Thursday, November 26, 2020

אתנחתא - מתוך ספרו של וויליאם וויקס על טעמי המקרא (פרק 6)


פרק 6- אתנחתא


כללי האתנחתא כל כך דומים לכללי הסילוק שיש רק נקודה אחת שתמנע מאתנו מלהחשיבם.

אתנחתא תוכל לעמוד לבד בתחילת פסוק: ״וַיֹּאמְר֑וּ״ (בראשית לד:לא),  ״וְצֹאנִ֑י״ (יחזקאל לד:ט).

כאשר המשפט הוא בן שתי מלים, אזי טפחא תופיע כ״צליל מקדים״ (foretone) לאתנחתא: ״וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם״ (בראשית ג:כד)

כאשר המשפט הוא בן שלוש מלים או יותר, יתכנו המקרים הבאים:


1. אם החלוקה הראשית היא במילה הראשונה לפני האתנחתא, היא תבוצע ע״י טפחא:

״וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י אֹ֑ור וַֽיְהִי־אֹֽור׃״ (בראשית א:ג)

״וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃״ (בראשית ב:כב)


2. אם החלוקה הראשית היא במלה השניה, גם כאן היא תבוצע ע״י טפחא:

״וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃״ (בראשית א:יז)

״וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃״ (בראשית כא:א)

או שהחלוקה תבוצע ע״י זקף, באותם תנאים כמו במקרה של סילוק:

״וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל־מָקֹ֣ום אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:ט)

״וְהָי֤וּ לִמְאֹורֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃״ (בראשית א:טו)

״וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיֹּֽום׃״ (בראשית יח:א)

יש אפשרות שתהיה טפחא אם אחת התיבות ארוכה או אם שתיהן ארוכות.

״וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ״ (בראשית ב:ו)

״וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה״ (בראשית ד:טז)

״שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה״ (בראשית ז:ט)

אך אם שתי התיבות הן קצרות, זקף יופיע רק לעתים נדירות כמו:

״וְיׇקְשָׁ֣ן יָלַ֔ד אֶת־שְׁבָ֖א וְאֶת־דְּדָ֑ן״ (בראשית כה:ג)

וכן גם בבראשית לו:לב, ישעיהו לז:כז,  הושע ב:יח.


3. אם החלוקה הראשית היא במלה השלישית, אזי היא תבוצע ע״י זקף:

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים״ (בראשית א:טז)

״וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְהֹ֑ום״ (בראשית א:ב)

״וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְגֹ֣וי גָּדֹ֔ול וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ״ (בראשית יב:ב)

יוצאים מן הכלל: כאשר שתי התיבות הן בנות הברה אחת, אזי החלוקה תתבצע ע״י טפחא בתיבה השלישית:

״וַיַּ֥רְא שַׂר־הָאֹפִ֖ים כִּ֣י טֹ֣וב פָּתָ֑ר״ (בראשית מ:טז)

״וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְאֹ֑ות״ (שמות ג:ד)

וכן גם שמות יב:לט, במדבר כב:לו, שמואל א כח:יג, מלכים א כא:טז, ישעיהו מח:יא, ישעיהו ס:א, עמוס ג:ח

יש כתבי יד שצרפו את התיבות הזעירות האלה במקף.

במקרים אלו רואים בפעם הראשונה שכלל החלוקה הקשיח נעקף (הכוונה כנראה שבמקרים יוצאי דופן אלה יש שלוש מלים ללא חלוקה)


4. אם החלוקה הראשית היא במלה הרביעית או יותר, אזי היא תתבצע ע״י זקף או סגול. בזקף שכיח יותר כאשר החלוקה היא קרובה לאתנחתא, ובסגול כאשר החלוקה הראשית רחוקה מן האתנחתא. החלוקות הבאות (חלוקה משנית, שלישית, וכו’) יבוצעו כמו שבמשט סילוק, אחרי אתנחתא.

4.1 דוגמאות לחלוקה משנית אחת: (את החלוקה הראשית סימנתי כ d1, משנית d2, שלישית d3, וכן הלאה): 

“וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים (d1) יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּתֹ֣וךְ הַמָּ֑יִם״ (בראשית א:ו) 

״חֲזֹון֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמֹ֔וץ (d1) אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה (d2) עַל־יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם״ (ישעיהו א:א)

״וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ (d1) וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים (d2) פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ (d3) וְכִבְשֻׁ֑הָ״ (בראשית א:כח)

4.2 דוגמאות לחלוקה משנית ושלישית:

״וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם (d1) וַיֵּ֣דְע֔וּ (2d) כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם״ (בראשית ג:ז)

״וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתֹו֮ לֵאמֹר֒ (d1) מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל (d2) כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת״ (בראשית מד:א)

״וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר (d1) לְזַ֨רְעֲךָ֔ (d2) אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את״ (בראשית יב:ז)

״וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒ (d1) וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ (d2) וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם (d3) אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ״ (בראשית א:ז)


יש מספר מקרים של פסוקים עם סגול, שם יש ארבע חלוקות מנוריות:

״וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ (d1) בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן (d2) כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי (d3) לַעֲשֹׂ֕ות (d4) אֵ֥ת כׇּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה״ (במדבר טז:כח)

״בִּשְׁנַ֨ת שָׁלֹ֣שׁ וְעֶשְׂרִים֮ לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּר֒ (d1) הֶגְלָ֗ה נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים (d2) יְהוּדִ֕ים (d3) נֶ֕פֶשׁ (d4) שְׁבַ֥ע מֵאֹ֖ות אַרְבָּעִ֣ים וַחֲמִשָּׁ֑ה״

וגם חמש:

״וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֜יו אִ֣ישׁ ׀ עָלָ֣ה לִקְרָאתֵ֗נוּ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵינוּ֮ לְכ֣וּ שׁוּבוּ֮ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲשֶׁר־שָׁלַ֣ח אֶתְכֶם֒ (d1) וְדִבַּרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה (d2) הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל (d3) אַתָּ֣ה שֹׁלֵ֔חַ (d4) לִדְרֹ֕שׁ (d5) בְּבַ֥עַל זְב֖וּב אֱלֹהֵ֣י עֶקְרֹ֑ון (מלכים ב א:ו)

״וּ֠לְאֵ֜לֶּה תִּהְיֶ֣ה תְרֽוּמַת־הַקֹּדֶשׁ֮ לַכֹּֽהֲנִים֒ (d1) צָפֹ֜ונָה חֲמִשָּׁ֧ה וְעֶשְׂרִ֣ים אֶ֗לֶף וְיָ֨מָּה֙ רֹ֚חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים (d2) וְקָדִ֗ימָה רֹ֚חַב עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים (d3) וְנֶ֕גְבָּה (d4) אֹ֕רֶךְ (d5) חֲמִשָּׁ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָ֑לֶף״ (יחזקאל מח:י)


יוצאים מן הכלל: כמה פסוקים, כמו אלה שלעיל, שם טפחא מציינת את החלוקה המינורית האחרונה במלה השלישית. כמו:

״וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י (d1) בֶּן־אָדָ֕ם (d2) הֲרֹאֶ֥ה אַתָּ֖ה (d3) (מהם) [מָ֣ה הֵ֣ם] עֹשִׂ֑ים״ (יחזקאל ח:ו)

״וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבֹּו מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ (d1) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה (d2) כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי״ (שמואל א יז:לט)

״וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים (d1) וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד (d2) כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד״ (שמואל ב יב:יט)

וכן גם במלכים א ב:לז,  מלכים ב א:ד,  מלכים ב יא:א,  ישעיהו נד:ד,  ישעיהו נט:טז)


משרתי האתנחתא:

אחד מהמשרתים הוא ״עילוי״ , או כפי שאנחנו קוראים לו: ״מונח״. הוא גם חוזר על עצמו במקומות בהם יש שני משרתים.

בפסוקים הבאים המשרת בא במקום מתג באותה תיבה עם הטפחא. בשני המקרים המלים הן מלים מורכבות (משתי מלים):

״וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמֹ֖ו יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהוָֽה׃ ״ (שמואל ב יב:כה)

״וַיֵּעָזְר֣וּ עֲלֵיהֶ֔ם וַיִּנָּתְנ֤וּ בְיָדָם֙ הַֽהַגְרִיאִ֔ים וְכֹ֖ל שֶׁ֣עִמָּהֶ֑ם כִּ֠י לֵאלֹהִ֤ים זָעֲקוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְנַעְתֹּ֥ור לָהֶ֖ם כִּי־בָ֥טְחוּ בֹֽו׃״ (דברי הימים א ה:כ)


בעשרה או אחד עשר מקומות בטעמים הטברנים מופיעה טפחא בתיבת האתנחתא. הפסוקים הם:

״וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתֹּ֥ו וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתֹּֽו׃״ (בראשית ח:יח)

״וּבְיֹ֣ום הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃״ (במדבר כח:כו)ֿ

״וּבָ֖אתָ־שָּׁ֑מָּה וּרְאֵֽה־שָׁ֠ם יֵה֨וּא בֶן־יְהֹושָׁפָ֜ט בֶּן־נִמְשִׁ֗י וּבָ֨אתָ֙ וַהֲקֵֽמֹתֹו֙ מִתֹּ֣וךְ אֶחָ֔יו וְהֵבֵיאתָ֥ אֹתֹ֖ו חֶ֥דֶר בְּחָֽדֶר׃״ (מלכים ב ט:ב) 

״הַדֹּ֗ור אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר־יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֨יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה מַדּ֜וּעַ אָמְר֤וּ עַמִּי֙ רַ֔דְנוּ לֹֽוא־נָבֹ֥וא עֹ֖וד אֵלֶֽיךָ׃״ (ירמיהו ב:לא)

״קְפָ֖דָה־בָ֑א וּבִקְשׁ֥וּ שָׁלֹ֖ום וָאָֽיִן׃״ (יחזקאל ז:כה)

״לָאֹ֖ופַנִּ֑ים לָהֶ֛ם קֹורָ֥א הַגַּלְגַּ֖ל בְּאׇזְנָֽי׃״ (יחזקאל י:יג)

״וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כׇּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כׇּל־תֹּועֲבֹותֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃״ (יחזקאל יא:יח)

״וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃״ (רות א:י)

״עׇפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָזֹ֨ון לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹתֹ֜והִי תַּטְלֵ֣ל ׀ חֵיוַ֣ת בָּרָ֗א וּבְעַנְפֹ֨והִי֙ (ידרון) [יְדוּרָן֙] צִפֲּרֵ֣י שְׁמַיָּ֔א וּמִנֵּ֖הּ יִתְּזִ֥ין כׇּל־בִּשְׂרָֽא׃״ (דניאל ד:ט, יח)

״וַיֵּשְׁב֖וּ־בָ֑הּ וַיִּבְנ֨וּ לְךָ֧ ׀ בָּ֛הּ מִקְדָּ֖שׁ לְשִׁמְךָ֥ לֵאמֹֽר׃ (דברי הימים ב כ:ח)

ראה מסורה גדולה לדברי הימים ב כ:ח. נאמר שם שיש פלוגתא בקשר ליחזקאל י:יג, יא:יח. ולכן יש שספרו רק עשרה מקרים כאלה.

יהיה חסר טעם למצוא סיבה לאנומליה הזאת שבטעמים.

בעלי הדקדוק מסווגים את הטעם הזה במקום הזה כמשרת, וקוראים לו בשם ״מָאיְלָא״, אך למעשה ברור שזוהי טיפחא. ראה בפסוק:  ״הַדּ֗וֹר אַתֶּם֙ רְא֣וּ דְבַר-יְהוָ֔ה הֲמִדְבָּ֤ר הָיִ֙יתִי֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל אִ֛ם אֶ֥רֶץ מַאְפֵּ֖לְיָ֑ה״ (ירמיהו ב:לא). שם מופיע משרת הטפחא. ובפסוק ״וּבְיֹ֣ום הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַֽיהוָ֔ה בְּשָׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם״ (במדבר כח:כו) שם הזקף קודם לה.


יש לציין שבכתבים עם טעמים בבליים אין זכר לטעם זה. בירמיהו ב:לא המלה ״מאפליה״ מופיעה עם מונח, וביחזקאל ז:כה (״קפדה נא״) ויחזקאל יא:יח (״ובאו שמה״) לא מופיע מקף, כך ששם הטעם הוא בודאי טפחא.




על היחס בין סגול לאתנחתא - תרגום מתוך ספרו של וויליאם וויקס על טעמי המקרא


על היחס בין סגול לאתנחתא:


 האם יש לראות בטעם סגול כטעם מחלק ראשי (וויקס נמנע מהשימוש בהגדרה ״קיסר״ א.ג.), או האם הוא תחת שלטון האתנחתא.  המחלוקת בנושא זה קיימת עד היום.

השורות הבאות יוכיחו מעל לכל ספק שהאחרון הוא הנכון. היינו, שהסגול כפוף לאתנחתא.


1. תחת הכלל של דיקוטומיה מתמשכת, דיקוטומיה אינה מתאפשרת כאשר הטעם המחלק שווה בכוחו הפסקו לטעם שאת שלטונו הוא מחלק. (וויקס נמנע במושג ״באותה דרגה״)  א.ג.). כיון שכך, שתי האפשרויות הן או שהסגול הוא מפסיק חזק יותר מן האתנחתא, או חלש ממנה.  אך בודאי איש לא יטען שהסגול חזק מן האתנחתא.


2. המסורה מתייחסת אל הסגול כאל זקף. המסורה לישעיהו פרק יד פסוק ד מציינת ארבעה עשר מקומות במקרא שם המלה ״אֶ֔רֶץ״ מופיעה בקמץ ובזקף. אך אם נבחן מקומות אלה, נראה שבשנים מהם, ישעיהו נא:יג וירמיהו לא:ח, המלה ״אָרֶץ֒״ מוטעמת אינה מוטעמת בזקף, אלא בסגול.


המסורה, בהתיחסותה לפסוק ו’ פרק ט’ בספר נחמיה, מציינת שהמלה ״לְבַדֶּ֔ךָ״ מופיעה שלוש פעמים בזקף, אך דוקא שם, בנחמיה ו:ט, המלה ״לְבַדֶּךָ֒״ מופיעה בסגול.

מקרה נוסף הוא במלה ״וישחט״. המסורה מציינת שיש אחד עשר זוגות של מקרים בהם תיבה זו מוטעמת ברביע, ואותה תיבה במקום אחר מוטעמת בזקף - ״י״א זוגין מן ב’ חד רביע וחד זקף״. המלה ״וישחט״ היא אחת מהן. בספר ויקרא ח:טו היא מוטעמת ברביע, ואילו בויקרא ח:כג היא מוטעמת בזקף. אלא שבעצם בפסוק זה המלה ״וישחט״ מוטעמת בשלשלת ולא בזקף. (שלשלת, כידוע, היא ,תמורת הסגול). 

ניתן לשער כאן שתי אפשרויות. או שהכתוב במסורה שובש, או שאנשי המסורה ראו בשלשלת כפופה לאתנחתא, ולכן סווגו אותה כאן כזקף.


3. נראה שיש מקומות בהם התיבה מוטעמת בסגול, במקום בו היתה יכולה להיות מוטעמת בזקף. מסיבה זו ניתן לראותם כחליפים זה לזה בכתבי היד. ראה לדוגמה את הפסוק: ״כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי-תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרוֹקִיתָ֣א (קיתרס) קַתְר֣וֹס שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפֹּ֨נְיָ֜ה וְכֹ֣ל | זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֮ לְצַלְמָ֣א דִֽי-עַבְדֵת֒ וְהֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּהּ-שַׁעֲתָ֣ה תִתְרְמ֔וֹן לְגֽוֹא-אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָקִֽדְתָּ֑א וּמַן-ה֣וּא אֱלָ֔הּ דֵּ֥י יְשֵֽׁיזְבִנְכ֖וֹן מִן-יְדָֽי:״ (דניאל ג:טו). בפסוק זה נוכל למצוא את אחד ממשפטי האתנחתא הארוכים ביותר. בכמה כתבי יד התיבה ״דִֽי-עַבְדֵת֒״ מוטעמת בסגול, ובאחרים - בזקף.  שאר הטעמים ללא שינוי, חוץ מאשר הזרקא, שבמקרה של זקף יופיע פשטא.  העובדה שתחום הזקף מתחלק ע״י פשטא, ותחום הסגול ע״י זרקא, היא הוכחה לכך ששניהם, הזקף וסגול, כפופים לאתנחתא. (היה פשוט יותר אילו וויקס היה מציין שגם הזקף וגם הסגול מתחלקים על ידי טעמים מדרגת ״משנה״, ולכן, כפי שזקף הוא מלך, שתחומו מתחלק ע״י משנה, כך גם הסגול הוא מלך, שכן גם תחומו מתחלק על ידי משנה, אלא שוויקס נמנע מלהזכיר את הטעמים לדרגותיהם - מלך, משנה, וכו’. א.ג.)


4. ה חלוקה הלוגית בפסוק שבו יש אתנחתא וסגול מתבצעת ע״י אתנחתא, דבר המראה שהסגול כפוף לה. ראה בפסוקים הבאים:

״ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה:״ (בראשית מח:כ) 

״בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ בְּיַ֣ד יְשַׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמוֹץ֮ לֵאמֹר֒ לֵ֗ךְ וּפִתַּחְתָּ֤ הַשַּׂק֙ מֵעַ֣ל מָתְנֶ֔יךָ וְנַעַלְךָ֥ תַחֲלֹ֖ץ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֑יךָ וַיַּ֣עַשׂ כֵּ֔ן הָלֹ֖ךְ עָר֥וֹם וְיָחֵֽף:״ (ישעיהו כ:ב)

ראה גם: בראשית א:ז,  בראשית כד:ז,  בראשית לו:ו,  בראשית נ:ה,  יחזקאל כ:כד,  ויקרא כב:יג,  במדבר ד:טו,  דברים ט:ד,  מלכים ב כג:ד,  ירמיהו כח:ג.


יש פסוקים שבהם נראה כביכול שתחום הסגול עצמאי, ואינו כפוף לאתנחתא, אך את כל המקרים האלה ניתן להסביר באמצעות הכללים שתוארו בספר זה, פרקים 3 ו-4. פרקים אלה תיארו את יסודות הדיקוטומיה. אחד מהם הוא חלוקה לוגית, אך יש גם גורמים אחרים המתוארים בפרקים אלה. בשני פרקים אלה תוכל למצוא דוגמאות לפסוקים עם סגול.


5. מפתיע לראות שאלה הסוברים שאתנתא וסגול כוח פיסוקם זהה (שוב, וויקס נמנע מלומר - ״שניהם קיסרים״ א.ג.) לא הבחינו בעניין של ניקוד בצורת המשך או בצורת הפסק.

לדוגמה:

״טְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒״ (שמות יב:כ)  לעומת:  ״אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף״ באותו פסוק .  בסגול מנוקד בפתח - צורת המשך, ואילו באתנחתא בקמץ - צורת הפסק. (אבל ראה ״ וְיָדֶ֖יהָ עַל־הַסַּֽף׃״ בשופטים יט:יז, בסוף פסוק, אך מנוקד בפתח. א.ג.)

וכן: ״שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בַּקָּנֶ֥ה הָאֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃״ (שמות כה:לג)

״וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל־בֵּיתֹו֮ יְרֽוּשָׁלִַם֒ ״ (שמואל ב כ:ג) לעומת ״בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם״ (שמואל ב טז:טו)


ישנן סיבות נוספות, אך נראה שניתן להסתפק במה שנכתב לעיל. 


יתכן שתעלה השאלה - אם הסגול כוחה כזקף והם תחליפים זה לזה, מה ההבדל? מדוע לא הציבו זקף בכל המקומות בהם יש סגול?

הסיבה היא מוסיקלית. נגינת הסגול היתה הרבה יותר בולטת מאשר זו של הזקף. הצבת נגינת הסגול במשפט האתנחתא מצביעה על אהבת גיוון הנגינה בקריאה. הגוון בנגינה גם הוא אחד מיסודות תורת טעמי המקרא.  משום כך קיימים שני זקפים -זקף קטן וזקף גדול. כוח פיסוקם זהה, וההבדל בינהם הוא הנגינה בלבד. הסגול הוא כביכול זקף מג’ורי, או זקף מקסימלי, גדול מן הזקפים האחרים, אך מבחינה מוסיקלית בלבד. הוא בעל נגינה עשירה יותר, ובכך, כדי לציין הפסק ראשי במשפטים ארוכים, העדיפו להשתמש בו.


הדבר מוביל אותנו להתחשב בכלל המוסיקלי הקובע את הופעת הסגול.  הסגול יכול להופיע רק פעם אחת בפסוק, והוא תמיד מציין את החלוקה הראשית של שלטון האתנחתא.

כיון שכך, זקף יוכל להופיע אחריו, אך לעולם לא לפניו. המקום הראוי לו הוא במרחק מן האתנחתא.  במרחק של אחד עשר מלים תמיד סגול, ולעולם לא זקף.  במרחק של עשר מלים יופיע כמעט תמיד סגול, חוץ מחמישה-שישה מקרים בהם יופיע זקף. במרחק תשע מלים הרוב המוחלט יהיה סגול. במרחק שמונה מלים הסיכוי למצוא זקף או סגול כמעט זהה. במרחק מלים של שש או שבע, הסיכוי למצוא זקף הוא גדול מהסיכוי למצוא סגול. במרחק של ארבע מלים מן האתנחתא מצאנו שני מקרים בלבד (דברים ג:יט, דברי הימים ו:סו). אינני יודע מהו ההסבר המוסיקלי להופעת הסגול בשני פסוקים אלה.  אולם תופעה זו כאחרות מראה לנו את חופש הפעולה שלקחו על עצמם בעלי הטעמים לתת לסיבה המוסיקלית משקל בשיקולי ההטעמה, כמובן בכפוף לכללים אחרים.

Thursday, October 29, 2020

שאלה לפרופ שמחה קוגוט בעניין טיפחא

שאלה:

שאלתי הפעם היא נושא הטיפחא.  קראתי בספרים ובמאמרים את נושא ״טיפחא מעין משרת״  או ״מפסיקים במקום משרתים”.  הכלל הרווח הוא שכאשר היחידה היא בת שתי תיבות, אז הטפחא המחלקת את הקיסר היא במשמעות מוסיקלית ולא תחבירית. אך אם היחידה היא בת שלוש תיבות, אזי משמעותה תחבירית. או במלים אחרות  ״טפחא מעין משרת״ או ״מפסיק במקום משרת״ (בטפחא) ישים רק אם היחידה היא בת שתי תיבות.


דוגמה מפרשתנו: ״וַנִּקַּח֙ אֶת-אַרְצָ֔ם וַנִּתְּנָ֣הּ לְנַֽחֲלָ֔ה לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַֽחֲצִ֖י שֵׁ֥בֶט הַֽמְנַשִּֽׁי:״ (דברים כט:ז)

האם אין תפקיד הטיפחא בתיבה ״ולחצי״ זהה לתפקידה בתיבה ״ולראובני״ ?  כשם ש״לראובני״ הוא במשמעות מוסיקלית, האם אין זה גם ב״ולחצי״ למרות שכאן יש יחידה בת שלוש תיבות?


ובמשפט ״לֹא-תַֽעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן״  (דברים כד:יד) - נראה לי, ולא רק בגלל פירושו של רש״י, ש״שכיר עני ואביון״ חד הוא. ואעפ״כ הופרד בטיפחא. האם אין זה אך ורק משום נגינה?

וכן גם ״וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל:״ (דברים כה:י).


האם נכון לומר שטפחא במשמעות מוסיקלית היא רק ביחידה בת שתי תיבות?


בכבוד רב,


אהרן גל


תשובה:

הנושא שהעלית איננו פשוט. בעיקרון אני ממליץ לראות טיפחא כתחליף למשרת רק ביחידה תחבירית בת שני איברים, ואז באמת ציון הטיפחא הוא משיקולים מוזיקליים. ביחידה תחבירית בת שלושה איברים, משתדלים הטעמים להתייחס ל'מרכיבים המיידיים" (= מונח תחבירי) של הצירוף, היינו מה מצטרף תחילה ומה מצטרף אל הצירוף הראשוני. כך למשל מראה הפיסוק שלהם לצירוף בעל שלושת האיברים – 'בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל' – שתחילה נוצר 'המרכיב המיידי' "חלוץ הנעל", והוא בשלמותו משמש סומך לנסמך "בית", המצטרף אליו. ככלל, תמיד עדיף לייחס לפיסוק הטעמים עמדה תחבירית, ורק כשלא ניתן לספק לו הסבר כזה, פונים כמוצא אחרון לנימוק המוזיקלי.

זוהי הזדמנות לברך אתכם בשנה טובה וכוח"ט

VIDUY וידוי



The word וידוי is used often these days, and usually it is connected to the word עוונות.  


The word וידוי is not mentioned in the Torah (but we see מתוודים, מתוודה)

The word וידוי appears in the Mishna in Parashat מקרא בכורים and also in Parashat וידוי מעשרות. 


Is this the same וידוי as וידוי עוונות?

I want to suggest the following:

A. In Parashat Vayikra the word וידוי is “conffesion”: "וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ"

B. In "פרשת וידוי מעשרות" the meaning of the word וידוי is “affirmation” , “declaration”. Nothing to do with עוונות or חטאים

C. In “פרשת בכורים" it is “הודאה” and “הודיה” . We affirm that we recognize the חסד Hashem did to us, as our ancestor was ״ארמי אובד״ and now we have a portion in the land of Eretz Yisrael, and therefore we thank HaShem.



 I found some connection between the two Parshiyot. Between Parashat "Viduy Ma’aser" and Parashat "Mikra bikurim”. Both in Parashat Ki Tavo.

"Mikra Bikurim" is the previous paragraph.  Starts at Perek 26 pasuk 1, ends at pasuk 11, and right after, pasuk 12 an on starts the paragraph of “Viduy Ma’aser".


The mishna, masechet Bikurim talks about the connection between the two:

"יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּבִכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּתְּרוּמָה שֶׁהַמַּעֲשֵׂר וְהַבִּכּוּרִים טְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם וּטְעוּנִים וִדּוּי"

(מסכת בכורים פרק ב משנה ב)

What is the Viduy in "Viduy Ma’asrot"?

The Viduy is detailed in pasuk 13, 14:

וְאָמַרְתָּ֡ לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בִּעַ֧רְתִּי הַקֹּ֣דֶשׁ מִן־הַבַּ֗יִת וְגַ֨ם נְתַתִּ֤יו לַלֵּוִי֙ וְלַגֵּר֙ לַיָּתֹ֣ום וְלָאַלְמָנָ֔ה כְּכׇל־מִצְוָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתָ֑נִי לֹֽא־עָבַ֥רְתִּי מִמִּצְוֹתֶ֖יךָ וְלֹ֥א שָׁכָֽחְתִּי׃"

  • לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֨נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקֹול֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃

The viduy here is affirmation, declaration: 'I did all what I was commanded to do, I gave to the orphans, etc.'


What is the Viduy in "Mikra Bikurim”?

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי הֹ אֱלֹקיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

...וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ...

רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי הֹ..


There is no any affirmation stating that I did what I was commanded to do.  The affirmation here is, “I am aware of all the good that HaShem gave me, and I thank HaShem for all that."


The word viduy has few “branches”, as you may see in Milon Even Shoshan  The root is י.ד.ה. and the examples that they give that dictionary are:

הודה על האמת

התוודה- הודע את חטאו

מודה - אומר תודה

and really they are all connected. When we thank ( מודים ) someone, we first confirm, that we know what good he did for us, and then we express our appreciation to him. We thank him.

When we confess ( מתוודים ) first we recognize and confirm what we did, and then we express our regret that we did it.

So it looks like that although there is a Viduy in both parshiyot, parashat  "Mikra Bikurim", and parashat "viduy ma’aser”, the viduy is not of the same “branch”.

In one it is declaration that I did what I was commanded to do (Viduy Ma’aser) while the other one is affirmation that I am aware of what HaShem gave me, and therefore I thank him for that.


Is there a link between Parashat Mikra Bikurim to Parashat Viduy Ma’aser?

May be the juxtaposition between the two shows the connection between them. But more than this.:

In Parashat Viduy Ma’ser it says: 

עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃

and Rashi writes: ״שמחתי ושימחתי״  .

“שמחתי”? Mitzvat HaSimcha is not mentioned in the pesukim of Viduy Ma’aser, but actually in the previous pesukim that are related to Mikra Bikurim:

"וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטֹּ֗וב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃"

Why then Rashi writes about Simcha in Parashat viduy ma’aser?  Rashi quotes the mishna: עשיתי ככל אשר ציותני. שמחתי ושימחתי בו״

(מעשר שני פרק ב משנה י״ב)


Also, why this pasuk that talks about Bikurim, mentions the Levi and the Ger?

The Levi and the Ger are related to the miteva in the next parasha , Parashat Viduy Ma’aser!


One more, if I may suggest.  Pasuk 12 is the first pasuk if Parashat Vuduy Ma’aser. But we can look at it also in a different way. We can see  pasuk 12 as the connection, the link  between the two parshiyot. 

ושמחת בכל הטוב…כי תכלה לעשר…ונתת ללוי ליתום ולאלמנה

Sort of “you will be happy because you give to the Levi, Yatom and Almana”.

This may be explains why the Mishna writes “Samachti Vesimachti bo” in parashat Viduy Ma’aser, although the source, the word “Vesamachta” appears in P’ Mikra Bikurim.

(the real interpretation of כי in this pasuk is “when”)


I mentioned that I was not the only one who mixed between the two parshiyot.

It looks like the Rambam also mixed between the two.

On his book “Emet LeYa’akov” HaRav Ya’akov Kaminetzki wonders about what the Rambam wrote in his work “Hayad Chazaka”:

Rav Kaminettzki writes:


 ״והנה הרמב״ם (ספר זרעים, הלכות מעשר שני, פרק י״א, הלכה ט״ו) העתיק דין זה בזה הלשון: עשיתי ככל אשר ציויתני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב עכ״ל. ולכאורה תמוה, הא פסוק זה נאמר לעיל (פסוק י״א) במקרא בכורים. ומה זה שהביאו הרמב״ם בוידוי מעשר. וצריך עיון.״ 

HaRav Kaminetzki continues more about the Rambam and why the Rambam writes topics relating Bikurim when the subject is Ma’aser Sheni. (I will attach a copy)


The reason why I mentioned the Rambam is not really to claim that the Rambam was “confused" between the two, but really to show that these two mitzvot are connected and limked together, as I mentioned above.


Although my opinion is that the word Viduy in Parashat Viduy Ma’aser means “affirmation” “declaration”, there is an opinion that the viduy in this parasha is “confession” 

Here is what the Seforno writes in his interpretation to 26:13:


״בערתי הקדש מן הבית - בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות באמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז''ל: ״

The Hebrew word “Hodaya” is known as אמירת תודה “thanksgiving”

This word appears in the Mishna on the subject of Ma’asar Sheni:

״יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר״ (משנה, מסכת מעשר שני פרק ה’ פסוק ט״ו

We can see that the root is the same root. (י.ד.ה.)


To sum it up, I wanted to suggest that 

 - The Torah (inc Mishna) talks about three types of ויודי

- They all branches of the same root, but the meaning is different

- There is a link between parashat וידוי מעשר to parashat מקרא בכורים


שנה טובה

חתימה טובה


(I will be glad to get your thoughts about the above)


אהרן

ליום כיפור - כל נדרי kol or kal?

Is it “Kol Nidrei” or “Kal Nidrei”? 


Probably, most of the Ashkenazim will be surprised to hear this question. Most of us have never heard “Kal Nidrei”. 

However, if you listen to a Chazanim Sefardim, you will hear “Kal Nidrei”.  Not all the Sephardim. The Jews of Iraq will say “Kal Nidrei”.

Moroccan Jews, Tunisian Jews, they pronounce “Kol Nidrei”. 

Try to convince an Iraqi to say “Kol” Nidrei”, or try to convince Marocan to say “Kal Nidrei”. Good luck…


Yemenites, they don’t have Kamatz Katan or Rachav. In their tradition all the Kamatzim are the same, and it is pronounced closed to O.


Those that pronounce “Kal” explain that there is no Kamatz Katan in Aramaic. Therefore, any Kamatz in Aramaic word is pronounced “A”, as a Kamatz Rachav.

They will also say  “Kal Chamira” (before Pesach) and “Kal Dichpin” in  Pesach.


Others say that this is not correct, and in Aramaic there is a Kamatz Katan, same as in Hebrew, therefore we should say “Kol Nidrei”.


Most of us will be surprised to hear that there is a “Machloket” about the pronunciation of the word  כָּל.

The word כָּל is with a Kamatz Katan, and therefore it is pronounced “Kol”.  It appears in the Mikra also as כֹּל, and it is pronounced the same way (“Israeli” pronunciation).

Why sometimes כָּל and sometimes  כֹּל?

Whenever the word כל is hyphened, it sill be spelled כָּל. When two words are hyphened they are considered as one word. The word כָּל will come without a trop.

See the following verse:

כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֨מֶשׂ֙ וְכׇל־הָעֹ֔וף כֹּ֖ל רֹומֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃ 

You may see here the two cases of the word כל.

Why when it is hyphened it is spelled in one way, and when the word is separated it is spelled in a different way?

This can be explained by the Nikud system. In Hebrew we have Tenuot Gdolot (“long vowels”) and Tnuout Ktzarot.

Usually, each of them has a different sigh. Tzeire is Tnua Gdola (or Tnua Rechava), and Segol is Tnua Ktana.

Patach is Tnua Ktana.

The problem is with the Kamatz. Kamatz Rachav is Tnua Gdola, like the word הָאָרֶץ

But is the same sign for Kamatz Katan, which is a Tnua Ktana, like in the word כָּל.


When we have a “stand alone” word, like the word את

See the following Psukim:


בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹקים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

וַיַּ֧רְא אֱלֹקים אֶת־הָאֹ֖ור כִּי־טֹ֑וב

In the first pasuk אֵת, and in the second אֶת

(The Ashkenazim will pronounce “Eis” and “Es”, but Israelis and Sephardim will pronounce the same way)


The same happens will כל:

כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֨מֶשׂ֙ וְכׇל־הָעֹ֔וף כֹּ֖ל רֹומֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ


What happens if the word כל is not hyphened, but it is spelled with a Kamatz? is it a Kamatz Katan or Kamatz Gadol?

It appears in the Mikra in three places:

מִֽי־מָדַ֨ד בְּשׇׁעֳלֹ֜ו מַ֗יִם וְשָׁמַ֨יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ - ישעיהו מ:יב

כׇּ֥ל עַצְמֹותַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֮ - תהילים לה:י

כָּ֥ל אֲחֵי־רָ֨שׁ ׀ שְֽׂנֵאֻ֗הוּ - משלי יט:יז


As for the first pasuk, from Yeshayahu, there is no kashia there.  The word כל here is not “all” but “measured”.  So, no question that here it is Kamatz Rachav, and should be pronounced “Kal”


The “machloket” is about the two other psukim.

“Ba’alei Lashon” will say that they should be pronounced “Kal”, the Kamatz is Kamatz Rachav, because the work כל is not hyphened, and it has a trop.   Other will have explanation that in nuts shell I would say that although they are not hyphened, we need to consider them as hyphen, and the explanation of why, is in the understanding Dikduk Ta’amei Hamikra (trops).


In reality, it goes by Masoret. Some, their masoret is to pronounce “Kal”, and some “Kol”.


The phrase כל עצמותי תאמרנה appears also in Tefilat “Nishmat Kol Chai” that we say on Shabbat and Yom Tov including the “High Holidays” -Rosh HaShana and Yom Kippur.

The phrase וכל בשליש עפר appears also in the Piyut “Imru Le’Lokim” that we say on Yom Kippur.


I used to pronounce “Kol”. But after I read the RADAK, Minchat Shai, and others, I started to pronounce “Kal”.

But then, I learned little more, and now I pronounce these the word כל in this psukim is ״Kol”.




Question: In the Tefila, do you say “Kol Atzmotai” or “Kal Atzmotai”? Do you say “Chonenu” or "Chanenu”?




Chatima Tovah,

Kol Tuv,


Aharon