לפרשת נח - ותמלא הארץ חמס

בשבוע שעבר בקרו בקהילתינו משפחתו של החייל החטוף הדר גולדין.

בשבת קראנו בפרשת נֹחַ ״וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״. (בראשית ו':י״א).

בתרגום אונקלוס "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חֲטּוֹפִין” . המילה ״חמס״ מתורגמת ״חטופין״ שזה בעברית ״חוטפים״.

לפרשת ״לך לך״ - גירש או השיב?

 ״וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ (בראשית ט״ו:י״א)

אונקלוס מתרגם:

 ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וַאֲתֵיב יָתְהוֹן אַבְרָם״ 

מכאן שאונקלוס מבין שהמילה ״וישב״ היא ״השיב״ ,שורש ש.ו.ב.  והמילה ״אותם״ קשורה לפגרים. כוונתו ״השיב את הפגרים”.  אלא שיש כאן בעיה. המילה ״וַיַּשֵּׁב״ מנוקדת בדגש באות שין. משמע שהשורש הוא ״נ.ש.ב.” ולא ״ש.ו.ב.״ 

 ואכן כך מפרש רש״י: ״וישב. לשון נשיבה והפרחה, כמו ישב רוחו (תהלים קמז, יח.)״.

וגם האבן עזרא: ״וישב. בדגשות השי''ן תחת הנו''ן המובלע. כמו יגרש וישלח מהפגרים״

שניהם מפרשים לפי ״וישב״ משורש ״נ.ש.ב.״

אלא שגם בפירושם של רש״י ושל האבן עזרא מתעוררת בעיה, כי אם ״וַיַּשֵּׁב״ זה ״הפריח״ או ״גירש״, אזי זה מתייחס לעייט, כמובן. ואם כך, צריך היה לכתוב ״וַיַּשֵּׁב אֹותו״  - את העיט. ולא ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם״.

בעיה זו לא נעלמה מעיני ראב״ע ולכן הוא מוסיף ״או השיב הפגרים להבריח העיט״

איך ניתן לפתור את הבעיה של ״אותם״?  כנראה שהמילה ״עיט״ בפסוק היא לא עיט אחד, אלא עיטים. ״עיט״ הוא ״לשון יחיד על רבים”.  והראיה, שבפסוק הקודם כאשר כתוב ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר.״ הצפור״ הכוונה לשני העופות - התור והגוזל. וכך אכן כותב האבן עזרא ״הצפור לא בתר — התור והגוזל, כי "צפור" שם כלל״. אם כך, באותו לשון, כאשר כתוב ״העיט״ הכוונה לרבים, ״עיטים״.

אונקלוס מתרגם את ״וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר״ - ״וְיָת עוֹפָא לָא פַּלִיג״

כאשר להבנתינו ״צפור״ זה רבים - התור והגוזל.

בפסוק הבא ״וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים״

אונקלוס מתרגם ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא״

מכאן, כמו שהבננו שבפסוק י’ ״עופא״ הוא רבים, התור והגוזל, כך ניתן להבין שבפסוק י״א ״וּנְחַת עוֹפָא״, ״עופא״ הוא רבים - עיטים, ולא עיט אחד.

אם כך ברור עכשיו שהמשפט ״וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם״ - ״אותם״ מתייחס לעיטים. אברהם הפריח את העיטים, השיב עליהם רוח וסילקם, (מעין ״קיש קיש״ שעושים לחתול). 

זה המקום לציין שישנה עוד גרסה של תרגום אונקלוס. לפי גרסה זאת התרגום הוא: ״וּנְחַת עוֹפָא עַל פַּגְלַיָא וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם״

בגרסה זו המלה ״וַיַּשֵּׁב״ מתורגמת ל״וְאַפְרַח״ (ולא ״וַאֲתֵיב״) שבעברית זה נשב, שורש נ.ש.ב. , וזה כמובן מתיישב עם מה שכתבתי לעיל.

שני ימי ראש השנה בארץ ישראל

כל החגים אותם אנחנו שומרים בחו״ל יומיים, בארץ ישראל שומרים אותם יום אחד בלבד. כך לדוגמה שבועות, ראשון של פסח, שמיני עצרת, וכו’.  יוצא מכלל זה הוא ראש השנה, אותו חגים בארץ יומיים.

לפני שנשאל את עצמינו למה חוגגים בארץ את ראש השנה יומיים, נברר למה כאן בגולה חוגגים את כל החגים יומיים.  

כיום יש לנו את הלוח הקבוע. לוח זה נוסד בשנת 359 למנינם.  זה כמעט שלוש מאות שנה אחרי חורבן בית המקדש.  איך היו יודעים קודם לכן בגולה מתי חל כל חג?   ימי חלות החגים נאמרו בפרשת אמור ובפרשת פנחס:

פסח: ״וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָֹה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״.

שבועות: ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״.

ראש השנה: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ״.

סוכות: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָֹה

כדי לדעת מתי חל החמישה עשר בחודש, היה עליהם לדעת מתי מתחיל החודש, מתי חל הראש חודש. 

ראש החודש נקבע על ידי בית הדין בירושלים, על פי עדות אנשים שחזו את מולד הלבנה.   מבלי להכנס בשלב זה לפרטים, לאחר שקידשו את החודש, היו משיאים משואות, וכך על ידי משואות היו מודיעים לכל שאר המקומות שהחודש קודש.  

״בראשונה היו משיאין משואות. משקלקלו הכותים, התקינו שיהו שלוחין יוצאין. כיצד היו משיאין משואות? 

מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במשיחה, ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור, ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי.  ומאין היו משיאין משואות?  מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש." (מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה ב-ד)

כך שלא רק בארץ ידעו מתי חל ראש החודש, אלא כפי שנאמר במשנה לעיל, בגולה כולה.

״משקלקלו הכותים” - מה קלקלו הכותים?  הכותים רצו להקשות ולהערים עלינו, ולכן היו מדליקים משואות בימים הלא נכונים.  

זה המקום להזכיר שכיון שהחודש העברי מבוסס על מהלך הלבנה בלבד, וכיון שהזמן הממוצע בין מולד לבנה אחד למישנהו הוא בערך 29.5 יום, החודש העברי יכול להיות או 29 יום או 30 יום. אם כך, כאשר הגיעו העדים  ביום השלושים לחודש, היינו, 30 יום אחר המולד הקודם, ואם בית הדין קיבל את עדותם, הרי שיום זה, היום השלושים הוא יהיה האחד בחודש. ראש חודש. זאת אומרת שהחודש הקודם הוא 29 יום. באותו ערב היו משיאין משואות, וכך הכל היו יודעים שהחודש הקודם היה 29 יום, וכן כמובן יודעים מתי הוא הראש חודש.

כאשר לא הגיעו עדים באותו יום, או שבאו אך לא קבלו את עדותם, אזי לא היו מקדשים את החודש ביום ה30, אלא היה קובעים שהחודש הוא 30 יום, והיום למחרת (הוא היום ה31) היה לראש חודש.  במקרה הזה לא היו משיאים משואות, ואז אם אין משואות ידעו הכל שהחודש מעובר, היינו, 30 יום. וכך ידעו מתי הראש חודש.

בדרך זו, שידעו מתי הראש חודש, יכלו לדעת מתי לחגוג חג החל באותו חודש. 

מה קלקלו הכותים? הכותים היו מדליקים משואות גם כאשר בית הדין לא קידש את החודש. זאת אומרת, למרות שהבית דין קבע שהחודש הקודם הוא של 30 יום, הם הדליקו משואות כדי שיחשבו שהחודש הקודם הוא של 29 יום.

וזאת למה?  לשיטתם, שבועות צריך להקבע תמיד ביום ראשון. אולם לשיטתינו, שבועות חל 50 יום אחר הפסח, ולאו דוקא ביום ראשון. לכן, אם פסח חל ביום שבת, וניסן היה בן 30 יום (כיום ניסן הוא תמיד בו 30 יום, אך לפני שנוסד הלוח היה יכול להיות בן 29 יום) אזי האחד בחודש אייר חל ביום שני.  אם לא באו עדים, הרי שאייר יהיה 30 יום (בלוח הקבוע אייר הוא תמיד 29 יום, אך לא תמיד כך היה לפני שנוסד הלוח הקבוע). אם אייר הוא בן 30 יום, אזי שבועות יחול ביום שני. זה לא מתאים לתפישתם של הצדוקים והכותים.  לשיטתם, שבועות צריך להיות תמיד ביום ראשון. לכן, הם הדליקו משואות ביום השלושים באייר, כדי שהכל יחשבו שאייר הוא בן 29 יום, ואז שבועות יחול ביום ראשון. במקרה זה הם היו אומרים שחכמינו או הבית דין קבלו את שיטתם, ומודים להם ששבועות צריך להקבע ליום ראשון.

אם כך, לאחר שקלקלו הכותים, היו יוצאים שליחים לגולה להודיע שחל ראש חודש, במקומות אליהם יכלו להגיע תוך חמישה עשר יום מראש החודש, יכלו לדעת מתי לשמור מועדים כמו פסח וסוכות.

האם השלוחים היה יכולים להגיע לכל מקום מארץ ישראל לפני החמישה עשר בחודש? סביר להניח שכן. בגמרא נאמר ״כמה מהלך אדם בינוני ביום - עשר פרסאות״ (פסחים צ״ד: א). פרסה היא 4 מיל, כיון שמיל הוא בערך קילומטר אחד, אם כך אדם ממוצע הולך כ-40 קילומטר ביום. המרחק בין ירושלים לטבריה, לדוגמה,  הוא כ 160 ק״מ. לצפת, הוא כ-200 ק״מ, אם כך, שליח יגיע לגליל תוך ארבעה חמישה ימים, וכך לכל מקום אחר בארץ.

הבעיה היתה בראש השנה. בגמרא נאמר ״על כולן יוצאין מבערב, על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש״ (ר״ה כ״א:ב). אם כך, אין אפשרות שבמקומות שמחוץ לירושלים ידעו מתי ראש השנה. 

לכן, בארץ ישראל, במקומות שמחוץ ירושלים חגגו את ראש השנה יומיים. יום אחד מספק, והאחר ודאי.  

המשנה במסכת ראש השנה, (פרק ד’ משנה ד’ ) מתארת שלוש תקופות. האחת בא היו מקבלים את העדים במשך כל היום, השניה לאחר תקנה בא תוקן שיקבלו עדים רק עד זמן המנחה, והשלישית לאחר תקנתו של רבי יוחנן בן זכאי, שלאחר חורבן בית המקדש תיקן ששוב יהיו מקבלים עדים כל היום.  אף על פי שנראה על פניו שתקופה ראשונה ושלישית הן זהות לגבי שמירת ימי ר״ה, אין הדבר כך, וזה יוסבר בהמשך.

״בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום״ (ר״ה ל:ע״ב)

רש״י מפרש:״בר''ה קאי דמשחשכה לילי עשרים ותשעה נהגו בו קודש שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו ב''ד ונמצא שהלילה הזה ליל י''ט הוא וכן למחר כל היום עד המנחה ואם באו עדים קודם המנחה ב''ד מקדשים את החדש ונודע שיפה נהגו בו קודש ואם מן המנחה ולמעלה באו אע''פ שאין ב''ד מקבלין אותן לקדשו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר אעפ''כ גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש חנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול

להלן אתאר את התקופות הנזכרות במשנה, וכן תקופות מאוחרות יותר:

א. תקופה ראשונה -  זוהי התקופה הנזכרת במשנה, פרק ב’ משנה ב’ ״בראשונה היו משיאין משואות״.  תקופה זו היא לפני ש״קלקלו הכותים״, וכנראה גם לפני ש״קלקלו הלויים בשיר”.  אומנם פירושו של רש״י מתייחס לתקופה שלאחר שקלקלו הלויים בשירתם, אולם ניתן להבין מכך גם איך נהגו קודם לכן.  כבר עם רדת החשיכה ביום העשרים ותשעה, שהוא כבר בעצם ליל השלושים, נהגו בו קודש. אם באו עדים וקבלו עדותם, אזי יפה נהגו, ויום זה היה יום ראש השנה. ממנו ספרו את המועדות, ולמחרתו היה יום חול. אם לא באו העדים עד הערב, או שבאו אך לא קבלו את עדותם, אזי היום השלושים שהיה קודש בספק, הסתבר בדיעבד שהיה זה יום חול, והיום השלושים ואחד יהיה קודש ודאי, וממנו יספרו המועדות. אם כך, בירושלים, במקומות הקרובים לבית הועד, חגגו פעמים יום אחד, ופעמים יומיים, אך במקומות הרחוקים מירושלים, כולל בגולה, חגגו תמיד יומיים. אחד ודאי והשני ספק.  מדוע? אומרת הגמרא ״תנו רבנן אין משיאין משואות אלא על החודש שנראה בזמנו לקדשו. ואימתי משיאין? לאור עיבורו.  למימרא דאחסר עבדינן אמלא לא עבדינן”. (ראש השנה כ״ב:ע״ב). הגמרא אומרת כאן שני דברים. האחד שאת המשואות מדליקים בלילה שלאחר היום השלושים, והשני הוא שרק אם ראש השנה חל ביום השלושים מדליקים משואות. אבל אם עברו את החודש (אם לא באו עדים, או לא קבלו את עדותם) אזי אין מדליקים משואות כלל. אם כך, במקומות הרחוקים מירושלים ידעו רק בלילה שאחרי יום השלושים אם ראש השנה הוא יום אחד או יומיים. אם ראו משואות ידעו שראש השנה היה יום אחד בלבד, הוא היום שבסופו עם רדת החשיכה הדליקו משואות, והיום שאחרין היה חול. אם לא ראו משואות, אז ידעו שהיום שחגגו ראש השנה מספק היה בעצם יום חול, ועשו את מחרתו יום ראש השנה. אם כך, מספר ימי ראש השנה בארץ ובגולה היה זהה. לעתים יום, ולעתים יומיים. 

עןד יש לציין שחכמינו ידעו לצפות מתי לא ייתכן שהחודש יהיה חסר (29 יום). ואז לא המתינו לעדים. הרמב”ם כותב: ״בית דין מחשבים בחשבונות כדרך שמחשבים האיצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו... או אי אפשר. אם ידעו שאפשר שיראה, יושבים ומצפים לעדים... ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלושים ואין מצפים לעדים. ואם באו עדים, יודעים בודאי שהם עדי שקר או שנראה להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה״ (רמב״ם הלכות קדוש החודש פ״א). להבנתי היה מקרה נוסף שלא המתינו לעדים, וזה כאשר רצו במכוון לעבר את החודש כדי שיום כפור ושבת לא יהיו צמודים. “כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אמר עולא ידעי חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא רבי אחא בר חנינא אמר משום מתיא”  (ראש בשנה כ’:ע״ב). לפי גמרא זו היו פעמים שעברו את חודש אלול כדי ששבת ויום כפור לא יהיה צמודים זה לזה.  האם במקרים אלו, כאשר לא חיכו לעדים, חגגו שני ימים  - האחד (היום ה30) מספק, והשני (היום ה31) ודאי? או שכיון שכבר ידעו מראש שאין לחכות לעדים, קבעו את ראש השנה במקרה זה יום אחד בלבד, הוא היום ה-31?  יש הסוברים שבמקרים אלן חגגו רק יום אחד. את היום ה-31. אני מטיל ספק בסברה זו, שכן איך הודיעו לכל שאין לשמור את היום הראשון בקדושה?  הרי בכל המקומות היו סןפרים 29 יום מראש החודש הקודם, ובסופו של יום זה, שהוא כבר ליל ה30, היו שומרים אותו בקודש, קודם מספק.

בכל אופן, אם מקבלים את הסברה שבמקרים הנ״ל לא שמרו את היום ב 30 בקודש, הרי שהיו שנים שחגגו את ראש השנה יום אחד בלבד, הוא היום ה-30, וזה כאשר באו עדים ביום ה-30, היו שנים שחגגו את ראש השנה יומיים, את היום ה-30 וה-31 וזה כאשר לא הגיעו העדים בזמן אן שלא קבלו את עדותם,ואזי הראשון היה ספק והשני ודאי, והיו שנים שחגגו יום אחד , את היום ה-31, וזה כאשר הוחלט לא לקבל את העדים, כיון שכבר הוחלט מראש לעבר את החודש.

ב. תקופה שניה - אחרי ש״קלקלו הכותים״ ולפני ש״קלקלו הלווים בשיר”: כפי שהוסבר לעיל, עם רדת החשיכה ביום העשרים ותשעה, שהוא בעצם ליל השלושים, נהגו בו קודש. אם באו עדים וקבלו עדותם, אזי יפה נהגו, ויום זה יהיה יום ראש השנה. ממנו יספרו את המועדות, ולמחרתו יהיה יום חול. ואם לא יבואו העדים, או שלא יקבלו את עדותם, אזי ראש השנה יהיה יומיים. הראשון מספק, והשני ודאי. 

בתקופה זו לא הדליקו משואות אלא שלחו שליחים, אלא שאין השליחים מחללים שבת או חג, ולכן מפאת איסור תחום שבת, לא יכלו השליחים להודיע בזמן מתי חל ראש השנה למקומות הרחוקים מבית הועד. לכן במקומות אלא, גם המקומות הרחוקים שבארץ ישראל, וגם בגולה, חגגו יומיים. עולה מכך שבמקומות הקרובים לבית הועד היו שנים שחגגו ראש השנה יום אחד בלבד, ובשנים אחרות יומיים, כפי שהוסבר לעיל, אולם במקומות הרחוקים חגגו תמיד יומיים. פעמים שהראשון היה ספק והשני ודאי, ז״א שמהשני ספרו המועדות, ופעמים ההיפך, שהראשון ודאי, וממנו ספרו מועדות והשני ספק. מובן שבמקומות הרחוקים לא ידעו מיהו הספק ומיהו הודאי אלא עד שהגיעו השליחים, וזה כבר היה אחרי החג. כאשר הגיעו אז ידעו בדעבד איזה מהם היה ראש השנה , וממנו ספרו המועדות .

ג. תקופה שלישית - לאחר ש״קלקלו הלויים בשיר״.  השאלה הנשאלת היא ״מה קלקלו הלויים בשיר״? ואכן בדיוק במילים אלו שואלת הגמרא. הגמרא משיבה שיש שתי הגרסאות. . בבבל נקטו ״שלא אמרו שירה כ עיקר״ ואילו בארץ ישראל נקטו, על פי דבריו של רבי זרא, שהיה בארץ ישראל, “שאמרו שירה של חול עם תמיד של בן הערביים״. כך או כך, עקב תקלה זו שהיתה, תקנו ״שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה”. 

אם כך איך היו נוהגים?  כמו בתקופה הראשונה, כמו שאומר רש״י,כבר מליל השלושים נהגו בקדושה. אם באו העדים לפני המנחה, וקבלו עדותם, כי אז ראש השנה היה יום אחד, היום השלושים. אם באו העדים אחרי מנחה, אז יום השלושים ואחד היה ראש השנה וממנו ספרו מועדות. אלא אעפ''כ גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה . אלא ז״א, אפילו שכבר ידוע בודאות שיום זה אמור היה להיות יום חול, התקינו שממשיכים אותו בקודש. אם כך, יום זה הוא יום קודש מתקנה, מרבנן, והיום שלמחרת הוא יום קודש מהתורה. 

בעצם, מתקופה זו אנו רואים את שני ימי ראש השנה כיום אחד ארוך. יומא אריכתא.  מנין? במסכת ביצה נאמר ״אתמר שני ימים טובים של ר''ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום (כולו) פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש (ביצה ד:ע״ב).   כיון ששני ימים אלה הם קודש, שניהם ראש השנה, לכן רב ושמואל שניהם גורסים שביצה שנולדה בזה אסורה בזה, בדיוק כמו ביצה שנולדה ביום טוב, ואסורה באותו יום.

רש״י מפרש: ״עד המנחה. עד הקרבת תמיד של בין הערבים אבל לאחר מכאן אותו היום הרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליום הכפורים וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע''פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה ולא מספק שהרי ודאי שיום טוב למחר ואעפ''כ תקנו לעשותו שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש.

ברור שהיום השני הוא ראש השנה ״ודאי״ שהרי אותו קבעו החכמים כראש השנה וממנו יספרו המועדות, הוא ראש השנה מהתורה. וכן רש״י אומר שהיום הראשון הוא לא מספק (אם כך - ודאי) הוא.  

ומה עם המקומות הרחוקים מהבית דין?   גם שם שני הימים הם בחזקת ודאי, כמו באיזור בית הדין, אלא יש פה הבדל. בבית הדין היו מקרים שראש השנה היה יום אחד, וזה כאשר הגיעו עדים לפני המנחה, ואילו במקומות הרחוקים היו תמיד חוגגים שני ימי ראש השנה, ושניהם בתורת ״ודאי״. ומדוע? כי הם אינם יודעים אם העדים באו אחר המנחה, ואם אכן באו העדים אחר המנחה, הרי היום הראשון הוא קודש משום תקנה.  משום כך, אמרו רב ושמואל ״נולדה בזה אסורה בזה”.

ד. תקופה רביעית -  משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום״ (ר״ה ל:ע״ב) תקופה שלישית.אחרי שחרב בית המקדש, הטענה שמא יתקלקלו הלויים בשיר כבר לא היתה קיימת, שכן לא הקריבו קורבנות, החזיר רבי יוחנן את ההלכה לקבל עדים כל היום, גם אחרי המנחה. אולם לא ניתן להגיד שתקופה זו זהה לתקופה הראשונה. מדוע? בעוד שבתקופה הראשונה אם באו עדים באותו יום אחר המנחה ולפמי החשיכה, אזי אותו היום היה קודש, ולמחרתו חול, ואילו אחר תקנת ר’ יוחנן בן זכאי אם באו העדים אחר המנחה, היה יום זה קודש, וממנו ספרו למועדות, אך גם למחרתו שמרו קודש. כתקנה. רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ( ביצה ה:ע״ב).

ורש״י מפרש: ״מי לא מודה כו'. אע''ג דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים לאחר המנחה אבל מלעשות י''ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה״

מהאמור לעיל יוצא שגם לאחר תקנת ר’ יוחנן בן זכאי היו שנים  ששמרו את ראש השנה יומיים, ושניהם קדושה אחת. אם עדים באו אחר המנחה, אזי היום הראשון הוא קודש מהתורה, והשני קודש מתקנת חכמים, ושניהם קדושה אחת.

אלא נראה שיש עך כך מחלוקת, שכן נאמר בגמרא :״אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת דתנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום א''ל אביי והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה א''ל אמינא לך אנא רבן יוחנן בן זכאי ואת אמרת לי רב ושמואל ולרב ושמואל קשיא מתניתין לא קשיא הא לן והא להו״  כאן מישבת הגמרא את דברי רבה ודברי אביי ואומרת שהדין שרב ושמואל אומרים לגבי התקופה שלאחר תקנת ר’ יוחנן בן זכאי, בנושא ביצה שנולדה ביום הראשון לאכלה ביום השני הוא שאסור לאנשי הגולה (״הא לן״), והדין שמותר, הוא לתושבי הארץ (״והא להו״). יוצא מכך שלפי זה שוב איו קדושה של שני ימים. רש״י מפרש: “הא לן והא להו. לבני א''י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך:”  ע״פ גמרא זו ופירשו של רש״י, אחרי תקנת ר’ יוחנן בן זכאי שוב אין לשני הימים קדושה אחת. לפי זה, אם באו העדים ביום הראשון לפני מנחה או אחריה, היום הראשון הוא קודש, והיום שלאחריו הוא חול. אם לא באו ביום הראשון, הרי היום השני הוא קודש, והראשון נשמר מקודש רק מספק, והסתבר בדעבד שהוא חול. (לכן ביצה שנולדה בראשון תהיה מותרת בשני בא”י). 

מעניין שלפי פירושו של רש״י יש הפרדה בין הדין בארץ ישראל לבין הדין בגולה, משמע שהדין במקומות הקרובים לבית הועד, שווה לדין במקומות הרחוקים מבית הוועד, הנמצאים בארץ ישראל. היינו אולי מצפים שכל מקום הרחוק מן הועד אליו לא יכולים להגיע השלוחים בראש השנה, בגלל איסור תחום שבת, אם בארץ ואם בגולה, הדין לגביהם יהיה שווה.

אשוב לחשיבות המחלוקת הזאת מאוחר יותר.

בגמרא נאמר ורב יוסף אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מ''ט הוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה:ע״א) . רב יוסף הוא מאמוראי בבל שחי בתקופתו של רבה. אינני יודע אם דעתו ישימה רק לבבל, או גם לארץ ישראל. 

רש״י מפרש: ״הוי דבר שבמנין. ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה וכל העושין שני ימים מחמת כן עשו שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה: צריך מנין אחר. שימנו לך ויתירוהו ולקמן פרכינן ביצה מי אתסרא במנין והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות ובההוא חזר בו רבן יוחנן והתירו: מנא אמינא לה. דכל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת כי הכא אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים:״

נראה לפי פירושו של רש״י שמאמרו של רב יוסף ישים הן לגולה, והן לארץ ישראל, והוא חולק על רבה. מאמרו של רב יוסף הוא אחד החיזוקים לחוג את ראש השנה גם בארץ יומיים.

יש לציין שבתקופות מסוימות אכן נהגו בארץ לשמור ראש השנה יום אחד בלבד, לא ברור לי מאימתי, אבל כנראה שאחרי תקופת הרי״ף נחוג ראש השנה בארץ יומיים בכל שנה.

כיון שאינני יודע אם הדבר נעשה לפני השימוש בלוח הקבוע, או לאחריו, ציינתי את הדבר כאן, תחת הסעיף של תקופה שלישית.

ה. תקופה חמישית - לאחר שנוסד הלוח אין ספק מתי חל ראש השנה, וכביכול ניתן לחוג אותו יום אחד בלבד, הן בארץ ישראל והן בגולה.  הלוח נוסד בשנת 359 למנינם, אבל נראה ששנה זו לא היתה השנה בה עברו מדין אחד למישנהו, ז״א, כמה ימי ראש השנה יש לחוד בארץ וכמה בגולה. ציינתי לעיל את מאמרו של רב יוסף האומר ״כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו״  כך שלדבריו יש להמשיך בנוהג של שני ימים בכל מקום. הוסף לזה מה שאומרת הגמרא ״והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי ״ ( ביצה ד:ע״ב). אלו דברי אביי שהיה תלמידו של רב יוסף.   כפי שכתבתי, הלוח נוסד נשנת 359 למניינם, ואילו אביי חי בין 280 ועד 338 למניינם. ז״א לפני השימוש בלוח. אבל אעפ״כ, אני חושב שדבריו סייעו לא לשנות א הנוהג של שני הימים שהיה נהוג קודם לשימוש בלוח.  מפירושו של רש״י לכתוב לעיל נראה להבנתי שרש״י מפרש ששמירת שני ימי ראש השנה נאמר כאן לגבי הגולה ״אלמא חק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים לעשותן ואפילו בלא ספק הלכך כחד יומא אריכא שוינהו: כותיה דרב מסתברא. שאינו חק אלא מדאגת הספק החמירום עליהם הגליות:״    מהו ״ישראל הרחוקים״ עליהם מדבר רש״י? האם אלו המקומות בארץ ישראל הרחוקים מבית הוועד? או הגולה?  כנראה שכוונו לגולה. בהמשך פירושו הוא כותב ״…כדי להטעות את ישראל…” כך שמובן ש״ישראל״ אין הכוונה לארץ ישראל, אלא ליהודים.

נראה שאי הבהירות הוסיפה לכך שבתקופות מסויימות חגו את ראש השנה בארץ יום אחד, ובתקופות אחרות - יומיים. בגולה - תמיד יומיים.

כפי שציינתי, אינני יודע מתי עברו לחגוג את את ראש השנה בארץ יום אחד בלבד, אך נראה שהדבר עבר שוב ליומיים אחר תקופתו של הרב האיי גאון (939 עד 1038) או בתקופתו של הרי״ף (רבי יצחק בן יעקב אלפסי - 1013 עד 1103). ממכתב שאלה ששאלו את האב האיי גאון עולה שלא היה ברור אם יש לחוג את ראש השנה בארץ יום אחד או יומיים.  כמו כן ברור מהמכתב שבאותו זמן נהגו לחגוג את ראש השנה בארץ יומיים. גם ברור שהדבר לא היה לרוחו של הרב האיי גאון, שסבר שגם בארץ יש לחוג את ראש השנה יומיים.  הרב האיי גאון מצטט את השאלה ומשיב באריכות. הנה קטע קטן מהשאלה:

״ועוד יום אחד ראש השנה למה יעשה שנים, והתורה אמרה אחד, וכשאתה מונה ליום הכפורים אי אתה מונה אלא מן הראשון. ועוד עשו לו רבותינו מעלה ואמרו שני ימים של ראש השנה קדושה אחת, ואמר אדונינו כי בני ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד. יפרש לנו אדוננו ברוב חוכמתו כל אלו הספקות, ואיך יהיה תוספת על הכתוב, ויבאר היטב כל אלה הספקות.״ בתשובתו שמשתרעת על כמה דפים משיב הרב שהראשונים (הכוונה לקדמונים) חגגו בארץ יומיים, וכן גם עלינו לעשות״ . …ואשר אמרנו בעבור בני ארץ ישראל בימים טובים של ראש השנה, כך אמרנו בדין הוא שיעשו כראשונים, ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש..״ (מתוך ״תשובות הגאונים״ שהעתיק מתוך כתב יד יעקב מוסאפיה ) להבנתי הרב האיי גאון מפריד בין דין ראש השנה בבית הועד לבין שאר המקומות שבארץ ישראל. “ובזמן שהחודש היוצא חסר צריכין לקדש את החודש הבא, אבל בזמן שהוא מלא אין צריכין לקדש את החוגש הבא שא״א להיןת יותר מל’ יום. ומקום הועד אין עןשין ראש השנה אלא יום א’. אבל חוץ לתחום אותו מקום נוהגין שני ימים קודש ושולחים שלוחים לכח מקום באיזה יום קדשו ב״ד את החודש”. 

כפי שצינתי לעיל, גם הרי״ף מחזיק שיש לחגוג את ראש השנה בא״י יומיים ״ושמעינן מיהא דבני א"י צריכי למעבד שני ימים טובים של ראש השנה" (ביצה ב’ ע"ב מדפי הרי”ף). וכן הרמב״ם ״הואיל והיו עושין אותו שני ימים, ואפילו בזמן הראיה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון ״(קידוש החודש פרק ה’ הלכה ח’). כך גם ברור מתוך המשנה ברורה בעניין ביצה שנולדה ביום טוב : ״של ראש השנה מפני ששני הימים הם קודש וכיום אחד ארוך הם חשובים״  (הלכות יום טוב, סימן תקי״ג סעיף ה).

ראוי לציין שיש שחלקו על הדין לעשות שני ימים. רבינו חננאל (955 עד 1055- איטליה) בפירושו לביצה כותב: "ש"מ שאפילו בני א"י צריכים להיות עושין ר"ה שני ימים". "צריכים״ - משמע שאינם עושים. כנראה בתקופתו היו נוהגים לחגוג ר״ה יום אחד בלבד. 

הרי"ף בריש ביצה, כותב: "ושמעינן מהא דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים של ר"ה".  

הרא"ש (שם) מצטט את דברי הרי"ף ומוסיף: ורבינו אפרים תלמידו נחלק עליו, וכתב דהני מילי בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור, חזר כל ארץ ישראל להיות בית הוועד, שאין להן ספק בקדושת היום, ואין להם לשמור אלא יום אחד".

בעל המאור (זרחיה הלוי, הרז״ה, פרובנס שבצרפת 1115 עד 1186) חולק על הרי״ף וכותב: "בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל א"י להיות כבית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד בין בר"ה בין בשאר ימים טובים, וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו, עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף". 

הרמב"ן  חולק על בעל המאור ומסכים עם הרי”ף. הוא מודע למנהג שהיה קיים בזמנו בארץ ישראל, לחגוג את ר״ה יום אחד בלבד:  "ואשר אמרו בעבור בני ארץ ישראל בדורות שלפנינו, אינה טענה, לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בארץ בימים ההם אלא מעטים, ואינן בני תורה, בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, והוחלף להם בשאר ימים [טובים]". (מלחמת ה' )

הנה, כפי שצויין לעיל בתקוםה זו הין שנים מסוימות שחגגו בארץ את ראש השנה יום אחד בלבד, וכנראה בהשפעת חכמי פרובנס (שבצרפת), עברו לחגוג שני ימים. על פי בעל המאור - לא כדין, ועל פי אחרים אוצפ ציינתי לעיל, כך הוא הדין.

What special about next year (5779)

What special about our next year? 

1. Next year is ה’תשע״ט . This is 5779 years from Creation. In most calendars is will be written without the letter ה״א just תשע״ט

It is a leap year. (note #1), The first day of Rosh HaShana is on Monday, the month of Cheshvan and the month of Kislev are 30 days each, 

and the first day of Pesach will be on Shabbat. Therefore this year has 385 days, and it is the longest possible year.

The reason I described the new year by the day of the week that Rosh HaShana starts, Pesach starts, and the length of Cheshvan and Kislev,

is because that’s the way to describe a year by “type”. The Jewish calendar has 14 “types” of years (note #2). This year תשע״ט is described as:

בש״ז מעוברת. It means, this year is a leap year, and it siman is בש״ז.

The letter “Beit” is to tell us that the first day of Rosh HaShana will be on Monday (Yom Beith, the second day of the week). The letter “Shin” indicates that this shana is Shelema (“full”), i.e. both the month of Cheshvan and the month of Kislev are 30 days month (note #3). 

The letter “Zayin” indicates that the first day of Pesach will be on Saturday. (The seventh day of the week).

As a rule, in the Jewish calendar the first day of Rosh HaShana starts on the same day of the molad.  There are some exceptions to this rule, that will be discussed later.

On תשע״ט the Molad will be on Monday, and therefore Rosh HaShana will be on Monday as well.  As mentioned, there are some exceptions to the rule. One exception is, the Jewish calendar was planned as such that the first day of Rosh HaShana will never start on Sunday, not on Wednesday, and not on Friday, if the Molad occur on any of those days, than Rosh HaShana will be postponed by one or two days. ( see note #4). 

This called postponement.  דחיה. The siman of this postponement is LO ADU ROSH (note #4).

The other exception is, if the Molad is after 12:00 noon, than Rosh HaShana will be postponed by a day or two. This דחיה is called MOLDAD ZAKEN (note #5).

The Molad of Tishrei next year will be on Monday, at 8:17 AM and 10 chalakim. (a chelek is 1/1080 of the hour). So we don't have an issue here of Molad Zaken, as it is before noon.

There are two more exceptions, or two more דחיות ( postponements) that will be described in note #5. One is in cases when the Molad is on Tuesday in a “Simple Year” (not a leap year). This will not affect us, 

as next year the Molad is on Monday, and the other exception or postponement, is if the Molad is on Monday, but the previous year was a leap year. This also will not affect us, because this year, תשע״ח is a “simple year”, and not a leap year.

Usually, when we speak about a rule and exception to the rule, the impression is that most cases will behave as the rule, and not as the exception. In the case of the Jewish Calendar, only 39% of the years behave by the rule, i.e.

Rosh HaShana is the day of Molad Kislev. The other 61% cases will behave like the exception. For example, I mention the דחיה of LO ADU ROSH. This means that Rosh HaShana cannot occur on Sunday, not on Wednesday, and not on Friday. 3 days out of the 7 days of the week. This is 3/7 which is almost 43% of the cases!  Let’s check another one. MOLAD ZAKEN. As mentioned, if the Molad is after noon time, i.e., between 12:00 noon to 6:00 PM, then Rosh HaShana will not be on the same day of the Molad, but will be postponed by a day or two. This is a quarter of a day (of 24 hours day)  out of 7 days. 0.25 / 7 = 3.57%.  As for the other two דחיות one is 10.7% of the cases, and the last one is very rare ,about 0.54% of the cases, altogether all the exceptions due to the postponements are about 61% of the cases.

The same “type” of year, siman בש״ז occurred 3 years ago, year תשע״ו. א. The next time for the same type of year בש״ז will be 24 years later. Year תת״ג.

2. As this year is a leap year, the minhag when we daven musafei Rosh Chodesh is to add the line ולכפרת פשע (see note #6)

3. This year will be two cases of when we take three Sifrei Torah for leining. Simchat Torah, Shabbat Chanukah, and Shabbat Chodesh. 

Simchat Torah: Sefer Rishon - 5 Aliyoth “Vezot HaBeracha”. Sefer Sheni: 6th Aliya “Bereshith”. Sefer Shelishi - Maftir from Parashat “Pinchas”.

Shabbat Chanukah: Sefer Rishon - 6 Aliyit “Miketz”. Sefer Sheni: 7th Aliya from Parashat “Pinchas”. Sefer Shelishi Maftir from Parashat “Naso” (Uvauom HaShishi)

Shabbat Chodesh: Sefer Rishon - 6 Aliyit Parashat “Tazria”. Sefer Sheni: 7th Aliya from Parashat “Pinchas"  . Sefer Shelishi - Maftir from “Parashat Bo” (Hachodesh Haze).

4. One who travels to Eretz Yisrael between 7th of Cheshvan to 16 of Cheshvan will daven the 8 tefilot of consecutive Tuesdays, all different from each other:  

Here is how it will work: 

On Tuesday, 24 of Elul - Morid HaTal and Ten Beracha.

the following week, Tuesday 2nd of Tishrei - Tefilat Rosh HaShana 

Tuesday, 9th of Tishrei, tefilat Shomone Esre has the additions of Aseret Yemei Teshuva

Tuesday, 16th of Tishrei, tefilat Shemone Esre of Sukkot

Tuesday, 23rd of Tishrei, tefilat Shemone Esre of Chol (Eretz Yisrael) Morid HaGeshem , Veten Beracha

Tuesday, 30th of Tishrei, tefilat Shemone Esre plus Ya’ale Ve’yavo (Rosh Chodesh)

Tuesday 7th of Cheshvan (still in Eretz Yisrael)  in Shemone Esre Morid HaGeshem and Veten Tal Umatar Livracha.

5. This year the Tefilat Musaf of 5 consecutive Shabatot will be different from each other:

Shabbat Rosh Chodesh Nisan, Shabbat HaGadol, Shabbat first day of Pesach, Shabbat Acharon shel pesach (8th day of Pesach), and the Shabbat of 28th of Nisan (regular Shabbat).

6. This year there are six consecutive Shabbatot where we do not have the Haftara of the Parashat HaShavua, but instead Haftara “MEINYANA DEYOMA:

Shabbat Para, Shabbat HaChodesh, Shabbat HaGadol, Shabbat first day of Pesach, Shabbat Acharon Shel Peach, Shabbat Eirev Rosh Chodesh.

7. Shabbat Mevarchim of Iyar.  The Molad will occur on that Shabbat, 29 of Nisan at 3:10 PM (0 chalakim). In Shacharit the Gabai will announce that the Molad WILL BE today, Shabbat at 3:10 pm and 0 Chalakim.

This is in Israel.  However, here the time of announcing the molad will be at about 10:00 AM or 11:00 AM (just before Tefilat Musaf). At that time the time in Israel is 17:00 PM or 18:00 PM. This is a few hours after the Molad occurred already. So, the Gabai cannot say “WILL OCCUR”, but “OCCUR” (the Molad IS at 3:10 PM and 0 chalakim. (see note #7).

Notes:

Note #1: The Gregorian calendar is a solar calendar. The muslim calendar is Lunar calendar. The Jewish calendar is a Lunar-Solar calendar. 

To match the lunar year 12 x lunar months, to the solar year, there are 7 leap year every 19 years. The added month is Adar Alef. Adar Alef is always 30 days.

The leap years in a 19 year cycle are the 3rd, 6th, 8th, 11th, 14th, 17th, 19th. Siman גו״ח אדז״ט.

Some mistakingly think that the Jewish calendar has a cycle of 19 years. i.e., it will repeat itself every 19 years. This is not correct.

Until recently it was known that you need 13 cycles of 19 years . Ie every 13 x 19 = 247 we will see the same type of luach. But recently it was proof to be incorrect.

A perfect repetition of the Hebrew calendar is every 36,288 years (!).

Note #2: Why there are 14 types of years? It was mentioned that the first day of Rosh HaShana will never be on Sunday, not on Wednesday, and not on Friday. This leave us only

fours days for Rosh HaShana. So, just be this, we can have four “types” of a year. One year where Rosh HaShana is on Monday, the other type is Tuesday, and then Thursday, and Shabbat.

We also said that we have two types of years. A simple year, of 12 months, and a leap year of 13 months. On each of them R”H has 4 days where R”H can start. this make 2 x 4 possibilities, or types of years.

The year can be Shelema, i.e. Cheshvan and Kislev both are 30 days month, or Kasidra - Cheshvan is 29 days and Kislev is 30 days, or Chasera - both are 29 days.  This makes 2 x 4 x 3 possibilities, which is 24 types of years. 

However, due to the exceptions mentioned above, the exceptions that are due to the 4 dechiyot (postponements), there are 10 options of years that will never happen. This leaves us with 14 types of year.

Each “type” of year has a Siman. This siman tells us the day of the first day ot Rosh HaShana - This of course, will be either Monday, Tuesday, Thursday, or Shabbat, and will be marked by the letter Beith for Monday (Yom Beith) ,

the letter Gimel for Tueday, He for Thursday, and the letter Zayin for the seventh day, Shabbat.

The second letter of the Siman will tell us if the Shana is Shelema (“full”), i.e, Cheshvan and Kislev are 30 days each, Kasidra (“regular”) - Cheshvan (“short”) is 29 and Kislev is 30, or Chasera - both 29 days.

The second letter will be Shin for Shana Shelema, Kaf - for Shana Kasidra, and Cheit - for Shana Chasera.

The third letter will tell us what day the first day of Pesach will occur.  Now, because the first day of Rosh HaShana can occur only on one of four days of the week, as result, the first day of Pesach can occur only on four days of the week (not necessary the same days).  Rosh HaShana cannot start on Sunday, Wednesday or Friday (LO ADU ROSH - לא אד״ו ראש) therefore, the first day of Pesach cannot occur on Monday, or Wednesday, or Friday (LO BADU PESACH - לא בד״ו פסח)

For example, this year is siman בש״ז. This means that the first day of Rosh HaShana is Monday, the year is Shelema, i.e. the month of Cheshvan and the month of Kislev are 30 days each, and the first day of Pesach will be on Shabbat. In addition to it, we need to mention of the year is a Simple Year - Shana Peshuta (12 months year), or Leap Year - Shana Meuberet (13 months year).

So now, the Siman of this year will be בש״ז מעוברת. The siman for the current year, תשע״ח is הכ״ז shana peshuta. This means that this year the first day of Rosh HaShana was on Thursday (YOM HEI), the year was KASIDRA, i.e., Cheshvan was 29 days and Kislev was 30 days, the first day of Pesach was on Shabbat. On Shana Kasidra the length of the months will be as follows:

Tishrei 30; Cheshvan 29; Kislev 30; Tevet 29; Shevat 30; Adar 29; Nisan 30; Iyar 29; Sivan 30; Tamuz 29; Av 30; Elul 29.

It happened to be that each of the 30 day month has a Chag (holiday) or Moed. 

Note #3:  The average length of a lunar year is 354 days. Why? The time between one Molad to the other is 29 days 12 hours, 44 minutes, and 3 1/3 of a second.  This is little bit more than 29.5 days.

It makes sense then, that the months of the year will be 30 and 29 days alternate.  If we do that, 6 month will be of 30 days, and 6 months will be of 29 days each, this is an average of 29.5 days per month.

6 X 30 + 6 X 29 is 354, and indeed a Shana Kasidra (“Regular” year) is 354 days.  This is for Simple year (Shana Peshuta, i.e. not a leap year). For a leap year we need to add 30 days. The reason is, the added month is Adar Alef, and Adar Alef is always 30 days. This will make a regular Leap Year 385 days (354 + 30).

In reality there are two reasons of why not every year is 354 / 385 days. The first one is, we mentioned that the average time between one molad to the other is little more than 12.5 days, than obviously some years must have 7 x 30 days, and 5 x 29 days. The second reason is because of the postponements.  The 4 postponement will result also 353 / 383 days.

Note #4: I mentioned that the rule is that the first day of Rosh HaShana is the day of the Molad, but there are four exceptions, DECHIYOT, or postponements.

The first one is LO ADU Rosh לא אדו ראש. This means that the luach was planned as such that the first day of R”H will never occur on Sunday, or on Wednesday, or on Friday. This siman LO ADU ROSH was take from the pasuk:

וָאֲצַוֶּה אוֹתָם עַל אִדּוֹ הָרֹאשׁ בְּכָסִפְיָא (Ezra 8:17). (In Hebrew we really need to write the Alef with Chirik as in the pasuk, אִדּוֹ, however, in English if we write IDO, we will not see the link to the Alef. Therefore we write ADU).

The reason for this DECHIYA is, to eliminate possibilities of having Shabbat and Yom Kippur in two consecutive days, and to eliminate the possibility that Hoshana Rabba will occur on Shabbat.

If the first day of R”H, is on Sunday, then Hoshana Rabba will be on Shabbat, and we will not be able to fulfill the Mitzva of Chibut Aravot. To avoid this, the Chachamim eliminate the possibility of having the first day of R”H on Sunday, so we can do chibut Aravot every year. 

If the first day of R”H is on Wednesday, then YOM KIPURIM will be on Friday. If the first day of R”H is on Friday, then Yom Kippur will be on Sunday. To avoid this situations, the luach was designed as such that R”H will never start on Wednesday nor or Friday. So, if the Molad is either on Sunday or Wednesday, or Friday, R”H will be postponed by a day or two.

Note #5: The second Dechiya is MOLAD ZAKEN. This means that if the molad is after 12 noon (the 18th hour of the day) , then Rosh HaShana will be postponed by one or two days.  There is more than one opinion of why we have this DECHIYA. One of them is this: The real molad is a conjunction of sun and moon. Therefore it is impossible to see Molad. According to Chachamim, One cannot see the molad prior to 6 hours from its occurrence. This means that if the real molad is at 12:01 PM, we will not be able to see it before 6:01 PM. 6:01 PM is considered to be the next day already. (For the purpose of the Luach a day start at 6:00 PM every day of the year).

In reality, it is difficult to use this reason only. First, it takes more than 6 hours. It is about 18 hours after the Molad that you can start seeing the moon.

The other reason is, when we talk about Molad, this is not the REAL molad, but a calculated Molad. It means that the AVERAGE time between one molad to the other is 29 days, 12 hours , 44 minutes and 3 1/3 seconds.

If we know when the first Molad started, by knowing the average time between each molad to the next, we can calculate all the MOLADOT. So, when we say “Molad” it is not the REAL molad, but a calculated molad.

For example, we mentioned that the Molad of Tishrei 5779 will be on Monday, at 8:17 AM and 10 chalakim. This is a calculated Molad. The real molad of Sun and Moon conjunction will be earlier. It will be on Sunday Leil Rosh Hashna (September 9th) at 9:01 PM.

The third Dechiya is called Gat Rad ג’ ט' ר”ד. It means that if the Molad of Tishrei in a Simple year (not leap) is on Tueday, after 3 AM (9th hour of the day that starts at 6:00 PM) and RAD ר״ד CHALAKIM (208/1080 of the hour) then R”H will be postponed to Thursday. This is to eliminate a possibility of 356 day year.

The forth Dechiya is BATU TAKPAT ב' ט״ו תקפ״ט. This means that if the molad of Tishreu which comes after a leap year  is on Monday, after 9:00 AM (the 15th hour of the day that starts on 6:00 PM) and תקפ״ט chalakim (589/1080 of the hour) then R”H will be postponed to Tuesday. This is to eliminate possibility of a leape year of 382 days.

As mentioned previously, the simple year can be 353, 354 or 355 days, and the leap year 383, 384, and 385 days. The last two DECHIYOT are to eliminates possibilities of years longer or shorter than those.

Some people are under the impression that the two exceptions are only “LO ADU ROSH” and “LO BADU PESACH”, but as mentioned earlier, the fact that Pesach cannot occur on Monday, nor on Wednesday ot Friday, is a result of the fact that R”H will not be on Sunday, Wednesday or Friday. The days between Pesach of one year to R”H of the next year are fixed. There is no added month, and the length of each month is the same every year. Therefore if LO ADU ROSH, then LO BADU PESACH.

Note #6: On musaf Rosh Codesh we say the following: 

חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, למחילת חטא ולסליחת עוון”

This is keneged the 12 months of the year, however, in a leap year, as we have 13 months, we add one more: “ולכפרת פשע

You may see here  https://orot.ac.il/ולכפרת-פשע  for other reasons of why we add this words.

Note #7: On Shabbat Mevarchim the Gabai announces the time of the Molad. As discussed earlier, this is not the REAL molad, but the average Molad (מולד אמצעי). 

The molad, is the conjunction sun and moon, therefore the molad is same time in any place in the world. However, when the Gabai announces the Molad, he relates to the time in Yerushalaim.

When he says that the Molad is at 3:10 PM, it means 3:10 PM according to Jerusalem time.  This means that the Molad occurred at 3:10 PM Jerusalem time, 5:10 AM, EST. When the Gabai announce the Molad, if the Molad it is already evening in Israel, and in the case described above, it is after the Molad moment was over.

לפרשת כי תבוא - והיית אך למעלה

שבוע טוב,

לפני שנים כאשר הייתי ״בין עבודות״ הבעלים של החנות ״Natural Spot״ רצה לעודד אותי, וברך אותי באומרו ״והיית אך למעלה״. הוא הסביר ש״אך למעלה״ זה כמעט למעלה.  להיות ממש למעלה זה מסוכן, כי אז אפשר ליפול מטה.

חפשתי בתנ״ך את הביטוי ״והיית אך למעלה״, ולא מצאתי.  השבוע שקראתי את הפרשה מצאתי את הפסוק שתואם את דבריו. המשפט הוא מתוך פרשת כי תבוא : ״וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת״ (דברים כ״ח:י״ג ).

אונקלוס מתרגם: ״וּתְהֵי בְּרַם לְעֵלָא״. את המילה ״רק״ אונקלוס מתרגם ״ברם״, שפירושה ״אך״.  בכל המקומות בתנ״ך חוץ מפסוק זה ופסוק נוסף, אונקלוס מתרגם את המילה ״רק״ במילה ״לחוד״. מדוע כאן מתרגם ״ברם״, שבעצם פירושה ״אך״? ומה ההבדל בין ״רק״ ל״אך״?

 על פי ״ביאורי אונקלוס״ (הכתובים על ידי הרב יעקב לויפר והרב מרדכי וינטרויב בחומש ״מקראות גדולות עוז והדר״):

 ‘לחוד’ שולל יותר את הדבר מן הכלל. עכ״ל. מובן מכאן ש״אך״ הוא חלש מ״רק״, וכעת מובנת פרשנותו שלך בעל החנות, שפירש את הפסוק לפי אונקלוס ״והיית אך למעלה״ = לא לגמרי למעלה, אלא חסר מעט. כי אם לגמרי למעלה,  ח״ו עלול ליפול.

 קראנו את בקללות שבפרשה את הפסוק ״הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה״ (דברים כ״ח: מ״ג).  האבן עזרא מפרש את הבטוי ״מעלה מעלה״ - "...שאין למעלה ממנו…”

כאשר אנחנו מתברכים שנהיה למעלה, הברכה היא ״אך למעלה״ , כך שלא ח״ו ניפול, אולם על הגר, הגוי הגר בתוכינו, נאמר ״מעלה מעלה״, משמע - בסופו של דבר הוא יפול...

גם בקללות שבפרשה יש רמז לנחמה,

בברכת כתיבה וחתימה טובה בספר חיים טובים,

והיית אך למעלה!

עברית שפה קשה

שמעתי עכשיו ברדיו מהארץ:

״עברית היא שפה קשה ומפרכת. עובדה שאחרי תנועה קטנה השווא נח ״...

פרשת נצבים וילך - ר"ה מתי נחגג יום אחד בלבד בא"י . מתוך ״חמדת ימים״

שנת תש"ע | שבת פרשת נצבים וילך

שו"ת במראה הבזק: ראש השנה מתי נחגג יום אחד בלבד בארץ ישראל?

(מתוך ח"ז)

טקסס, ארה"ב                                                                 Texas, USA

תשרי תשס"ט

שאלה

האם הייתה תקופה שבה חגגו את ראש השנה יום אחד בארץ ישראל? האם זה נכון שבין תקופת הגמרא לתקופת הרי"ף כך היה המנהג בארץ ישראל?

תשובה

אכן, הייתה תקופה שבה נהגו בארץ ישראל לחוג את ראש השנה יום אחד בלבד. לא ידוע לנו בוודאות מתי החלו לנהוג כך, אך ברור שמנהג זה התקיים לפחות עד ימי רב האי גאון, ואולי אף עד ימי הרי"ף או מעט אחריו (עד שפסיקתו של הרי"ף עצמו התקבלה בארץ ישראל, בהשפעת תלמידיו או תלמידי תלמידיו שהגיעו אליה), יש על כך עדויות מפורשות בדברי הגאונים והראשונים, והדבר נבע ממחלוקת הלכתית (1).

_______________________________________________________________________

(1)    במשנה (ראש השנה פ"ד מ"ד, ל ע"ב) נאמר: "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת ... התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש, (כדי שלא יזלזלו בו בשנים הבאות) ולמחר קודש, משחרב ביהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום". משנה זו עומדת ביסוד הדין של עשיית שני ימי ראש השנה בכל מקום, וזאת לא מספק, כמו ביום טוב שני של גלויות, אלא בגדר ודאי, שהרי ביום הראשון נהגו כיום טוב גם בשעה שכבר נודע בוודאות שקביעת החודש תהיה ביום השני, שכן העדים לא באו עד המנחה, וממילא אף מראש ידעו שיום זה יהיה קודש בוודאי (אם יבואו עדים עד המנחה) מדאורייתא, ואם אחר-כך מתקנת חכמים; וביום השני, באותן שנים שבהן נהגו בו, היינו בשנים שבהן באו עדים רק לאחר המנחה – הרי בגדר ודאי נהגו בו.

מנהג ה"יומא אריכתא" נזכר בגמרא (ביצה ד ע"ב): "שני ימים טובים של גליות, רב אמר: נולדה (ביצה) בזה מותרת בזה, שהרי ממה נפשך אחד מהם הוא חול וביצה שנולדה ביו"ט מותרת למחרתו – בחול, וכן ביצה שנולדה בחול מותרת ביו"ט... שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה (שכן שניהם ודאי יום טוב, ואי אפשר לומר כאן שאחד מהם חול), דתנן: בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום".

עם זאת יש לציין שגם ללא קשר לתקנה של "נוהגין אותו היום קודש", היה צורך לכאורה לנהוג ראש השנה יומיים מספק ברוב ארץ ישראל כשם שנוהגים בשאר ימים טובים בחו"ל. שהרי הטעם שבארץ ישראל אין צריך לנהוג שני ימים טובים הוא משום שהשלוחים שהודיעו על מועד קידוש החודש הגיעו לכל ארץ ישראל עוד לפני החג, ואילו לגבי ראש השנה החל בר"ח, גם בארץ ישראל – בכל מקום המרוחק מבית הדין למעלה מתחום שבת, לא הייתה אפשרות לדעת במהלך היום הראשון של ראש השנה, אפילו לאחר המנחה, אם נקבע ר"ח (וראש השנה) היום, ואי הגעת השלוחים היא מחמת איסור תחומין, או שראש השנה כלל לא נקבע ליום זה, והיו מוכרחים לנהוג כל היום קודש מספק; וכן בתחילת היום השני, עד שיגיעו שלוחים שיאמרו שאתמול (היום הראשון) נקבע לראש השנה, או כל היום אם לא יגיעו השלוחים גם במהלך יום זה (מאחר שאכן יום זה הוא שנקבע לראש השנה).

על-פי זה פסק הרמב"ם (קידוש החודש פרק ה הל' ז): "יום טוב של ראש השנה, בזמן שהיו קובעין על הראיה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים טובים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש, שאין השלוחין יוצאין ביום טוב". ובהלכה הבאה (ח, ועיין עוד במה שציין בקיצור בהלכות יום טוב פרק א הל' כא) ביאר את דין המשנה הנ"ל: "ולא עוד אלא אפילו בירושלם עצמה, שהוא מקום בית דין, פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים טובים, שאם לא באו עדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש, ולמחר קדש".

לאחר חורבן הבית, כשתיקן ריב"ז לקבל עדות החודש כל היום, התבטל לכאורה הצורך בעשיית שני ימי ראש השנה בגדר ודאי, שהרי העובדה שנוהגים ביום הראשון כיום טוב (כל עוד לא באו עדים) היא משום שעדיין ייתכן שיבואו עדים, ויש כאן ספק. אין צורך בתקנה המחייבת לנהוג ביום זה כיום טוב אף כאשר ידוע כבר בוודאות שראש חודש ייקבע למחרת, שכן אין אפשרות שייוודע בוודאות שראש חודש ייקבע למחר עד סוף היום. משום כך אומרת הגמרא הנ"ל בביצה (ה ע"א): "אמר רבה: מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה [שנולדה ביום הראשון של ראש השנה] מותרת [בשני], דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. אמר ליה אביי: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה! אמר ליה: אמינא לך אנא רבן יוחנן בן זכאי, ואת אמרת לי רב ושמואל? ולרב ושמואל קשיא מתניתין! לא קשיא, הא לן, והא להו. ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא? הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו".

רש"י מפרש שם: "מתקנת ריב"ז – שהחזיר הדבר ליושנו, לקבל עדותן כל היום ולקדש היום – נמצא שאין בית דין עושין שני ימים [וכוונתו בגדר ודאי, כנ"ל, אלא שלפעמים ייתכן שיעשו את היום הראשון מספק, ולבסוף יעשו גם את השני בגדר ודאי, שכן לא יגיעו עדים כלל ביום הראשון]. והרחוקים העושים שני ימים – אינו אלא מספק, שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד, והרי הן כשאר יום טוב של גליות, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך, דחד מינייהו חול. הא לן והא להו – לבני ארץ ישראל, שעושין יום אחד – מותרת, אבל לדידן בני גולה – אסורה, שהרי עדיין אנו עושין שני ימים, ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה, לא מפני ספק, הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו – אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק, וביצה מותרת הא לא אמרינן, דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד – עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו, להיותם כיום ארוך" (כלומר, בני ארץ ישראל עושים רק יום אחד, ובני הגולה עושים יומיים. ואף שכעת עושים זאת רק מספק, כשאר ימים טובים, מכל מקום דינם כאילו היו שני הימים בגדר ודאי, כיוון שמעולם לא פסקו לנהוג שני ימים (אף שהנימוק לכך השתנה), לכן לא נעקרה התקנה הראשונה.

בזמן הזה, כידוע, אין מקום להנהגת יום טוב שני מספק, שכן איננו מקדשים את החודש על-פי הראייה אלא על-פי חשבון קבוע וידוע מראש. עם זאת ממשיכים אנו לנהוג בחו"ל דין יום טוב שני של גלויות, כמבואר בסוגיה (ביצה ד ע"ב) משום "הזהרו במנהג אבותיכם... זימנין דגזרה מלכות גזרה ואתא לקלקולי". כאן יש מקום לשאלה אם כך הדבר גם לגבי יום טוב שני של ראש השנה בארץ ישראל, או שלגבי יום טוב שני של ראש השנה, שתחילת תקנתו הייתה לנהוג בו בגדר ודאי, כפי שנתבאר, ותקנה זו נעקרה, שוב אין נוהגים אותו מספק אלא כאשר אכן קיים ספק, ולא שייך "הזהרו במנהג אבותיכם" כאשר אין ספק.

בשאלה זו נחלקו ראשונים. גם המנהג בארץ ישראל השתנה במשך הדורות. בתשובות הגאונים (תשוה"ג -מוסאפיה (ליק) סי' א, תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סי' קטז) מופיעה שאלה שנשאל רב האי: "ששאלתם, הא דאתמר שני ימים טובים של גליות... יפרש לנו אדוננו מה זה הספק שנסתפק לרב אסי... כי מאחר שסוד העיבור בידיהם, איזה ספק נשאר? כי על כל אלו הספקות שאומר בכל מקום בשני ימים טובים, הרבה מחזיקים בהם עלינו המינים דבריהם... ועוד... ראש השנה למה יעשה שנים, והתורה אמרה אחד? וכשאתה מונה ליום הכפורים אי אתה מונה אלא מן הראשון. ועוד עשו לו רבותינו מעלה ואמרו שני ימים של ראש השנה קדושה אחת, ואמר אדוננו כי בני ארץ ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד. יפרש לנו אדוננו". כלומר: השואלים תמהים על עצם הנהגת שני ימים טובים של גלויות בזמן הזה, אך גם על הנהגת שני ימים טובים בראש השנה בכלל, והם מבארים שהמנהג בפועל בתקופתם בארץ ישראל היה לעשות רק יום אחד.

רב האי בתשובתו אומר שזו שאלת הגמרא הנ"ל: "והאידנא דידעינן בקבועא דירחא, מ"ט קא עבדינן תרי יומי?", "יש לדבר זה שתי תשובות": א. "פעמים שיהיה שמד שם, ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר. וזהו שאמרנו זמנין דגזרי שמדא ומתקלקל מלתא". ב. הנהגת שני ימים טובים של גלויות, וכן שני ימי ראש השנה בארץ ישראל בכל מקום שאינו סמוך ל"בית הוועד", אינה רק מספק, אלא "כי הנביאים צוו את ישראל שבח"ל, ואין אנו יודעין אמתת עלת הדבר בודאי. ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העילה, שזה הדבר תלוי בה כדי שנסיר אותה בסורה. והלכה מועתקת היא ממשה רבנו ע"ה מפי הגבורה, כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו... ואשר אמרנו בעבור בני ארץ ישראל בימים טובים של ראש השנה, כך אמרנו בדין הוא שיעשו כראשונים, ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש".

התשובה הראשונה היא תשובת הגמרא הנ"ל, ועליה מוסיף רב האי שלהנהגת שני ימים טובים ייתכנו טעמים נוספים הקיימים גם בזמן הזה, והנהגה זו היא ציווים של הנביאים, שמקורו במסורת ממשה רבנו מפי הגבורה, היינו מעין הלכה למשה מסיני. יש לשים לב לכך שרב האי אינו רואה את המנהג שהיה בזמנו בארץ ישראל – כפי שתיאר השואל – כמנהג לגיטימי, אלא כשינוי "ממנהג אבותיהם", ועל כן יש לעזבו ולחזור למנהג הקדום, היינו המנהג שהיה בזמן שקידשו את החודש על-פי הראייה.

כדעתו של רב האי פסקו הרי"ף (ביצה ב ע"ב מדפי הרי"ף), שמביא את סוגיית הגמרא הנ"ל: "מתקנת ריב"ז ואילך... לא קשיא, הא לן והא להו ... מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה..." ומסכם: "ושמעינן מיהא דבני א"י צריכי למעבד שני ימים טובים של ראש השנה"; וכן הרמב"ם (קידוש החודש פרק ה הל' ח): "והואיל והיו עושין אותו שני ימים, ואפילו בזמן הראיה התקינו שיהו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים, בזמן הזה שקובעין על החשבון" וכן הרא"ש (ביצה פרק א סי' ד) שמצטט את דברי הרי"ף "ושמע מינה דבני ארץ ישראל צריכין למיעבד שני ימים טובים של ראש השנה" ובהמשך הביא את תשובת רב האי גאון (ומציין שהשואל הוא רבנו נסים גאון) ומסיים: "ונראה לי כדברי הרב אלפס ... כדאמרינן בשני ימים טובים של גליות הזהרו במנהג אבותינו, דלמא גזרי גזירה ואתי לקלקולי. וזה הטעם עצמו שייך למימר בשני ימים טובים של ר"ה בארץ ישראל".

לעומתם, רבנו אפרים תלמידו של הרי"ף חולק על כך, ולדעתו אין סיבה לעשות שני ימים טובים של ראש השנה בארץ ישראל בזמן הזה. לדבריו הסכים גם בעל "המאור", והוא אף מסתייע בשאלה שנשאל רב האי, שממנה עולה כנ"ל, שהמנהג בארץ ישראל היה לעשות רק יום אחד. בעל "המאור" אף טוען שמנהג זה נמשך גם לאחר תשובת רב האי, "וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה, חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף ז"ל".

בעל ה"מאור" מסביר: "שלא נאמרו דברי רבא (= שמהם הוכיח הרי"ף כדבריו) אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה, אבל בדורות הללו, מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו – הרי חזרה כל א"י להיות כבית הועד, שאין להם ספק בקדושת היום, ואינן חייבין לשמור כ"א יום אחד, בין בר"ה בין בשאר ימים טובים".

לבעלי שיטה זו ייתכן שיש לצרף את רש"י (ואולי אף את התוספות שם ה ע"א ד"ה הא לן, שהביאו את פירושו ולא השיגו עליו), שכתב כנ"ל: "הא לן והא להו – לבני ארץ ישראל, שעושין יום אחד" (כתבנו "ייתכן", שכן להלכה אין הדבר ברור. דברי רש"י הם בפירוש כדעתו של רבה, אך עדיין ייתכן שלהלכה יפסוק כרב יוסף, וכמסקנת רבא בהמשך הסוגיא (ה ע"ב): "מי לא מודה ריב"ז", והדבר תלוי אם לדעתו יש לפרש את דברי רבא כדרך שהבינו הרי"ף וסיעתו, שמחמת שנים אלה שבאו בהן העדים מן המנחה ולמעלה התקינו לעשות תמיד שני ימים טובים, או שיש לפרש שרק באותן שנים אכן עושים שני ימים טובים, ועל שנים אלה אמר רבא שבהן "ביצה (שנולדה בזה) אסורה (בזה)" כמו לפני תקנת ריב"ז, אך בשנים שבהן אין הדבר כן "בני א"י עושין יחום אחד", כאמור בדברי רבה (והרי בזמן הזה, שמקדשים את החודש על-פי חשבון ולא על-פי עדים – לעולם אינה קיימת המציאות של "באו עדים"). ייתכן שהם סוברים שלגבי בני ארץ ישראל אין לומר "הזהרו במנהג אבותיכם", משום שאין בה מנהג אחיד לגבי כל החגים.

לגבי ארץ ישראל גם לא הייתה תקנה קבועה קדומה של הנהגת שני ימים טובים מספק, שהרי לגבי בית הוועד וסביבתו הייתה התקנה המקורית לנהוג שני ימי ראש השנה בשנים מסוימות בגדר ודאי, ובשנים אחרות נהגו רק יום אחד.

לפי ביאור זה עדיין יש צורך לבאר, לשיטתם, מדוע באמת יש להבחין בין ארץ ישראל לחו"ל, ולא בין בית הוועד וסביבתו לכל שאר ארץ ישראל וחו"ל כאחד, שהרי כנ"ל, טענת רב האי, הרי"ף והרמב"ם הייתה שמאז ומתמיד היה דינה של שאר ארץ ישראל שווה לדין חו"ל לגבי ראש השנה.

ההסבר לכך נמצא בדברי הרשב"א (חידושים, ביצה ה ע"ב) שכתב: "והרב רבינו אפרים ז"ל תלמידו השיב עליו... בזמן הזה דידעי' בקביעא דירחא... חזרה להיותה כל ארץ ישראל כבית הוועד... ואף כן כתב בעל המאור... והרי כל ארץ ישראל כבית הוועד, שכל ארץ ישראל הייתה ראויה לקבל בו את העדים, שכל מקום שיהיה שם בית דין היו העדים הולכין". היינו, כיוון שלכל מקום בארץ ישראל ישנו פוטנציאל להיות "בית הוועד" (ובפועל נדד בית הוועד ממקום למקום, שהרי "עשר גלויות גלתה סנהדרין"), אין לראות בשום מקום בארץ ישראל מקום שיש בו תקנה ומנהג קבוע לעשות שני ימי ראש השנה מספק, ולכן בכל מקום שבפועל אין ספק – יש לעשות יום אחד בלבד (למעשה פוסק גם הרשב"א כדעת הרי"ף וסיעתו, ולא כדברי רבנו אפרים וה"מאור").

יש לציין גם את דברי המאירי (ביצה ד ע"ב), המצדד גם הוא בדעת הרי"ף וסיעתו, ואף מביא את דעת החולקים וטוען כנגדם "ומ"מ איני רואה טעם לדבריהם אלא בירושלם, הא שאר כל ארץ ישראל הרי מספק היו עושין אותן", ומיישב טענה זו בדרך אחרת: "שהם אומרים שכל הארץ נגררת אחר ירושלם". ונציין שגם הרא"ש הנ"ל, וכן בעל ה"עיטור" ("עשרת הדיברות" יום טוב קלח ע"ב) הביאו את המחלוקת ופסקו כרי"ף.

ה"בית יוסף" (סי' תרא אות ב) הביא את המחלוקת (תוך ציטוט כל לשון הרא"ש הנ"ל), וסיים: "והרמב"ם בפרק ה מהלכות קידוש החדש (הל' ח) ובפרק א מהלכות יום טוב (הל' כא) כתב כדברי הרי"ף, וכתב הרב המגיד (שם) יש חולקין ודברי ההלכות, ורבינו עיקר, וכן נוהגין היום אף בארץ ישראל לעשות שני ימים ראש השנה", היינו כך ההלכה למעשה, וכיום גם המנהג כך הוא, אף שבעבר לא נהגו כן.