Thursday, October 25, 2018

תקנת רבינו מימון ומלים המנוקדות בתורה / חננאל סרי

http://asif.co.il/?wpfb_dl=2294

בכתיבת פסוקים מחוץ לס"ת אנו מוצאים שני איסורים הלכתיים:
א. איסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות (רמב"ם הס"ת ז' י"ד).
ב. איסור כתיבת כתבי הקדש בלא שרטוט (שם הט"ז).
שיעור האיסור הוא למעלה משתים או שלוש מלים. בשיעור המדויק של האיסור דנו כבר הפוסקים ואין זה הענין שנעסוק בו.
ר' מימון אביו של הרמב"ם תיקן דרך למי שהוצרך לכתוב פסוקים והובאה בתשב"ץ
"דע שאין ראוי לכתוב מכתבי הקדש שלש תיבות בשום פנים בלא שרטוט, ואם כתבן ונקד עליהם מותר, ואמנם שתים יכול לכתוב בלא ניקוד אבל שלוש לא...ומה שהועלתיך בו הוא רמז נפלא". (ח"א ב')
ונשאל שם התשב"ץ לתועלתו של הניקוד וזו תשובתו:
"איני יודע מעניין לו זה אבל כן נהגו אנשי ארצות ישמעאל ואיני יודע טעם לדבר... אלא אם נאמר שכשכותב תיבה אחת או שתים קודם שיכתוב השלישית ונקד עליהם הרי הוא כאילו נמחק ומה שכתב אחר-כך כאילו הוא תחילת כתיבה ואין זה מספיר להתיר בלא שרטוט שכבר מצינו בס"ת שלוש תיבות זו אחר זו נקודות "לנו ולבנינו" ועי"ן שב"עד" ונראה מכאן שאין הניקוד מוציאן מכלל כתיבה".
יש להוסיף שרבינו מימון עצמו מציין שלתקנתו אין יסוד בגמרא ומ"מ מעיף התשב"ץ שנהגור בתקנה זו וכך אנו מוצאים היום בכתבי יד של הרמב"ם ושאר ראשונים שנקדו הפסוקים.
פתרון לבעית מקורה של התקנה והתועלת שבניקוד שמעתי ממורי ורבי הרב יוסף קאפח (צוין גם בהקדמתו לאמונות ודעות של רס"ג, מהדורתו בעמ' 10) שאמנם הסברו של התשב"ץ נכון והניקוד הינו מחיקה וראיה לכך מהפסוק שבגללו דחה התשב"ץ הסבר זה. באבות דר"נ (פל"ב ב') דרשו את עשרת המקומות הנקודים בתורה ובקש לפסוק "לנו ולבנינו" נאמר כך: "נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עין שב'עד' למה - אלא כך אמר עזרא אם יבוא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך, אומר אני לו כבר ניקדתי עליהן, ואם אומר לי יפה כתבת אעביר נקודה מעליהן". נראה מכאן די בברור שעזרא מתנצל על הוספה מסוימת שכתב בכך שכבר ניקד מעליה ואם כן מוכח שהניקוד הינו מחיקה.
עתה נצטרך להסביר כמה בעיות חדשות שמעלה מקור זה, מעשהו של עזרא אינו מובן שבפשטות הוסיף וכתב משלו בנוסח התורה ועדיין צריך להסביר את תמיהתו של התשב"ץ מה משמעות מחיקת מלים בתורה. לשם פתרונן של בעיות אלו נביא מספר בעיות נוספות שאנו מוצאים וקשורות לעניננו. בעיה קדומה שרבים התחבטו בהבנת משמעותה הינה התופעה המוכרת בתנ"ך של קרי וכתיב מלה הנקראת בצורה אחת ונכתבת בצורה אחרת.
בעיה אחרת הינה סיפורו של הירושלמי (תענית פ"ד ה"ב) המספר שנמצאו בעזרה שלושה ס"ת שלא תאמו זה את זה וכל אחד מהם היה שונה מחביריו במקום אחר ולבסוף הוכרע בכל אחד משלושת המקומות כשני ספרים נגד השלישי ובספר החדש שנכתב היה נוסח שלא תאם אף לאחד הספרים הקודמים. בעיה שלישית מובאת על ידי רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס (שבת נ"ה:) שלעתים מסורות הגמרא לפסוקים שונות מאלו שבידינו. ולבסוף נזכיר את השינוי בגירסאות המשנה שכאשר מדברים על ספר התורה המדויק ביותר שהיה במקדש יש מקומות שהוא נקרא "ספר העזרה" ויש מקומות שהוא נקרא "ספר עזרא" (מו"ק פ"ג מ"ד, כלים פט"ו מ"ו). כתוצאה ממקורות אלו טענו חלק מהמפרשים (הערוך בערך "עטר", מסורת ס"ג למקרא, ספר המסילות) שבתקופתו של עזרא הסופר נוצר מצב בעיתי בעם עקב פעילותם של השומרונים ועקב ריבוי נוסחאות ואי דיוקים בספרי התורה שהיו מצויים בקרב העם. לשינוי המצב הזה פעל עזרא הסופר שרבות מפעולותיו היו לשמירת נוסח התורה, כפי שמעיד עליו שמו ושם חכמי תקופתו הסופר - הסופרים שבא על ידי אחת מדרכיהם לשמירת הדיוק - ספירת האותיות והמלים שבתורה (קידושין ל'.). כאשר באו לקבוע מהו הנוסח המקודש של התורה מצאו שאף בקרב הספרים המדויקים ביותר שבעזרה ישנם שינויי גרסאות ולא הצליחו לודא מהו הספר המדויק ביותר, עקב כך פנו להלכה אשר מורה לנו כיצד להתנהג בכל המקרים של הסתפקות כלשהי בין במשפט ובין במקומות אחרים - "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב') וזאת למרות שדרך זו אינה מבטיחה צדק מוחלט במשפט או את הנוסחא המקורית של הספר, כאן הקביעה הינה פשוט - "גזירת הכתוב" ולכן הנוסח שנתקבל בסוף למרות שיתכן שאינו המקורי הוא לבדו הינו הנוסח שיהא מקודש לדור הבא (עדיין בהקדמת הרמ"ה לספרו מסורת סייג לתורה).
להסבר זה רצו לצרף חלק מהפרשנים (מסורת סייג למקרא וכן בית מקרא ט"ו) את הדעות הסוברות שהכתב האשורי ניתן או הוחזר על ידי עזרא (סנהדרין כ"א:, ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, תוספתא סנהדרין פ"ד ה"ה) ובכך הם סוברים רצה עזרא לדחות את הנוסחים האחרים מידי העם ולקבוע את הנוסח המקודש לכולם. לשם הסברת סמכותו לביצוע דבר כזה מביאים פרשנים אלה את הדעה בגמרא שאחד משלושת הנביאים שהיו עם עזרא התנבא לצורך זה (זבחים ס"ב.) ועל ידי כך יש רשות לעשית המעשה הזה (בספר מכמני עוזיאל דוחה הרב עוזיאל דעה זו מפני שתקנה כזו רק מזיקה בכך שהיא מראה שכאילו אנו הם המשנים מצורת הכתיבה המקורית, אבל יתכן שיצירת טענה זו היתה משנית מול הצורך הדחוף ליצור קרע חזק ופירוד מיידי בין הכותים והעם היהודי). בדרך זו יובנו שינויי הגרסאות בין "ספר העזרה" ו"ספר עזרא", שניהם מתייחסים לאותו ספר שהיה מדויק ביותר כתוצאה מפעולתו של עזרא ושכן בעזרה.
הפתרון בשיטת ה"רוב" אינו פותר את כל בעיות השינויים משום שעדיין ישנם מקומות שלא נוכל להכריע בגלל שיהיו מחצה על מחצה, אמנם הרד"ק סובר שכך באמת נוצרו הקרי והכתיב (הקדמתו לספר יהושוע) אך למעשה הסבר זה אינו פותר את כל הבעיות. הרב ברויאר הסביר זאת בדרך ברורה יותר שבמקומות אלו היתה הסתפקות והוכרע כדעת הרוב (כתיב) ודרך הקרי הינה נוסחאות שהיו במיעוט ונידחו מהכתב אך השתמרו בצואת הקריאה ששם אין הכרעה על-פי רוב אלא על-פי מה שכל אחד לומד מרבותיו (דעות מ"ז / תשל"ח). ועתה נותרנו שוב עם השאלה כיצד נפתרו המקומות שהיו מחצה על מחצה לשם כך ברצוני להביא נסיון להסבר והוא שבמקומות אלו השתמשו כנראה בנקודות כפי שהיה מקובל בתקופתם ואף אחר-כך, שהנקודה מסמנת מחיקה, וזאת על ידי כך שכתבו את הגירסא המלאה יותר וניקדו חלק מהאותיות כך שמהאותיות שלא נוקדו התקבלה הגירסא השניה. לדוגמא בפסוק הראשון: "ישפוט ה' ביני וביניך" [נקודה מעל ה'י'] (בראשית ט"ז ה'). גירסא אחת היתה כלפנינו בעוד בשניה היה כתוב "ובינך" בלא יו"ד וממילא בפסוק שבידינו כיום עומד הנוסח הנכון. אם המקור הראשון הוא הנכון מה טוב ואם לא, תמחק הנקודה את היו"ד ויוותר בידינו המקור השני שהוא הנכון. ובדרך זו נפתרו אף שאר המקומות וננסה לשחזרם על-פי זאת:
2. "ויאמרו אליו איה שרה" (בראשית י"ח ט') במקום זה ישנן שתי גרסאות בקשר לצורת הניקוד בה הפסוק מנוקד וכנראה פירושנו הולך לפי ניקוד זה: "ויאמרו אליו" (צורת ניקוד זו מופיעה במסכת סופרים שבהוצאת ד"ר מיכאל היגער ובצורה הנפוצה יותר נעסוק לקמן) ואז תהיה הגירסא החזרה - ויאמר לו - והאומר הוא כנראה הגדול שבמלאכים (עיין בפס' ג' פירוש ראשון ברש"י).
3. "ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג) והגירסא החסרה - ובקמה (כמו שמופיע חסר בפסוק ל"ה).
4. "ויפל על צואריו וישקהו ויבכו" (בראשית ל"ג ד') והגירסא החסרה - ויפל על צואריו ויבכו (ומענין שבתרגום השבעים חסרה מילת "וישקהו").
5. "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית ל"ז י"ב) ובגירסא החסרה - וילכו אחיו לרעות צאן אביהם בשכם - בלי המילה "את" וכמו "להשקות צאן אביהן" (שמות ב' ט"ז).
6. "אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג' ל"ט) ובגירסא החסרה - אשר פקד משה (בציווי שם גם כן משה מצווה לבדו).
7. "איש איש כי יהיה טמא או בדרך רחקה" (במדבר ט' י') - והגירסא החסרה - או בדרך רחק - ופירושו שהאדם היה רחוק בדרך.
8. "עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א ח') והגירסא החסרה - עד נפח אש עד מידבא (במשמעות צורה זו נעסוק בהמשך).
9. "ועשרון עשרון" (במדבר כ"ט ט"ו) והגירסא החסרה - ועשרן עשרון - מילת עשרון נמצאת בתורה גם מלאה וגם חסרה.
10. "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט כ"ח) בפסוק זה כנראה היו הנקודות צריכות להכתב על המלים "לה' אלקינו" ואז הגירסא החסרה היתה - הנסתרות והנגלות לנו ולבנינו עד עולם - אלא מכיון שהניקוד הינו סוג של מחיקה אין זה מכובד לנקד את שם ה' ולכן נכתבו הנקודות על מלים אחרות באותו פסוק ובמספר אותיותיהם של המילים שהיו צריכות להמחק ולכן אין הניקוד מתאים למלים שעליהן הוא נמצא והוא מסתיים באמצע מילת "עד" (עיין תוספות ד"ה "מלמד" בסנהדרין מ"ג:)
להסבר זה ולדומים לו קמה התנגדות חריפה שמטיב לבטאה המהר"ל בשיא חומרתה (תפארת ישראל פרק ס"ו):
"אין לומר בתורת ה' שום תיקון כלל ואין בו שינוי כי דברי אלקים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל ולא שינוי לא בתיבה ולא באותיות ולא בנקודות רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני לא כמו קצת... יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא מצא בלבול הספרים בזה כתוב כך ובזה כתוב כך... וכן הנקודה שבתורה אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה והנה הם פוגמים בכבוד התורה שהיה לתורה תקון..."
שותפים אחרים היו לדעה זו וביניהם גם בעל ספר העיקרים (מאמר ג' סימן כ"ב) אולם לא ברור כיצד יסבירו את ספור מעשהו של עזרא באבות דרבי נתן ועל כך מעיר מנגד בעל ספר המסילות (מסלת כל בני חלוף סימן מ"ה):
"ולא אדע איזה חילול כבוד סופרים או איה הפגם כל שהוא בקדושת תורתנו התמימה אם נאמר כי עזרא בהיותו ראש לעדת הסופרים שנתנו ליבם לספור אותיות שבתורה ולעשות סייג במסורותיהם לדורות עולמים מצא במקומות אחדים אלה, עשרה במספר, ספרים משונים אשר לא ידע להכריע איזה יכשר לבחור בו ולהעמידו על טהרתו..."
לדעה זו שמקור הנקודות במעזה עזרא וכדברי אבות דרבי נתן שותפים אף הט"ז (יו"ד רע"ד ס"ח), ספר המסורה "אכלה ואכלה" ואחרים.
במדרשים אנו מוצאים לימודים שונים מהנקודות דבר שתואם את הדעה שמקור הנקודות מסיני, אמנם נמצאו גם תנאים שסברו שאין לדרוש את הנקודות כמו ר' מאיר (מנחות פ"ז:) וישנם גם פרשנים שהלכו בדרכם כמו האבן עזרא שכתב "הדרש על נקודות "וישקהו" טוב הוא לעתיקי משדים" אך רבים סברו שזו משמעותם של הנקודות וזהו תפקידם חלק מהמדרשים דורשים את הנקודות ללא שום עקביות אלא רק כהסבת תשומת הלב למקום זה לשם דרישתו אך לעומת זאת אנו ננסה להראות שקיימים מדרשים הדורשים בעקביות את הנקודות על-פי ההבנה שהנקודה הינה מחיקה כפי שהיה בזמנם אלא שכאן לא תהא זו מחיקה בדרך הסרה והעברה כדלעיל אלא לשם יצירת משמעות נוספת על משמעות הפשט הכתוב.
באיזו דרך נדרשות הנקודות? "אמר ר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב מרובה על הנקודה (כתב בינם האותיות שאינם מנוקדות ונקודה הכוונה לאותיות המנוקדות) אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה" (בראשית רבה פמ"ח ט"ו) על-פי עקרון זה מתחלקים הפסוקים לשתי קבוצות בחמישה מקומות הכתב רבה והם לפי סדר הופעתם בתורה אלה 1,3,7,8,9 ובחמישה מקומות הנקודה רבה 2,4,5,6,10. נפנה עתה לראות כיצד מנצלים המדרשים את הנקודה כמחיקה לשם דרשה.
1. דברי שרה לאברהם בקשר להגר - "ישפוט ה' ביני וביניך" (בראשית ט"ז ה') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן (פל"ד ד'): מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר, ומסביר מקרא סופרים (על מסכת סופרים פ"ו) את הדרשה: "ניקוד היו"ד כאילו אינו (היו"ד) ונקרא התיבה "ובינךְ", לנקבה נוכחת, כלומה הנקודה באה להסב את המילה על ידי מחיקת היו"ד היתירה (עיין רש"י כאן) ועל ידי כך נדע שהשדברים שאמרה לאברהם היו למעשה להגר.
3. מעשה בנות לוט - "ותבא הבכירה ... ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג) ודרשו חז"ל במסכת נזיר (כ"ג.): "לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע" ומסביר תוספות: "לומר לך דהרי הוא כמאן דליתיה (מילת "ובקומה" דבקומה ידע" על פירוש זה מתעוררות שתי תמיהות האחת איך יתכן לדרוש את הנקודה באופן שתסתור את הפשט, בפסוק נאמר לא ידע והדרשה אומרת שידע, ותמיה שניה מה מכריחנו למחוק את כל המילה ולא אות אחת בלבד שהיא המנוקדת.
נראה לי שאפשר להסביר זאת על ידי הסתכלות בצורת הכתיבה לאחר מכן באותו מעשה עם הצעירה. שם לכאורה נכתב אותו דבר "ולא ידע בשכבה ובקמה" (בראשית י"ט ל"ה) אך אם נסתכל היטב נבחין שכאן נכתבה מילת "ובקמה" - חסרה ללא ו"ו. כאן לדעתי טמון המפתח לבעיה, ניתן להסביר שישנן שתמי משמעויות למילת קימה בפרשה, אחת ממעשה הביאה עצמו ואז מופיעה המילה בכתיב מלא "ובקומה" והשניה ממעשה השכיבה לידו ואז מופיעה המילה בכתיב חסר "ובקמה" עתה תהיה משמעות המעשה אצל הבכירה שאביה הרגיש בקומה מלידו אך לא במה שעשתה עמו (ובקומה מלא) ועל מה שהרגיש היה צריך לחשוד ולהזהר בלילה הבא (כדברי הגמרא) אלא שפשע ולא נזהר ובלילה השני כשהיתה עמו בתו הצעירה אף בשכיבתה לידו לא הרגיש כיון שהיתה צנועה יותר מאחותה (עיין פירוש ר' חיים פלטיאל), והנקודה מורה לנו על מילת "ובקמה" החסרה שבמקומה באה "ובקומה" מלאה ואנו צריכים לדרוש זאת ונאמר בקומה מלא לא להרגיש אבל בקמה חסר הרגיש.
7. האנשים המתחייבים בפסח שני - "איש איש כי יהיה טמא ... או בדרך רחקה" (במדבר ט' י') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "שלא היתיתה דרך רחוקה אלא מן אסקופת עזרה ולחוץ" וההסבר לכך מובא בתרגום ירושלמי: "או סגיר דמרחק באורח עלמא בקריות ליליא והוה בר מן סקיף משכנא" כלומר לא ריחוק מקום אלא שוב ריחוק טומאה אלא שהיא שונה מהטומאה שבתחילת הפסוק ואופן הדרשה כפי שמסביר הירושלמי (פסחים פ"ט ה"ב): איש רחוק ואין דרך רחוקה" כלומר הה"א נמחקה ונשאר רחוק (בכתיב חסר) כשהוא מוסב על האדם. פירוש זה מביא רש"י על הפסוק אך הרמב"ן מתנגד להסבר זה כיון שהוא אליבא דתנא שנדחה ולא נפסק כמותו ולכן הוא מסביר בשיטת ר' עקיבא שדרך רחוקה הינה חוץ לט"ו מיל שאז אינו יכול להגיע בזמן למקדש והנקודה מציינת שהדרך נקראת רחוקה דוקא לענין הפסח שהרי מרחק זה אינו מוגדר כדרך רחוקה בהגדרות מרחקים ודרכים שבהם ט"ו מיל הם אפילו קרוב (ע"פ הרב חיים דב שעוועל על הרמב"ן), ואם כן יתכן שאף הוא סובר את הסבר הירושלמי שהרי אין הדרך רחוקה אלא שהאדם רחוק בדרך.
8. ספור מלחמות האמורי - "ונירם אבד חשבון עד דיבן ונשים עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א ל') ודרשו חז"ל במדרש רבה (במדבר פ"ג סי"ג): "שלא החריבו האומות אלא המדינות" ומפרש זאת בנין יהושוע: "נמצא ישר 'אש' (ממלת 'אשר'( כי שרפה באש" ובספר המסילות מפרש בדרך דומה (מסלת בני חלוף מה') - "ונשים" השי"ן דגושה ומשמעותה וננשים מלשון נשיפה ובהמשך יהא הניקוד כך: עד נֻפַּח אש עד מידבא - כלומר ששרפו את כל הערים עד מידבר כמו שראינו במדרש לעיל. פירוש דומה מופיע בתרגום השבעים במקום: "ונשיהם עוד נפחו אש על מואב".
9. קרבן חג הסוכות - "ועשרון עשרון לכבש" (במדבר כ"ט ט"ו) על פסוק זה קיימים שני מדרשים הלומדים אופן עשיית כלי המידה של העשון במקדש אך מאף אחד לא נראה בברור שהו"ו היא המשנה את המשמעות ולא מצאתי מי שדיבר על ההבדל בין "עשרון" ו"עשרן".
עתה נפנה לקבוצה השניה בה נדרשות האותיות הנמחקות:
2. דברי שלושת המלאכים לאברהם - "ויאמרו אליו איה שרה" (ברשאית י"ח ט' וכאן צורת הניקוד השניה של פסוק זה והיא בדרך כלל המצויה בספרים) ודרשוהו חז"ל במדרש שכל טוב: "אברהם לאחר הסעודה היה עומד אחר המלאך שנאמר "והוא אחריו" והם שאלו עליו ועל שרה... איו אברהם וחזרו ואמרו איה שרה אשתך לפיך נקוד על "אליו" לדרוש את הנקודה" כלומר כאילו נכתב ויאמרו איו, אליו איה שרה. בצורה דומה נדרש הפסוק גם במדרש רבה: "כשם שאמרו איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם". על דרשות אלו הקשו שבעצם לא היה צורך בניקוד שלוש אותיות שהרי אפשר היה להסתפק בניקוד הלמ"ד ואחר שהיתה נמחקת היינו מגיעים למילת "איו" קושיא זו מיישב הנמוקי יוסף (על הרי"ף ב"מ פ"ז) בכך שאם היה נקוד רק על הלמד היינו לומדים שכך היה המעשה והיינו חושבים ששאלתם נבעה מחוסר ידיעה היכן הוא עתה בשינוי צורת הניקוד הרגילה למדנו ששאלו אף-על-פי שידעו ורק משום דרך ארץ, שדרך ארץ לשאול בשלום אכסניא של בעל הבית כלומר בשלום אשתו (כאן שולבו שתי דרשות נוספות האחת מאבות דרבי נתן ששאלו על אף שידעו והשניה מהגמרא ששאלו משום דרך ארץ).
4. פגישת עשו ויעקב - "וירץ עשו ... וישקהו" (בראשית ל"ג ד') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "מלמד שלא נשקו באמת" ומפרש זאת בנין יהושוע: "כאילו לא הייתה שום נשיקה" כלומר נשיקתו של עשו הייתה ללא משמעותה הרגילה של נשיקה ומשום כוונה אחרת כמו שמוצאים בדברי חז"ל במדרש רבה שלא בא אלא לנשכו ונעשה שיש.
5. בני יעק לפני מכירת יוסף - "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית ל"ז י"ב) ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "מלמד שלא לרעות הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות" ומפרש בנין יהושוע: "ופירוש הקרא וילכו אחיו לרעות - וצאן אביהם היה בשכם" כלומר המדרש מוחק את המילה "את" ודורשה שבעצם הלכו עם הצאן אבל לא לרעות את הצאן אלא את עצמם.
6. מנין בני לוי - "כל פקודי... אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג' ל"ט) ודרשו חז"ל במדרש לקח טוב: "לפי שהדיבור בתחילת הפרשה למשה לבדו ואהרן נצטרף עימו אחרי כן" כלומר מטרת הניקוד היתה למחוק את אהרן, שלא נצטוה בדבר, ולדורשו שמנה עם משה למרות שלא נצטוה, או שנאמר בדרך אחרת שלא השתתף במנית כל הלויים אלא הצטרך לעשרת משה באמצע.
10. כריתת הברית עם בני ישראל - "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כ"ט כ"ח) ודרשו חז"ל במדרש רבה: "אמר להם עשיתם גלויים אף אני אודיע לכם את הנסתרות" ומפרש מהרז"ו: "אם למדתם וקיימתם מצוות הגלויות אני אודיע לכם נסתרות - סודות אלהיות" ובדרך אחרת בפירוש זית רענן - "אם עשיתם משפט באותן שעשו עבירות בגלוי אף אני אודיע לכם הנסתרות (כמו בחטא עכן)" מסביר הרד"צ הופמן שלפי שני הפרושים מוסבות הנקודות בעצם על המלים "לה' אלקינו" והכוונה שיש אפשרות שיזכו ישראל שהנסתרות - והנגלות לנו ולבנינו וכאילו שתי המלים נמחקות, ובאמת מנין הנקודות תואם את מנין אותיות שתי המלים דבר שלא יושב קודם לכן, ומילת "עד" נוקדה רק בחציה, וכך מפרשים גם את הגמרא בסנהדרין (מ"ג:) שם נדרשת משמעות הנקודות בדרך שונה ר' יהודה סובר שעד מעבר הירדן נענשו רק על עבירות גלויות ואחר כך נענשו גם על הנסתרות כמעשה עכן ומסביר רש"י: "ובאת הנקודה לדרוש דאין מדה זו נוהגת לפוטרנו מן הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן, והיה לו לנקוד את הנקודה הזו על "לה' אלוקינו" ללמד שלא היה עד עולם הן לה' אלקינו, אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם" ולפי הסברנו מובנים דברי רש"י, שלאו אורח ארעא הוא, שהרי מחיקת שם ה' ממש הינה איסור לכן כאן שאין זו מחיקה ממש לא יהא בדבר איסור אבל אינו דרך ארץ. תוספות מוסיף בקשר לניקוד העי"ן: "העי"ן שב"עד" נקוד כדי לנקד י"א אותיות כנגד י"א אותיות שבשם לאשמועינן שהנקודה ראויה להיות על השם למעט... אלא שאין דרך".
ר' נחמיה סובר אחרת מר' יהודה שעד מעבר הירדן אף על הגלויים לא נענשו, ועליהם בלבד נענשו אחר מעבר הירדן, ומעשה עכן נחשב לגלוי מפני שבני ביתו ידעו בדבר. מרש"י כאן משמע שאין הוא מסב את הנקודות על השם כדלעיל, אבל תוספות ממשיכים בשיטה הקודמת: "ולכך ניקדה י"א אותיות של השם לומר לך שאף הנגלות לה'" וכנראה שאינם סוברים כאן שהנקודה ממעטת. ר' תם לעומת זאת מסביר בדומה לרש"י שהנקודות ממעטות את "לנו ולבנינו" ומתקבל - הנסתרות לה' אלקינו והנגלות, והכוונה לפני מעבר הירדן, שלא נענשו כלל אלא שהם נדחקים בהסבר ניקוד חצי של מילת "עד".
להסבר ריבוי הנקודה על הכתב בפסוק זה יתכנו כמה דברים האחת שבכך נרמז שהניקוד אינו במקומו ויש לחפש י"א אותיות הצריכות לינקד או שבכך נרמז שהמשמעות הינה נכונה בתנאי מסוים או בזמן מסוים בהתאם לפירושים השונים (מעבר הירדן, קיום מצוות) עם זאת יתכן, באמת, שבפסוק זה הכתב רב על הנקודה ויש לדרוש את הנקודה כמחיקה בלבד משום שכאן אין הניקוד בחלק ממילה אלא בחלק מפסוק (שתי מלים וחצי) ואז באמת שייך פסוק זה לקבוצה הראשונה בה הכתב רבה על הנקודה.
לסיכום, מצאו שתקנת רבינו מימון הסתמכה על עיקרון שהיה מקובל אז שהניקוד הוי מחיקה, ולאחר מכן הראנו שאף בעשרת המקומות הנקודים בתורה ישנו קשה למחיקה אם משום שזו דרך לפתרון בעיות שוני בגרסאות הספרים, ואם משום שהם מוסיפים הסבר דרשני למשמעות הפסוקים ואם אין זו דרכם של הנקודות יכולים אנו רק לומר כעזרא, אנו עשינו מה שביכולתנו וכשיבוא אליהו יודיענו האמת.

לפרשת לך לך - ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״




 ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״א)

 נראה פשוט:
and the eagle descended upon the carcasses, and abram return them

וכך אמנם אונקלוס מתרגם:
 ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וַאֲתֵיב יָתְהוֹן אַבְרָם״ 
מכאן שאונקלוס מבין שהמילה ״וישב״ היא ״השיב״ ,שורש ש.ו.ב.  והמילה ״אותם״ קשורה לפגרים. כוונתו ״השיב את הפגרים”. 
 אלא שיש כאן בעיה. המילה ״וַיַּשֵּׁב״ מנוקדת בדגש באות שין. משמע שהשורש הוא ״נ.ש.ב.” ולא ״ש.ו.ב.״ 

 ואכן כך מפרש רש״י: ״וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.)״.
וגם האבן עזרא: ״וישב. בדגשות השי''ן תחת הנו''ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים״
שניהם מפרשים לפי ״וישב״ משורש ״נ.ש.ב.״
אלא שגם בפירושם של רש״י ושל האבן עזרא מתעוררת בעיה, כי אם ״וַיַּשֵּׁב״ זה ״הפריח״ או ״גירש״, אזי זה מתייחס לעייט, כמובן. ואם כך, צריך היה לכתוב ״וַיַּשֵּׁב אֹותו״  - את העיט. ולא ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם״.
בעיה זו לא נעלמה מעיני ראב״ע ולכן הוא מוסיף ״או השיב הפגרים להבריח העיט״

איך ניתן לפתור את הבעיה של ״אותם״?  כנראה שהמילה ״עיט״ בפסוק היא לא עיט אחד, אלא עיטים. ״עיט״ הוא ״לשון יחיד על רבים”.  והראיה, שבפסוק הקודם כאשר כתוב ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר.״ הצפור״ הכוונה לשני העופות - התור והגוזל. וכך אכן כותב האבן עזרא ״הצפור לא בתר — התור והגוזל, כי "צפור" שם כלל״. אם כך, באותו לשון, כאשר כתוב ״העיט״ הכוונה לרבים, ״עיטים״.

לפעמים התורה משתמשת בלשון יחיד על רבים. לדוגמה:
 ״וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ ״ (בראשית ל״ב: ו’). 
אונקלוס: וַהֲוָה לִי תּוֹרִין וַחֲמָרִין עָאן וְעַבְדִּין וְאַמְהָן וּשְׁלָחִית לְחַוָּאָה לְרִבּוֹנִי לְאַשְׁכָּחָא רַחֲמִין בְּעֵינָךְ
 או:

ותעל הצפרדע ותכס את וגו' 
תני, רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים. 
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות! 
צפרדע אחת היתה ושרקה להן ובאו. (סנהדרין ס״ז:ב’)

״ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים״(שמות ח’ ב’)
וַאֲרֵים אַהֲרֹן יָת יְדֵהּ עַל מַיָא דְמִצְרָאֵי וּסְלֵיקַת עֻרְדְעָנַיָא וַחֲפַת יָת אַרְעָא דְמִצְרָיִם (אונקלוס)

 וַיֹּ֣אמֶר יְהוָֹה֘ אֶל-מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת-יָֽדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַ֨ל-הַנְּהָרֹ֔ת עַל-הַיְאֹרִ֖ים וְעַל-הָֽאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת-הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (שמות ח’:א’)
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אֱמַר לְאַהֲרֹן אֲרֵים יָת יְדָךְ בְּחֻטְּרָךְ עַל נַהֲרַיָא עַל אֲרִיתַּיָא וְעַל אַגְמַיָא וְאַסֵיק יָת עֻרְדְעָנַיָא עַל אַרְעָא דְמִצְרָיִם (אונקלוס)


אונקלוס מתרגם את ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר״ - ״וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג״
כאשר להבנתינו ״צפור״ זה רבים - התור והגוזל.
בפסוק הבא ״וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים״
אונקלוס מתרגם ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא״
מכאן, כמו שהבננו שבפסוק י’ ״עופא״ הוא רבים, התור והגוזל, כך ניתן להבין שבפסוק י״א ״וּנְחַת עוֹפָא״, ״עופא״ הוא רבים - עיטים, ולא עיט אחד.
אם כך ברור עכשיו שהמשפט ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ - ״אותם״ מתייחס לעיטים. אברהם הפריח את העיטים, השיב עליהם רוח וסילקם, (מעין ״קיש קיש״ שעושים לחתול). 

לפני זמן לא רב קראתי  מאמר של פרופסור יוחנן ברויאר, מהחוג ללשון עברית של האוניברסיטה העברית, בנו של הרב פרפסור מרדכי ברויאר. שם המאמר הוא ״מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים”.
במאמר זה הוא טוען שיש שלושה יסודות עליהם עומדת המסורה: הכתיב הניקוד, והטעמים. לפעמים יש מחלוקת בינהם. הניקוד אומר משהו אחד, אבל הטעמים אחרת. פניתי אליו בשאלה האם ייתכן שבפסוק זה יש מחלוקת בין הכתיב לבין הניקוד. ז״א, לפי הכתיב נראה שאברהם השיב את הפגרים, אבל לפי הניקוד אברהם גירש את העיט.  מתשובתו נראה לי שהפירוש שלי מצא חן בעיניו.

זה המקום לציין שישנה עוד גרסה של תרגום אונקלוס. לפי גרסה זאת התרגום הוא: ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם״
בגרסה זו המלה ״וַיַּשֵּׁב״ מתורגמת ל״וְאַפְרַח״ (ולא ״וַאֲתֵיב״) שבעברית זה נשב, שורש נ.ש.ב. , וזה כמובן מתיישב עם מה שכתבתי לעיל.

אשר נתן לשכווי בינה




מדוע נבחר דווקא השכווי מבין כל בעלי החיים לככב בברכות השחר: "אשר נתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה", והרי הרוב המכריע של בעלי החיים , אם נשים לב, יודעים להבדיל בין היום ובין הלילה ובחוות תרנגולים ניתן לשמוע כהיום הזה את "קריאת הגבר" גם באמצע היום או באמצע הלילה? 


שאול שיף 

תשובה:
לר' שאול היקר 

האם אכן התרנגול נבחר בדווקא, או ש'שכוי' הוא בכלל, לבבו של האדם??
הבה ונקרא:

אלו הם דברי רבנו הטור (או"ח סימן מו): "כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אתה ה' אמ"ה נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה. פירוש: הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב 'או מי נתן לשכוי בינה', והלב הוא המבין ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי, תקנו ברכה זו לאמרה בשמיעת קול התרנגול "..

ואלו דברי ה'משנה ברורה': לשכוי - הלב נקרא שכוי בלשון המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין ג"כ זה וגם יש בשמיעתו לאדם הנאה שיודע שהוא קרוב ליום ובערבי קורין לתרנגול שכוי להכי תקנו ברכה זו בשמיעת קול התרנגול.

הוי אומר, הברכה היא על האדם עצמו ולבבו, המבחין בין יום ולילה, ומכיון שהמילה שכוי, לב, מזכירה תרנגול, תיקנו לברכו בשעה שרואה תרנגול. אך כמובן שמברך אותה גם ללא ששומע תרנגול. 

אך לא רק. כנראה שהתרנגול לא נבחר סתם כך, כלשון דומה ומושאלת.

ראה מה שכתב בספר הקדוש 'מנורת המאור': ועוד גרסינן במדרש יהי אור פתח ר' יוסי ואמר, ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. בוא וראה, בשעה שמתעוררת רוח צפונית בחצות הלילה, שבט של שלהבת יוצא ומקיש תחת כנפי הגבר, ומצלצל בכנפיו וקורא. ובזמן שהגבר קורא ורואה אותה שלהבת, מביט בה ומזדעזע, ומביט כבוד הב"ה, ועושה רצונו, וקורא לבני אדם, ומעיר לישראל לעסוק בתורה בלילה. ונתן לו הב"ה בינה לידע אימתי הוא חצות הלילה, כדאמר או מי נתן לשכוי בינה. ונקרא שכוי מפני שהוא משגיח וצופה ועומד על משמרתו בלילה להעיר ישראל משנתם ולקום לעסוק בתורה, כדא' והמצפה, סכותא, ונקרא גבר מפני שהוא מתעורר בשלהבת של גבורה בחצי הלילה. ובעת ההיא היא רנתה של תורה, כדא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות. כשהגבר קורא ובני אדם שוכבין על מטותיהן ואינן קמין לעסוק בתורה, אז מצלצל בכנפיו פעם אחרת וקורא פעם אחרת ואומר, פלוני נזוף מלפני המקום ועזוב מאלהיו, שלא העיר את רוחו להשגיח בכבוד יוצרו. כשהנץ החמה הכרוז מכריז עליו ואומר, ולא אמ' איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. ותורה שלמד אדם בלילה היא נחה ללמוד, ויחכם יותר הלמד בלילה. שנא' ולא אמ' איה אלהי עושי נותן זמירות בלילה, וסמיך ליה מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.

וב'שפת אמת' כתב: ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שע"ז מברכין הנותן לשכוי בינה כו'. ונראה פירושו היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל הרשעים ברשות לבם. ומ"מ הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב". מחדש".


בברכה

שמואל ברוך גנוט


Wednesday, October 17, 2018

דבר תורה לשבע ברכות חתונה של אילנה


שבת שלום וחודש טוב לכם, חודש מרחשוון, שיהיה מתוק מדבש!
לפני כמה ימים שמעתי ברדיו בעברית, למה קוראים לחודש מר-חשוון. הוא הסביר ש״מר״ כי בחודש זה היו צרות רעות ומרות לעם ישראל , ושגם החודש לפניו היו חגים שמחים, וזה חודש ללא חגים, לכן מר. עוד פירוש - “מר״ בעברית זה טיפת מים. בישעיהו כתוב ״הן גויים כמר מדלי (ישעיהו מ’:ט״ו). גם אמרו ש״מר״ בגלל שבחודש זה נפטרה רחל אימנו. ז״א בחודש זה העולם צמא ומחכה לגשם.  הכל שטויות במיץ עגבניות, ועוד מרוכז!
חודש מרחשוון מופיע במשנה, בגמרא , ובספרים קדומים אל ורק בשם מרחשוון ואף פעם אחת לא בשם ״חשוון״. ״חשוון״ הוא קיצור של שמו המלא ״מרחשוון״ . וחס וחלילה לא מר-חשוון. השם מרחשוון מורכב משתי מילים. ״מרח״ שהוא חודש, ירח, שוון זה שמיני. תשאלו תימנים איך הם קוראים לחודש זה. יאמרו לכם ״מרח שוון״.
גם לא ייתכן שנקרא לחודש זה ״מר״. במגילת תענית מוזכרים שני ימים טובים שנחוגו בחודש זה (כיום אין חוגגים אותם). קראתי אפילו שישנן קהילות שנמנעות מלערוך נישואים בחודש זה.  התימנים לא רק שלא שמעו על המנהג השטותי הזה, אלא ההיפך, הם מעודדים נשואין בחודש זה יחד עם חודשי החורף האחרים, ואפילו נתנו סימן לחודשים שראוי להתחתן בהם: ״הא מכשטא - הא מצלחא״ , זוהי ברכה שנהגו לומר בתימן, אבל גם נמצא בזה רמז מכשט״א אלו ראשי התיבות של החודשים ״מרחשוון, כסלו, שבט, טבת, אדר.  והרמז פה הוא ברור ״נישואים בחודשים אלה הם סגולה להצלחת הזייוג”.
מכשטא זה תשכיל.
ניתן למצוא סיוע לחלוקה מרח שוון משמות החודשים שנתגלו בבית הכנסת העתיק בעין גדי. ברצפת הפסיפס רשום החודש מרחשוון עם רווח ביו המילה מרח למילה שוון.
המשורר יהודה אל חריזי כתב בשבחו של חודש זה:
״חודש מרחשוון יפה וטוב
והוא במיני מעדנים דשן ורטוב״

לסיום רציתי לספר לכם על כמה מאורעות יפים בחודש חשוון:
1. בארץ ישראל בז בחשוון מתחילים את ברכת ״ותן טל ומטר״
2. ו בחשוון אסף נולד
3. משהו חשוב מאד! Petach Tikva נוסדה בחשוון
4. י״ב בחשוון יום הולדתו של הרברט סמואל!
5. י״ג בחשוון יום הולדתו של זאב זבוטינסקי
6. י״ז בחשוון הצהרת בלפור
7. כ באב נולד רבי שלום דובער שניאורסון, האדמור החמישי בשושולת חבד
8. כ״ב בחשוון מהפכת אוקטובר ברוסיה
9. חג הסיגד חג מיוחד ליהודי אתיפיה
10 שלמה המלך סיים את בניית בית המקדש
11. ד במרחשוון הוא פורים אדום - חג ליהודי אלגיר.
וכמובן יום חתונתם של אייזיק ואילנה

הא מכשטא ןהא מצלחא
ישמח חתן ןחתן  


בסדר חופה וקידושין נוסח תימן, ברצוני לקבל את התרגום ללשון הקודש של נוסח ״הא מכשטא, הא מצלחא, מימרא דשמיא וכו'.
בכבוד רב
אהרן גל
ניו גרזי, ארה"ב


להלן תשובת מרן שליט"א:
לק"י, ה' מרחשון ה'תשע"ט ב'ש"ל
זאת משכילה (כלומר שמברכים את הכלה הזאת שתהיה בעלת שכל ותבונה. 
תרגום ואז תשכיל [יהושע א', ו'), תכשֵיט). זאת מצליחה. מאמר השמים (דהיינו רצון ה', דברו וגזירתו) יעשה תקנה בדרך הזאת (דהיינו שהנישואין הללו יהיו מתוקנים ומושלמים), הצלחה וסימן מעולה בדרך הזאת.
בפירושן של התיבות הא מכשטא, הרחבתי בס"ד בספר נפלאות מתורתך על פסוק ואז תשכיל הנז"ל, ועודנו בכתובים.
ובעניין מימרא דשמיא, הארכתי בס"ד בספר טופס כתובות שער שני דף צ"ה אות כ"ד, שזכינו וכבר נדפס.
(מהרב יצחק ראצבי)

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. 
(יהושע א:ח)

 לָא יַעְדֵּי סִיפְרָא דְאוֹרַיְתָא הָדֵין מִפּוּמָךְ וּתְהֵי הֲגֵי בֵּיהּ יֵימָם וְלֵילְיָא בְּדִיל דְּתִטַר לְמֶעְבַּד כְּכָל דִכְתִיב בֵּיהּ אֲרֵי בְכֵן תַּצְלַח יַת דַּרְכָּךְ וּבְכֵן תַּכְשָׁט


(ח) "לא ימוש". באר שיש עוד תנאי אחר חוץ מן המעשה, והוא העיון והעסק בתורה, א] "לא ימוש מפיך", שהוא העסק ללמוד ולשנות הלכות התורה ומצותיה. ב] "והגית בו", שיחשוב ויעיין תמיד בחלק העיוני שבתורה, ותכלית העיון והעסק יהיה בעבור המעשה, "לשמור" מל"ת "ולעשות" מ"ע, ורק "ככל הכתוב בו," כי גם הענינים המקובלים בתורה שבע"פ ימצאם אחר העיון כתובים ורשומים בתורת הכתב עפ"י כללי הלשון ועפ"י המדות שהתורה נדרשת בהם: "כי אז תצליח". יש הבדל בין הצלחה והשכלה, הבוחר תמיד באמצעיים טובים המובילים אל התכלית הנרצה ע"י שכלו ותבונתו נקרא משכיל, ומי שמזלו עומד לו אשר ישיג התכלית הנרצה אצלו תמיד במקרה, נקרא מצליח. המשכיל, יש לו שכל חד וחריף לבחור תמיד הדרך הקרוב אל המבוקש. והמצליח, יש לו מזל מצליח ומערכה טובה. ואמר ע"י לימוד התורה "תצליח" כי ה' יהפך מזלך לטובה תמיד, וגם "תשכיל" ע"י השכל לבחור בטוב, וגם תצליח בענינים העולמיים ותשכיל בענינים הנפשיים
(מלבים):

לידידי  בגולת אמריקה ר'  אהרן גל
שלום וברכה
תודה שאתה משתף אותי בגילויים מעניינים.
איחולי מזל טוב לנישואי אחות כלתך. אני מניח שאמרת להם בין השאר שלפי התימנים נישואים בחשון יוצאים מוצלחים ...
בעניין אשנב התלמוד. תוכל להעביר עותק מיותר לספריה מתאימה.
לעניין איך לבטא את מרח שון. האות מ באה בסגול אבל התימנים נוהגים לקרוא את הסגול כמו פתח.
בברכת יישר כח
רחמים

אנו מכירים אנשים בעולמנו, שתמיד רואים אך ורק את היפה, החיובי, המוצלח, המועיל והאופטימי; ואנחנו מכירים אחרים, שרואים חזות קודרת בכל מהלך ותמיד הם מאתרים את התכונות הגרועות באדם.
אין ספק שביקום יש הרבה יותר דברים יפים חיוביים מאשר דברים מכוערים ושליליים, גם בחברה האנושית. השאלה מתמקדת כמובן בנקודת ההסתכלות של רואי השחורות ורואי הורודות. שני הצדדים בטוחים שראייתם היא אובייקטיבית והיא מצביעה על הנקודה הנכונה. אבל הנכון הוא שונה לחלוטין, שניהם אינם מדייקים; לאמתו של דבר הם מציירים את התמונה הפנימית שלהם. 
על היכולת של האדם לקבוע אם יתמקד בחיובי או בשלילי, כותב רבינו בחיי בספר 'חובות הלבבות' (שער הכניעה, פרק ו, הנהגה הרביעית):
"וכבר אמרו על אחד מן החסידים, שעבר בדרכו על יד נבלת כלב שהיה ריחה רע ביותר.
אמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זו. אמר להם: כמה לבנות שיניה. ונתחרטו על מה שסיפרו בגנותה".
בלי ספק ששיניה של הנבלה היו צחורות ובוהקות, אולם ריחה לא היה נעים. ההתמקדות של התלמידים בריח גרמה להם לסבול, ולראות את השיניים פחות לבנות. התמקדותו של החסיד בשיניים אפשרה לו להבחין עד כמה הן לבנות. הוא אף הרוויח רווח נוסף: בגלל התמקדותו בשיניים הלבנות, ריח הנבלה הפריע לו פחות מאשר לתלמידיו.

9 בשנת 2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את חג הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה

11.
ביום ד' בחשוון, נחוג פורים אדום, לזכר הנס 
שנעשה ליהודי אלג'יר בשנת 1541. 
בשנה זו, ב 23 באוקטובר, צר על העיר אלג'יר,
קארל החמישי, מלך ספרד, בראש צי ענק.
יהודי אלג'יר פחדו פחד רב, בהכירם את אכזריות הספרדים 
המתפרצת, בזמן מסע כיבושיהם בארצות הים התיכון
ואת שנאתם ליהודים. הם הירבו בתפילות ובתחנונים לאל שיושיעם.
בבוקרו של ה-25 לאוקטובר, הגיעה הישועה 
באופן מפתיע ובלתי צפוי וכמו בפורים, התהפכו היוצרות, 
הצבא הספרדי העצום, שצר על העיר, הוכה קשות, הובס
ונאלץ לסגת מפני הטורקים ובני בריתם שבאלג'יר. 
לזכר נס זה, קבעו יהודי העיר לחגוג פורים אדום, ביום ד' בחשוון 
כאשר לפניו נקבעה תענית. ביום פורים זה, נאמרים פיוטים 
מלאי תשבחות והודיות לאל, שחוברו על ידי רבני אלג'יר 
והמה כתובים בסידור הקרוב"ץ. 
הסיפור המעניין והמפתיע הזה, כתוב בהרחבה

חודש מר-חשוון או מרח-שוון ?


שבת שלום וחודש טוב לכם, חודש מרחשוון, שיהיה מתוק מדבש!

לפני כמה ימים שמעתי ברדיו בעברית, למה קוראים לחודש מר-חשוון. הוא הסביר ש״מר״ כי בחודש זה היו צרות לעם ישראל , ושגם החודש לפניו היו חגים שמחים, וזה חודש ללא חגים, לכן מר.  הכל שטויות במיץ עגבניות, ועוד מרוכז!
חודש מרחשוון מופיע במשנה, בגמרא , ובספרים קדומים אל ורק בשם מרחשוון ואף פעם אחת לא בשם ״חשוון״. ״חשוון״ הוא קיצור של שמו המלא ״מרחשוון״ . וחס וחלילה לא מר-חשוון. השם מרחשוון מורכב משתי מילים. ״מרח״ שהוא חודש, ירח, שוון זה שמיני. תשאלו תימנים איך הם קוראים לחודש זה. יאמרו לכם ״מרח שוון״.
אז למה כתבתי את כל זה ? כדי שלא יעלה על דעתינו, חס וחלילה שום דבר אחר , רק שיהיה זה חודש טוב, שמח, ומתוק כדבש !
שבת שלום ומבורך,

אהרן

לפרשת נח - ותמלא הארץ חמס


בשבוע שעבר בקרו בקהילתינו משפחתו של החייל החטוף הדר גולדין.

בשבת קראנו בפרשת נֹחַ ״וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״. (בראשית ו':י״א).
בתרגום אונקלוס "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין” . המילה ״חמס״ מתורגמת ״חטופין״ שזה בעברית ״חוטפים״.

לפרשת ״לך לך״ - גירש או השיב?


 ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״א)

אונקלוס מתרגם:
 ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וַאֲתֵיב יָתְהוֹן אַבְרָם״ 
מכאן שאונקלוס מבין שהמילה ״וישב״ היא ״השיב״ ,שורש ש.ו.ב.  והמילה ״אותם״ קשורה לפגרים. כוונתו ״השיב את הפגרים”.  אלא שיש כאן בעיה. המילה ״וַיַּשֵּׁב״ מנוקדת בדגש באות שין. משמע שהשורש הוא ״נ.ש.ב.” ולא ״ש.ו.ב.״ 

 ואכן כך מפרש רש״י: ״וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.)״.
וגם האבן עזרא: ״וישב. בדגשות השי''ן תחת הנו''ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים״
שניהם מפרשים לפי ״וישב״ משורש ״נ.ש.ב.״
אלא שגם בפירושם של רש״י ושל האבן עזרא מתעוררת בעיה, כי אם ״וַיַּשֵּׁב״ זה ״הפריח״ או ״גירש״, אזי זה מתייחס לעייט, כמובן. ואם כך, צריך היה לכתוב ״וַיַּשֵּׁב אֹותו״  - את העיט. ולא ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם״.
בעיה זו לא נעלמה מעיני ראב״ע ולכן הוא מוסיף ״או השיב הפגרים להבריח העיט״

איך ניתן לפתור את הבעיה של ״אותם״?  כנראה שהמילה ״עיט״ בפסוק היא לא עיט אחד, אלא עיטים. ״עיט״ הוא ״לשון יחיד על רבים”.  והראיה, שבפסוק הקודם כאשר כתוב ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר.״ הצפור״ הכוונה לשני העופות - התור והגוזל. וכך אכן כותב האבן עזרא ״הצפור לא בתר — התור והגוזל, כי "צפור" שם כלל״. אם כך, באותו לשון, כאשר כתוב ״העיט״ הכוונה לרבים, ״עיטים״.

אונקלוס מתרגם את ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר״ - ״וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג״
כאשר להבנתינו ״צפור״ זה רבים - התור והגוזל.
בפסוק הבא ״וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים״
אונקלוס מתרגם ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא״
מכאן, כמו שהבננו שבפסוק י’ ״עופא״ הוא רבים, התור והגוזל, כך ניתן להבין שבפסוק י״א ״וּנְחַת עוֹפָא״, ״עופא״ הוא רבים - עיטים, ולא עיט אחד.
אם כך ברור עכשיו שהמשפט ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ - ״אותם״ מתייחס לעיטים. אברהם הפריח את העיטים, השיב עליהם רוח וסילקם, (מעין ״קיש קיש״ שעושים לחתול). 

זה המקום לציין שישנה עוד גרסה של תרגום אונקלוס. לפי גרסה זאת התרגום הוא: ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם״

בגרסה זו המלה ״וַיַּשֵּׁב״ מתורגמת ל״וְאַפְרַח״ (ולא ״וַאֲתֵיב״) שבעברית זה נשב, שורש נ.ש.ב. , וזה כמובן מתיישב עם מה שכתבתי לעיל.