּ וָלֵֽכוּ׃״ (בראשית מב:לג)

השווה ל ״קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ:״ (שמות יז:ה)

״תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל-הַמָּק֖וֹם״ (דברים יב:כו)

״ וְיִנְהֲג֖וּ וְיֵלֵֽכוּ:״ שמואל א ל:כב)


לסכום:

אני רוצה שוב להסב את תשומת הלב לשימוש ב״תוסף״. ראינו מקרים רבים של שמוש בו. נשאר לי רק לומר שכמו צירוף, יחס, וכו’ התוסף לעתים קרובות שייך באופן תחבירי רק לחלק האחרון שמשפט, או קודם לחלק מפסוק.

ראה איך אנו מחלקים לפעמים בנגינה באותה דרך:

״ וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת-ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן || לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם״ (בראשית ג:ח)

״ וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת | הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה || עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים:״ (ויקרא יד:ו)

״ וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת-אַרְצ֜וֹ וְאֶת-אֶ֣רֶץ | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן || מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ:״ (דברים ד:מז)

השווה ל פסוק מט: ״וְכָל-הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה:״


השווה לבראשית כב:ד, בראשית לח:יב, בראשית מט:כט, ויקרא כז:יח, דברים יא:כח, ישעיהו נא:י, מיכה ב:ח, עזרא ו:כא.


כמובן יש גם מצב שתוסף אחד מוטעם חלש, ואז בא אחר אחריו:

״אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֞ת וְהַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה’ בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה |d2| אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל |d1| בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:״ (במדבר לו:יג)


תוסף כפול הוא מקרה חריג:

״ אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהֹוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל || בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד-מֹשֶֽׁה:״ (ויקרא כו:מו)

דומה לו:

״ מוֹלִיכָ֖ם בַּתְּהֹמ֑וֹת|| כַּסּ֥וּס בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֥א יִכָּשֵֽׁלוּ:״ (ישעיהו סג:יג)

———

 סיימנו את לימוד העקרון של החלוקה הלוגית והתחבירית. כעת אנו מוכנים לגשת לניתוח הפסוק ולמרכיביו. החלק הקשה כבר מאחורינו. מעתה משימתנו העיקרית תהיה לבחון את הטעמים המבצעים את החלוקות.

הכללים בהם דנו עד כה מיושמים בהסברים שאתן על הפסוקים, ואינני רואה את הצורך להפנות את הקורא למקום בספר בו דנו בכלל. אני יוצא מתוך הנחה שהקורא למד היטב את הפרקים הקודמים.

בנוסף לכללים עליהם דברתי בפרקים הקודמים, ראוי לציין שיש גם גורמים קצביים ומוסיקלים אותם יש לקחת בחשבון בניתוח טעמי המקרא בפסוקים.

דבר נוסף שעל הקורא לזכור הוא שלטעמים שתפקידם לציין את החלוקות השונות אין ערך פיסוקי קבוע. לא נוכל לומר שהאחד שווה ערך לפסיק, האחר לנקודה פסיק, וכדומה. וזה מאחר שהם נועדו לציין חלוקות מוסיקליות הכפופות למבנה הלוגי או הדקדוקי של הפסוק. מכאן, אתנחתא לדוגמה, ייצג במקרה אחד הפסקה לוגית מושלמת, ובמקרה אחר הפסקה תחבירית חלשה. וכן בהתאם לכך אותו משפט יוטעם בטעמים שונים בהתאם למיקומו בפסוק. ראה:

״וְנִקְרַבְתֶּ֥ם בַּבֹּ֖קֶר לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וְהָיָ֡ה הַשֵּׁבֶט֩ אֲשֶׁר-יִלְכְּדֶ֨נּוּ יְהוָ֜ה יִקְרַ֣ב לַמִּשְׁפָּח֗וֹת וְהַמִּשְׁפָּחָ֞ה אֲשֶֽׁר-יִלְכְּדֶ֤נָּה יְהוָה֙ תִּקְרַ֣ב לַבָּתִּ֔ים וְהַבַּ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר יִלְכְּדֶ֣נּוּ יְהוָ֔ה יִקְרַ֖ב לַגְּבָרִֽים:״ (יהושע ז:יד)

״וַיָּ֙קֶם֙ אֶת-הָֽעַמֻּדִ֔ים לְאֻלָ֖ם הַֽהֵיכָ֑ל וַיָּ֜קֶם אֶת-הָעַמּ֣וּד הַיְמָנִ֗י וַיִּקְרָ֤א אֶת-שְׁמוֹ֙ יָכִ֔ין וַיָּ֙קֶם֙ אֶת-הָעַמּ֣וּד הַשְּׂמָאלִ֔י וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז:״ (מלכים א ז:כא)


הנקודה שעלינו לזכור היא שהערך הפיסוקי של הטעמים הוא יחסי ולא מוחלט.



הסילוק - מתוך ספרו של וויליאם וויקס על טעמי המקרא

 

להלן הפרק החמישי מתוך ספרו של וויליאם וויקס. השתדלתי להשאר למקור.  

ישנם כמה מונחים שלא מצאתי את תרגומם לעברית. לדוגמה: ״fotretone”.  יש שהתשמשתי במלה זאת כמו שהיא, ויש שתרגמתי אותה ל״צליל מקדים״, או ״צליל מכין״.  

את המלה ״dichotomy” לא תרגמתי ל״דיכוטומיה״, אלא השתמשתי במלה ״חלוקה”.  וויקס משתמש במושגים ״main dichotomy”  ו״minor dichotomy”. את הראשון תרגמתי מלולית ״חלוקה ראשית״, 

איך את השני, לא ראיתי לנכון לתרגם כ״חלוקה קטנה״.  גם ״חלוקה משנית״ זה בעייתי. לכן כל מה שלא ״חלוקה ראשית״ תרגמתי ל״חלוקה משנית״, ״חלוקה שלישית״ וכן הלאה. 

סוף הפרק מכיל קטע שלדעתו של וויקס אלו הם פסוקים שיש בהם טעויות הראויות לתיקון…. חשבתי שלא יהיה נכון לתרגם את זה.


ישנם מקרים שוויקס מצטט מלה אחת מתוך פסוק.  בחלק ממקרים אלה ציטטתי את הפסוק כולו.

ישנם מקרים שהוא מציין את הפסוק, אך לא מצטט אותו. כך עשיתי גם אני, אלא שלפעמים ציטטתי במקום רק לציין את מקום הפסוק.

הוא מרבה להשתמש בהערות (footnotes).  נמנעתי מלעשות כך. אם ההערה היא חשובה, אזי שלבתי אותה בכתוב. אם היא אינה חשובה, השמטתי.


חלק 5

סילוק:


משפט עם סילוק היא משפט הכולל בתוכו את הפסוק כולו.

הפסוק עצמו יכול להיות באורכים שונים. הוא יכול להכיל שתי מלים בלבד, אך מקרה כזה הוא נדיר מאד.  הדוגמאות היחידות לכך הן :

״וּבְנֵי-דָ֖ן חֻשִֽׁים״ (בראשית מו:כג), הפסוקים בעשרת הדברות (״לא תרצח, וגו), ו״וּבְנֵי-קֹ֖רַח לֹא-מֵֽתוּ:״ (במדבר כו:יא).

בפסוקים אלה תפקיד הטפחא הוא הכנה מוסיקלית לטעם הסילוק.( musical fortone)

כאשר מופיעות בפסוק שלוש מלים או יותר, עלינו לבחון קודם כל את כלל החלוקה הראשית.

המקרים הם: 

1 החלוקה הראשית, בהתאם לכללים שלמדנו, עשויה לבוא במילה הראשונה לפני הסילוק, ותוטעם ע״י טיפחא או אתנחתא.

1.1. טיפחא הרבה יותר שכיחה (כנראה מסיבה מוסיקלית -musical fortone), אם בפסוקים ארוכים או קצרים:

״וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם׃״ (בראשית ב:א)

״וַיְהִ֡י בְּאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗הוּ עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כׇּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻרֹ֖ות וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם׃״ (ישעיהו לו:א)

דוגמאות נוספות לפסוקים ארוכים בהם טיפחא הם: במדבר ט:א, דברים ה:כג,דברים ו:כב, יהושע יג:טז, ירמיהו ח:א, ירמיהו ח:יג, ירמיהו כט:ב,

ירמיהו נב:יח, יחזקאל מא:יז, נחמיה ה:ז, דברי הימים א כח:א, דברי הימים ב כ:כב, דברי הימים ב כד:ט, דברי הימים ב לד:כ.

(העתקתי כמה מהם. א.ג.)

״וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל-מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר-סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר:״ (במדבר ט:א)

״כִּ֣י מִ֣י כָל-בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁ֥מַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי: ״ (דברים ה:כג)

״וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ:״ (דברים ו:כב)

״בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם-יְהוָ֡ה (ויציאו) יוֹצִ֣יאוּ אֶת-עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי-יְהוּדָ֣ה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו֩ וְאֶת-עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת | עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי-יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם:״ (ירמיהו ח:א)

״וְאָמַרְתָּ֙ אֲלֵיהֶ֜ם כֹּֽה-אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֣י מְמַלֵּ֣א אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֪רֶץ הַזֹּ֟את וְאֶת-הַמְּלָכִ֣ים הַיֹּשְׁבִים֩ לְדָוִ֨ד עַל-כִּסְא֜וֹ וְאֶת-הַכֹּהֲנִ֣ים וְאֶת-הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת כָּל-יֹשְׁבֵ֥י יְרוּשָׁלִָ֖ם שִׁכָּרֽוֹן:״ (ירמיהו יג:יג)

טפחא, כמחלק הראשי בפסוק, באופן קבוע מאריכה את התנועה הקצרה, כפי שאתנח היה עושה: 

״וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֹועֲדֹֽו׃״ (במדבר ט:ב), ״יוֹשְׁבֵֽי-יְרוּשָׁלִָ֖ם (ירמיהו ח:א), ״חֲב֧וּר עֲצַבִּ֛ים אֶפְרָ֖יִם הַֽנַּֽח-לֽוֹ: ״ (הושע ד:ב), ״וַיַּקְהֵ֣ל דָּוִ֣יד אֶת-כָּל-שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שָׂרֵ֣י הַשְּׁבָטִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמַּחְלְק֣וֹת הַמְשָׁרְתִ֪ים אֶת-הַמֶּ֟לֶךְ וְשָׂרֵ֣י הָאֲלָפִ֣ים וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֡וֹת וְשָׂרֵ֣י כָל-רְכוּשׁ-וּמִקְנֶה֩ | לַמֶּ֨לֶךְ וּלְבָנָ֜יו עִם-הַסָּרִיסִ֧ים וְהַגִּבּוֹרִ֛ים וּֽלְכָל-גִּבּ֥וֹר חָ֖יִל אֶל-יְרוּשָׁלִָֽם:״

(כנראה לא רק הארכת התנועה הקטנה לגדולה, אלא הופך צורת ניקוד המשך לצורת ניקוד הפסק . א.ג.)


ובשלוש מלים בלבד, תמיד הטפחא היא המחלקת. כמו בפסוקים הבאים:

״וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר:״ (בראשית כו:ו)

״וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב:״ (שמות כח:יג) (המסורה בהערתה לפסוק זה מציינת ארבעה עשר פסוקים מסוג זה בתורה, כאשר עשרה מהם באים תחת כותרת זו).

״יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ:״ (במדבר ו:כד)


1.2. אתנחתא מופיעה לפעמים, ובמיוחד במקרים בהם היא מסמנת הפסק לוגי:

״וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר:״ (בראשית א:ג)

״וַתָּבֹ֣אנָה אֶל-קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי-בָ֣אוּ אֶל-קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָֽאִיקָֽץ:״ (בראשית מא:כא)

השווה גם: 

״וַיִּֽהְי֞וּ כָּל-יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר-חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת:״ (בראשית ה:ה)

״וְאֶת-אֲחִיכֶ֤ם הַקָּטֹן֙ תָּבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְיֵאָֽמְנ֥וּ דִבְרֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן:״ (בראשית מב:כ)

״כִּֽי-יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל-הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:״ (שמות יג:יג)

וכן גם: במדבר י:כח, יחזקאל ז:כא, חגי ב:ה.

דוגמאות אלה בהן האתנח הוא במלה הראשונה (שלפני סילוק. א.ג.) הן היחידות בהן fortone מופיע לפני סילוק. 


2 כאשר החלוקה הראשית היא במלה השניה שלפני הסילוק, אותם טעמים מטעימים אותה.  אך אתנחתא במקרה זה היא שכיחה יותר. הfortone טפחא יהיה במלה הראשונה. דוגמאות:

״וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר יֹ֥ום שְׁלִישִֽׁי׃״ (בראשית א:יג)

״יְהוָ֥ה ׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃״ (שמות טו:יח)

״שִׁמְע֣וּ אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃״ (ירמיהו י:א)

ועם אתנחתא:

״וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית א:יז)

״וּבַחֹ֨דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים יֹ֖ום לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית ח:יד)


שמנו לב לשינוי נוסף. כאשר המלה המוטעמת בסילוק היא ארוכה, או כאשר המלה הקודמת לה היא ארוכה, אזי יבוא זקף במקום טיפחא, ולמעשה דבר זה עדיף, לטובת הקצב הריתמי שבסוף הפסוק.  הטפחא כמו קודם, תציין את ה״צליל המקדים״ שבמלה הראשונה שלפני הסילוק. ראה:

״וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם-הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית כג:יב)

״וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃״ (ויקרא י:כ)

״אַחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיֹּוב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יֹומֹֽו׃״ (איוב ג:א)

טיפחא, לעתים נשמרת במקומה:

״בַּ-וָ֛ יִצְדְּק֥וּ וְיִֽתְהַלְל֖וּ כׇּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃״ (ישעיהו מה:כה)


מהי מלה ארוכה לצורך הכלל הנ״ל ? מלה ארוכה היא מלה שיש בה שתי תנועות או יותר לפני ההברה המוטעמת. במקרה של רק תנועה אחת לפני ההברה המוטעמת, אזי תנועה זו צריכה להיות תנועה ארוכה שאחריה מתג, ושווא. שווא נע, או נח.

כאשר המלים הבאות הן קצרות, אזי מחייב שתופיע טפחא. ראה לדוגמה את שמות המרגלים בספר במדבר פרק י״ג, שם רק במקרה אחד (פסוק ח) הטיפחא היא שמבצעת את החלוקה הראשית:

״ואֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר: {ה} לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי: {ו} לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: {ז} לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף: {ח} לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן: {ט} לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא: {י} לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי:


או השווה לדברי הימים א פרק יא, שם פסוקים ל״ה ו-מ״ב עם טיפחא, ומאותה סיבה:

 {כז}״שַׁמּוֹת֙ הַהֲרוֹרִ֔י (ס) חֶ֖לֶץ הַפְּלוֹנִֽי: (ס)

 {כח}  עִירָ֤א בֶן עִקֵּשׁ֙ הַתְּקוֹעִ֔י (ס) אֲבִיעֶ֖זֶר הָעֲנְּתוֹתִֽי: (ס)

 {כט}  סִבְּכַי֙ הַחֻ֣שָׁתִ֔י (ס) עִילַ֖י הָאֲחוֹחִֽי: (ס) 

 {ל}  מַהְרַי֙ הַנְּטֹ֣פָתִ֔י (ס) חֵ֥לֶד בֶּֽן בַּֽעֲנָ֖ה הַנְּטוֹפָתִֽי: (ס)

 {לא}  אִיתַ֣י בֶּן רִיבַ֗י מִגִּבְעַת֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן (ס) בְּנָיָ֖ה הַפִּרְעָתֹנִֽי: (ס)

 {לב}  חוּרַי֙ מִנַּ֣חֲלֵי גָ֔עַשׁ (ס) אֲבִיאֵ֖ל הָעַרְבָתִֽי: (ס) 

 {לג}  עַזְמָ֙וֶת֙ הַבַּ֣חֲרוּמִ֔י (ס) אֶלְיַחְבָּ֖א הַשַּׁעַלְבֹנִֽי: (ס)

 {לד}  בְּנֵ֗י הָשֵׁם֙ הַגִּ֣זוֹנִ֔י (ס) יוֹנָתָ֥ן בֶּן שָׁגֵ֖ה הַהֲרָרִֽי: (ס) 

 {לה}  אֲחִיאָ֧ם בֶּן שָׂכָ֛ר הַהֲרָרִ֖י (ס) אֱלִיפַ֥ל בֶּן אֽוּר: (ס)

 {לו} חֵ֚פֶר הַמְּכֵ֣רָתִ֔י אֲחִיָּ֖ה הַפְּלֹנִֽי: (ס) 

 {לז}  חֶצְרוֹ֙ הַֽכַּרְמְלִ֔י (ס) נַעֲרַ֖י בֶּן אֶזְבָּֽי: (ס) 

 {לח}  יוֹאֵל֙ אֲחִ֣י נָתָ֔ן (ס) מִבְחָ֖ר בֶּן הַגְרִֽי: (ס)

 {לט} צֶ֖לֶק הָעַמּוֹנִ֑י נַחְרַי֙ הַבֵּ֣רֹתִ֔י נֹשֵׂ֕א כְּלֵ֖י יוֹאָ֥ב בֶּן-צְרוּיָֽה: (ס)

 {מ}  עִירָא֙ הַיִּתְרִ֔י (ס) גָּרֵ֖ב הַיִּתְרִֽי: (ס) 

 {מא}  אֽוּרִיָּה֙ הַחִתִּ֔י (ס) זָבָ֖ד בֶּן אַחְלָֽי: (ס)

 {מב} עֲדִינָ֨א בֶן-שִׁיזָ֜א הָרֽאוּבֵנִ֗י רֹ֛אשׁ לָרֽאוּבֵנִ֖י וְעָלָ֥יו שְׁלוֹשִֽׁים: (ס)

 {מג} חָנָן֙ בֶּֽן-מַעֲכָ֔ה וְיוֹשָׁפָ֖ט הַמִּתְנִֽי: (ס) 

 {מד}  עֻזִיָּ֖א הָעֲשְׁתְּרָתִ֑י (ס) שָׁמָע֙ (ויעואל) וִֽיעִיאֵ֔ל בְּנֵ֖י חוֹתָ֥ם הָעֲרֹעֵרִֽי: (ס) 

 {מה} יְדִֽיעֲאֵל֙ בֶּן-שִׁמְרִ֔י וְיֹחָ֥א אָחִ֖יו הַתִּיצִֽי: (ס)

 {מו}  אֱלִיאֵל֙ הַֽמַּחֲוִ֔ים וִירִיבַ֥י וְיוֹשַׁוְיָ֖ה בְּנֵ֣י אֶלְנָ֑עַם (ס) וְיִתְמָ֖ה הַמּוֹאָבִֽי:

 {מז}  אֱלִיאֵ֣ל וְעוֹבֵ֔ד (ס) וְיַעֲשִׂיאֵ֖ל הַמְּצֹבָיָֽה: ״



ישנם גם מקרים יוצאים מן הכלל כמו:

״טֹ֤וב ה֙ (לקוו) [לְקֹוָ֔ו] לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃״ (איכה ג:כה)

ומקרים שזקף מבצע את החלוקה המשנית: יחזקאל לג:ג, ישעיהו מח:ד, ישעיהו סב:ו, עזרא ו:כב.

אך אלה הם רק יוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל.  לעומתם יש מאות אם לא אלפי פסוקים אותם כן מכסה הכלל. 


כאשר יש פסוק עם שלוש מלים בלבד, יתכן בהם טיפחא או זקף:

״וְהָֽרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ:״ (בראשית מג:א)

״וְאֶ֨ת-הַדָּאָ֔ה וְאֶת-הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ:״ (ויקרא יא:יד)

״ לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן-צוּרִֽישַׁדָּֽי:״ (במדבר א:ו)

״לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן-חֵלֹֽן:״ (במדבר א:ט)


להלן יש שני זוגות של קטעים.  האחד לקוח משמואל ב’ פרק י״ח ומקבילו בתהלים יח, והשני מדברי הימים א פרק טז, ומקבילו בתהלים קה.

בשמואל החלוקה הראשית היא באתנחתא, ובדברי הימים בזקף.


שמואל ב פרק יח:

״{ב} וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי-לִֽי: 

{ג} אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה-בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי:

 {ד} מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ: 

{ה} כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי-מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי:

 {ו} חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי-מָֽוֶת: 

{ז} בַּצַּר-לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל-אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו: ״ 


תהלים פרק יח:

״{ג} יְהוָ֤ה | סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה-בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן-יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:

 {ד} מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמִן-אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ:

 {ה} אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי-מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי: 

{ו} חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת:

 {ז} בַּצַּר-לִ֤י | אֶֽקְרָ֣א יְהוָה֮ וְאֶל-אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו | תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:״



דברי הימים א פרק טז:

״{ח}  הוֹד֤וּ לַֽיהוָה֙ קִרְא֣וּ בִשְׁמ֔וֹ (ס) הוֹדִ֥יעוּ בָעַמִּ֖ים עֲלִילֹתָֽיו:

 {ט}  שִׁ֤ירוּ לוֹ֙ זַמְּרוּ ל֔וֹ (ס) שִׂ֖יחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָֽיו: 

{י}  הִֽתְהַֽלְלוּ֙ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֔וֹ (ס) יִשְׂמַ֕ח לֵ֖ב מְבַקְשֵׁ֥י יְהוָֽה:

 {יא}  דִּרְשׁ֤וּ יְהוָה֙ וְעֻזּ֔וֹ (ס) בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד:

 {יב}  זִכְר֗וּ נִפְלְאֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה (ס) מֹפְתָ֖יו וּמִשְׁפְּטֵי פִֽיהוּ: 

{יג}  זֶ֚רַע יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדּ֔וֹ (ס) בְּנֵ֥י יַעֲקֹ֖ב בְּחִירָֽיו: 

{יד}  ה֚וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ (ס) בְּכָל הָאָ֖רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו: 

{טו}  זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ (ס) דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר:


תהלים קה:

״{א} הוֹד֣וּ לַ֭יהוָה קִרְא֣וּ בִּשְׁמ֑וֹ הוֹדִ֥יעוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִילוֹתָֽיו:

 {ב} שִֽׁירוּ-ל֖וֹ זַמְּרוּ-ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכָל-נִפְלְאוֹתָֽיו: 

{ג} הִֽ֭תְהַלְלוּ בְּשֵׁ֣ם קָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂמַ֗ח לֵ֤ב | מְבַקְשֵׁ֬י יְהוָֽה:

 {ד} דִּרְשׁ֣וּ יְהוָ֣ה וְעֻזּ֑וֹ בַּקְּשׁ֖וּ פָנָ֣יו תָּמִֽיד: 

{ה} זִכְר֗וּ נִפְלְאוֹתָ֥יו אֲשֶׁר-עָשָׂ֑ה מֹ֝פְתָ֗יו וּמִשְׁפְּטֵי-פִֽיו: 

{ו} זֶ֭רַע אַבְרָהָ֣ם עַבְדּ֑וֹ בְּנֵ֖י יַעֲקֹ֣ב בְּחִירָֽיו:

 {ז} ה֭וּא יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ בְּכָל-הָ֝אָ֗רֶץ מִשְׁפָּטָֽיו:

 {ח} זָכַ֣ר לְעוֹלָ֣ם בְּרִית֑וֹ דָּבָ֥ר צִ֝וָּ֗ה לְאֶ֣לֶף דּֽוֹר: 


ראה גם תהלים צו, קו

שימו לב. החלוקה בשמואל היא באמצעות אתנחתא, ואילו בדברי הימים היא בזקף. (אני חייב לציין שתרגומי כאן מעט שונה מן המקור. המקור קצת מורכב יותר, וציין ״טיפחא (זקף)״ ולא הבנתי למה, כי הרי החלוקה הראשית בדברי הימים היא בזקף ולא בטפחא. א.ג.)

מכאן נראה שהיו אופנים שונים של שירת הפסוקים מתהילים.  כמו כן נראה שהמקור לשירת הפסוקים האלה מתהילים הוא משמואל א ומדברי הימים א.


3. כאשר החלוקה הראשית היא במלה השלישית או הרביעית, אזי היא תצוין על ידי אתנחא או זקף .

זקף יופיע בדרך כלל בפסוקים קצרים, ובעיקר אלה שמהווים מעין הקדמה לבאות:

״וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר:״ (שמות כ:א)

״ וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:״ (שמות כא:א)

״וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:״ (ויקרא יג:א)

ראה גם בויקרא טו:א, ישעיהו ז:י, ישעיהו ח:ה, ירמיהו ז:א.

מופיע גם בפסוקים בהם יש רשימת שמות כמו ביהושע יב:ט-כד, רות ד:יח-כב, עזרא ב:ג ואילך, דברי הימים א יא:כז-מז, דברי הימים א כה:י-לא.

יש מקרים בהם אין אחידות:שמואל ב א:כז, שמואל ב כג:לט

ויש מקרים בהם כתב יד אחד בזקף והאחר באתנחתא כמו דברי הימים א יח:יב. 


החלוקה באתנחתא היא שכיחה יותר כאשר החלוקה הראשית היא במלה הרביעית.

ככל שהחלוקה הראשית מתרחקת מן הסילוק כך יש נטיה גדולה יותר שהיא תבוצע על ידי אתנחתא. 

כאשר החלוקה הראשית היא במלה החמישית ומעלה, אזי רק אתנחתא.

ראה קהלת פרק ג. בפסוקים אלה בזקף

{ג} ״עֵ֤ת לַהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת:״

{ד} ״עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד:״

{ו} ״עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ:״

{ז} ״עֵ֤ת לִקְר֙וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר עֵ֥ת לַחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר:״

{ח} ״עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם:״

ובפסוקים אלה באתנחתא:

{ב} ״לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה-זֹּ֥ה עֹשָֽׂה:״

{ה} ״עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל-פֶּֽרִי:״


עד כה עסקנו בחלוקה הראשית. ומעתה - איך נטפל בכל אחד משני חצאי הפסוק.  בחלק הראשון לא נדון בשלב זה, כי הרי הוא תחת ״שׁלטון״ הטיפחא, הזקף או האתנחתא. ובזה נדון בפרק אשר עוסק בטעמים אלה. אך החלק השני הוא תחת שלטון הסילוק, ולכן זה המקום לדון בו.

כאשר החלוקה הראשית מתבצעת בתיבה הראשונה או השניה שלפני סילוק, אזי אין אפשרות לחלוקה נוספת. אך כאשר החלוקה הראשית היא במלה השלישית ואילך, לא רק שחלוקה נוספת אפשרית, היא גם הכרחית.

במשפט הסילוק, היינו בקטע עליו שולט הסילוק, יש כלל ברור ומוחלט. היינו, כאשר בקטע זה שלוש תיבות ומעלה, חייבת להיות בינהן חלוקה. אם החלוקה המשנית באה בתיבה הראשונה, אזי תתבצע ע״י טפחא, שתשמש גם כתו המוסיקלי שלפני סילוק. אם במילה השניה אזי יתכן זקף או טפחא.

בתיבה השלישית ומעלה, זה יהיה זקף, ואז יהיה צורך בחלוקה נוספת.


להלן רשימת פסוקים שימחישו את הכתוב לעיל. יש לשים לב שיש מקרים של מספר זקפים באותו פסוק. במקרה כזה הזקף הראשון פיסוקו חזק מן השני, השני חזק מן השלישי, וכן הלאה.


3.1.1  כאשר האתנחצא היא המחלק הראשי בפסוק, בתיבה השלישית או הרביעית:

״וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖ו אַיֶּֽכָּה׃״ (בראשית ג:ט)

״וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזֹונָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחֹותֵֽנוּ׃״ (בראשית לד:לא)

״וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃״ (בראשית ב:טז)

״וְעַתָּ֛ה יֹושֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃״ (ישעיהו ה:ג)

הפסוק האחרון הוא היחידי בו יש חלוקה שלישית.


3.1.2 כאשר יש זקף במקום אתנחתא בתיבה השלישית או הרביעית:

״יִשָּׂ֨א וָ֤ ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֹֽום׃״ (במדבר ו:כו)

״דֹּ֤ור הֹלֵךְ֙ וְדֹ֣ור בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעֹולָ֥ם עֹמָֽדֶת׃״ (קהלת א:ד)

״אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשֹׁ֥ו דָמֹ֖ו לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃״ (בראשית ט:ד)

״לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּבֹ֖ות עַמִּי־נָדִֽיב׃״ (שיר השירים ו:יב)

״בֵּ֚הּ בְּלֵ֣ילְיָ֔א קְטִ֕יל בֵּלְאשַׁצַּ֖ר מַלְכָּ֥א (כשדיא) [כַשְׂדָּאָֽה]׃״ (דניאל ב:ד)


בשני הפסוקים האחרונים הזקף חוזר על עצמו, כדי לציין את החלוקה הקטנה.  מקרים כאלה הם לא שכיחים, ומצויים בעיקר בספרים המאוחרים.

שכיח יותר למצוא זקף שאחריו אתנחתא, מאשר שני זקפים.

3.2  כאשר האתנחתא היא החלוקה הראשית בתיבה החמישית ואילך:

3.2.1 כאן יתכנו מקרים שתהיה רק חלוקה משנית אחת, והיא תבוצע על ידי טפחא בתיבה הראשונה (מסוף הפסוק) או ע״י טפחא או זקף בתיבה השניה.

״וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽ-וָֽ׃״ (בראשית ד:ג)

״וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹתֹ֛ו אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃״ (בראשית ו:כב)

״וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָתֹ֖ו לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃״ (בראשית ד:ה)


3.2.2  ישנם מקרים של חלוקה שניה ושלישית. השניה בזקף, והשלישית בטפחא:

״אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֨עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃״ (בראשית יב:יג)

״וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י וִ֔ בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃״ (בראשית טו:ח)

״חָז֥וּת קָשָׁ֖ה הֻגַּד־לִ֑י הַבֹּוגֵ֤ד ׀ בֹּוגֵד֙ וְהַשֹּׁודֵ֣ד ׀ שֹׁודֵ֔ד עֲלִ֤י עֵילָם֙ צוּרִ֣י מָדַ֔י כׇּל־אַנְחָתָ֖ה הִשְׁבַּֽתִּי׃״ (ישעיהו כא:ב)


 3.2.3 ישנם פסוקים בהם יש חלוקה משנית, שלישית ורביעית. השתיים הראשונות יהיו בזקף, והאחרונה בטפחא:

״וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתֹּ֑ו וַתַּ֨הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־ה’׃״ (בראשית ד:א)

״וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֨בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃״ (בראשית ד:ב)

״וְאִם֙ כֹּ֣ה יֹאמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי בָּ֑ךְ הִנְנִ֕י יַֽעֲשֶׂה־לִּ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר טֹ֖וב בְּעֵינָֽיו׃״ (שמואל ב טו:כו)


3.2.4 ישנם לא מעט פסוקים בהם קיימת חלוקה חמישית.  החלוקה השניה, השלישית והרביעית יהיו בזקף, והחמישית - בטפחא:

״וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖יד לִשְׁלֹמֹ֑ה (בנו) [בְּנִ֕י] אֲנִי֙ הָיָ֣ה עִם־לְבָבִ֔י לִבְנֹ֣ות בַּ֔יִת לְשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃״ (דברי הימים א כב:ז)

ראה גם בראשית ג:א,  בראשית כז:מב,  בראשית מד:טז,  דברים טו:ד,  מלכים א טז:לד,  ישעיהו כד:ב,  יחזקאל כז:ג.


3.2.5 בחלוקה שישית מצאתי שני פסוקים בלבד: שמואל ב יז:ט,  מלכים ב א:ג. 


סיימנו את הדיון על משפטי הסילוק, וראינו את מימוש כלל החלוקה המתמשכת. כלל זה הוא הכלל עליו מושתת תורת הטעמים.

עדיין יש המפקפקים בכלל זה , אך אני מקוה שכאשר יקראו את הדוגמאות שכתבתי כאן, איש עוד לא יפקפק בנכונותו של כלל זה.

נותר לנו לראות איך כלל זה מיושם גם בטעמי המקרא האחרים.



משרתי הסילוק:

תמיד מרכא. לסילוק אין יותר מאשר משרת אחד. 

בכמה פסוקים בעלי סמכות הציבו טפחא במקום מתג באותה מלה יחד עם טעם הסילוק:

״לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלֹּֽו׃״ (ויקרא יא:ד),  

״מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃״ (במדבר טו:כא), 

 ״וְחִכִּ֨יתִי֙ לַיהוָ֔ה הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִֽי־לֹֽו׃״ (ישעיהו ח:יז),

 ״וְחָלָ֥ה חֶ֨רֶב֙ בְּעָרָ֔יו וְכִלְּתָ֥ה בַדָּ֖יו וְאָכָ֑לָה מִֽמֹּעֲצֹ֖ותֵיהֶֽם׃״ (הושע יא:ו), 

 ״וּמִשְׁפְּחֹות֙ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים הַיִּתְרִי֙ וְהַפּוּתִ֔י וְהַשֻּׁמָתִ֖י וְהַמִּשְׁרָעִ֑י מֵאֵ֗לֶּה יָצְאוּ֙ הַצָּ֣רְעָתִ֔י וְהָאֶשְׁתָּ֖אֻֽלִֽי׃״  (דברי הימים א ב:נג)

איננו יודעים כיום מדוע מלים אלו כך הוטעמו, ואינני רוצה לעסוק כאן בהשערות. יש לשים לב שבארבעת הפסוקים הראשונים אתנחתא קדמה לסילוק, ובפסוק החמישי - זקף.


אנשי הלשון מסווגים את הטעם המופיע במקומות אלה כמשרת, והעניקו לו את השם ״מָאיְלָא״.


(יש לציין שבכתבי-יד בבלים במקום ״וְקִוֵּ֖יתִֽי־לֹֽו״ מופיעות שתי תיבות, ללא מקף בינהן - ״וקיויתי לו״, והתיבה ״וקיויתי מוטעמת בטפחא. וכך נכון.

אין כאן מקום למקף.